בלוג בּוסֶפאלוס

מאז התפרצות מגפת הקורונה, אי שם במרץ 2020, הפסקתי כמעט לחלוטין לצפות בערוצי החדשות ובתוכניות האקטואליה. איכות החיים שלי השתפרה פלאים. מתברר שאפשר להעביר ערב שלם בלי פאנל של אנשים שמדברים בו זמנית, ואפילו להרגיש די טוב בסופו. אבל גם מבלי לשבת מול המסך, התחושה שהבחירות הקרובות לכנסת הן מהגורליות שידעה המדינה, מגיעה אליי מכל פינה. אפשר להתווכח על דירוגן במצעד הבחירות הגורליות, אבל הרצון שיהיה כאן עתיד טוב יותר הוא משהו שאני בהחלט שותפה לו. לאחרונה אני רואה יותר ויותר משפיענים, נ

כמדי שנה, רגע לפני שהחגים מסתיימים, אני לוקחת לעצמי כמה ימים של חופש אמיתי. נוסעת רחוק ומתנתקת. בדרך כלל לסיני, שם הקליטה והווייפיי משתפים פעולה יפה עם ההחלטה שלי להיות פחות זמינה. אני מתחברת למדבר, לים ולאנשים זרים שחולקים איתי לכמה ימים את אותו המקום ואת אותו הזמן. יש משהו במפגש הזה, מחוץ לתפקידים ולמשימות של היומיום, שמאפשר לי לנוח ולצבור כוחות לקראת החזרה לשגרה.בשלוש השנים האחרונות, הימים האלה קיבלו משמעות נוספת. בתוך השקט, לקראת הרגע הזה שנקרא "אחרי החגים", נמצא גם התארי

"אחרי החגים". שתי מילים שמבטיחות לכולנו שנחזור לשגרה, אבל כל אחד מאיתנו שומע בהן משהו אחר. יש מי שמחכה כבר לחזור לעבודה, לסדר יום ברור ולדברים שנדחו בחיוך מנומס עד אחרי החגים. יש מי שהמחשבה על כל מה שמחכה להם מעוררת בעיקר חשש. אחרים כבר פתחו יומן כדי לברר מתי תהיה ההזדמנות הבאה לצאת מהשגרה הזאת, ויש מי שעוד נאחזים בשאריות החג. אצל רובנו, אני מניחה, הכול מתערבב. קצת התרגשות, קצת עומס, קצת געגוע לחופש שעוד לא לגמרי נגמר. אחד הדברים שעוזרים לי לפגוש את הערבוב הזה הוא לדבר עליו.

יש איזו ציפייה לא לגמרי מדוברת ממטפלים, מנחים ואנשי מקצוע בכלל, להגיע למפגש כשהם מסודרים מבפנים. השיער יכול להיות קצת מבולגן, זה אפילו משדר אותנטיות, אבל הנפש אמורה להגיע מאורגנת, מווסתת ורצוי אחרי שעשתה לעצמה הדרכה מקצועית בדרך.אני בדרך כלל טובה בזה. אני מגיעה למפגשים נוכחת, מחזיקה את מה שקורה, שואלת שאלות ומפנה מקום לאנשים שמולי. אני יכולה לשתף משהו מחיי, אבל לרוב אעשה זאת רק אם הוא באמת רלוונטי. לא כי אני מנסה להסתיר את העובדה שיש לי חיים מחוץ לחווה, אלא בגלל שהמפגש ממש לא

רגע לפני סיומה של תשפ״ו וכניסתה של שנה חדשה לחיינו, אני עוצרת, כמו רבים אחרים, ומנסה להסתכל לאחור. להבין איזו שנה הייתה כאן. איך אני מרגישה כלפיה, איך אסכם אותה לעצמי, מה מתוכה יישאר איתי, ומה ממנה אזכור בעוד כמה שנים. זו משימה מעט מוזרה, לסכם שנה שלמה. הרי שנה היא לא לגמרי סיפור מסודר ועיקבי. היא אוסף עצום של רגעים, אנשים, החלטות, הצלחות, דאגות, שיחות, משברים, התחלות והפתעות. חלקם כבר קיבלו משמעות ברורה, אחרים עוד מונחים בערימה פנימית כלשהי וממתינים שנבין מה בדיוק קרה שם. וב

השבוע הוזמנתי לדבר על טראומה ופוסט טראומה בהשתלמות של איגוד האופניים בישראל, שנשאה את הכותרת "האופניים ככלי חינוכי, ערכי, טיפולי ושיקומי". עצם קיומו של יום כזה מרגש אותי. כשאיגוד ספורט עוצר את העיסוק באימונים, בביצועים ובתחרויות כדי לשאול מה עוד אפשר לעשות באמצעות הכלי שנמצא בידיו, יש בכך משהו שמספר סיפור גדול יותר. סיפור על האופן שבו אנחנו, בני האדם ובמיוחד הישראלים של השנים האחרונות, מבינים בהדרגה שהמציאות המורכבת שלנו לא שייכת רק לחדרי הטיפול ולקליניקות. היא מגיעה אל בתי ה

לסיפור ה"אודיסאה" של הומרוס יש אינספור פנים וכנראה שזו אחת הסיבות שהוא ממשיך ללוות אותנו כבר כמעט 3,000 שנה. כתבתי עליו כאן בעבר דרך דמותו של מנטור, חברו של אודיסאוס שהופקד על ביתו ועל בנו טלמאכוס. אתנה, שליוותה את טלמאכוס בדמותו, העניקה לימים השראה למושג המתאר אדם שמכוון, מייעץ ומלווה אותנו בדרך. הקיץ קיבל הסיפור העתיק הזה חיים חדשים. אחד ההייפים הגדולים של העונה סובב סביב "האודיסאה" של כריסטופר נולאן והפרשנות הקולנועית הגדולה, האפלה והמרהיבה שלו למסעו של אודיסאוס.

מדי פעם, ולעיתים רחוקות מדי, בן זוגי ואני יוצאים לרכיבה באדמות העמק. הוא לא איש סוסים ובכל זאת יש ברכיבות האלה משהו שעובד עבור שנינו. העבודה מתחילה עוד לפני שעולים על הסוסים. אנחנו מביאים אותם, מברישים ומכינים יחד. כל אחד עסוק בסוס שלו, ובו בזמן ער לאחר, מושיט ציוד, מחכה ועוזר כשצריך. אחר כך יוצאים לדרך. אנחנו לא מדברים הרבה, לא פותרים סוגיות גדולות ולא חוזרים עם מסקנות על הזוגיות. יש משהו כמעט מדיטטיבי בטבע, בקצב הצעדים, בחום הגוף של הסוסים ובשקט שאין צורך למלא במילים.

העונה החמישית, וככל הנראה האחרונה, של "הדוב" נפתחת, איך לא, בכאוס מוחלט. שיקגו מוצפת בסופה שלא נגמרת. הגג דולף. המטבח בקושי מחזיק את עצמו. וזו רק ההתחלה. אני לא יודעת להסביר בדיוק למה אני כל כך אוהבת את הסדרה הזאת. אולי זה הצילום. אולי הדיאלוגים הארוכים, המתישים כמעט, שמצליחים לגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו עומדים איתם במטבח, מתכווצים ממבוכה, מחכים שמישהו כבר יגיד את מה שהוא באמת מרגיש. אולי זו העובדה שהשיחות לא תמיד מגיעות לפתרון, בדיוק כמו בחיים. אבל יותר מהכל, אני אוהבת את ה

מאז שעולם הטיפול באמצעות סוסים הולך ומתרחב, אנשים מוצאים עוד ועוד דרכים להפיץ את הקסם הזה. פעם דיברנו בעיקר על ילדים ובני נוער, אחר כך הגיעו מבוגרים, זוגות, לוחמים, צוותי חינוך, מנהלים ואפילו ארגונים שלמים. נראה שכל כמה חודשים מישהי מעלה רעיון חדש ומסקרן. לפני כמה ימים קולגה התקשרה להתייעץ איתי. "תגידי", היא שאלה, "יש לדעתך מקום לבנות סדנה לאימהות עם ניו בורן ופעוטות סביב סוסים?" כאחת שפגשה את הילד שלה לראשונה כשהוא כבר היה בן שלוש, אני מודה שעולם התינוקות הוא לא בדיוק תחום ה

אנחנו רגילים לחפש סלחנות על ספת הפסיכולוג, בין דפי יומן אישי, או בשיחות נפש שמתחילות בתשע בערב ומוצאות את עצמן עמוק לתוך הלילה. פחות מקובל לחפש אותה דווקא באורווה. ובכל זאת, יש בי חשד הולך וגובר שעבודה עם סוסים דורשת מאיתנו לפתח סוג מאוד מסוים של סלחנות. לא הסלחנות החגיגית של ספרי העזרה העצמית, לא "לשחרר ולהמשיך הלאה", וגם לא איזו רכות אינסופית שמקבלת הכול בהבנה. משהו אחר. סלחנות כלפי חוסר שלמות. כלפי פספוסים. כלפי העובדה שגם אנחנו, גם הסוסים, וגם מערכות היחסים שנוצרות בינינו

מכירים את הימים האלה שבהם התכוונתם לעשות רק משהו אחד קטן ותוך רגע נסחפתם לעוד משהו ועוד אחד, עד שאיבדתם לחלוטין את תחושת הזמן? אצלי זה קורה כמעט תמיד בחווה. אני מגיעה "רק לרגע" כדי לבדוק צליעה קלה אצל אחד הסוסים, אבל בדרך מגלה שהסייחה שוב הצליחה לפרק חלק מהציוד שלה. אני פותחת את ארון הציוד כדי למצוא פתרון, ופתאום נזכרת שיש שם משהו שרציתי לסדר כבר שבועיים. משם זה ממשיך לבדיקה אם השוקתות נקיות, אם המאווררים עובדים, אם הסוס החדש מסתדר במרעה, אם נשאר מספיק חציר לערב, ואם כבר אני

אנחנו חיים בעידן של תיעוד. מצלמות, שיתופים, חשיפה. זה קורה כל הזמן. חלק מזה מבחירה, חלק מזה פשוט כי זה שם, סביבנו, כמעט בכל מרחב. עולם של רשתות חברתיות, של ויזואליה בלתי נגמרת, של רגעים שנלכדים. ועדיין איכשהו, ברגע שמצלמה נכנסת למרחב שלנו, משהו משתנה. האווירה מעט זזה. האנרגיה מתעדכנת. אצל חלק זה ממש מפעיל, אצל אחרים זו תנועה עדינה יותר, אולי רק כיווץ קטן, אולי יותר מזה. הגוף מתארגן מחדש, המבט נהיה מודע יותר, ותוך כדי פעולה נכנסת עוד שכבה של הסתכלות. כבר למעלה משנה שמגיעה לבוס

נכון לכתיבת שורות אלה, אנחנו נמצאים ביום המי-יודע-כמה למלחמה השלישית בשלוש השנים האחרונות. אל תתפסו אותי על הדיוקים, איבדתי ספירה. אבל הבנתם את הוייב. רגע לפני שאפתח במסכת תלונות, אגיד שאין באמת על מה. אנחנו בטוחים, ביחד, ועדיין יש לנו את האפשרות לבחור, לפחות בחלק מהדברים. ובכל זאת, משהו במציאות הזו מחלחל פנימה. סבלנות שמתקצרת מהר מהרגיל, עייפות שמגיעה מוקדם יותר, רגעים של מתח שנכנסים בין הסדקים של היום ומתיישבים שם בשקט. התקופה הזו מביאה איתה שינוי בקצב החיים. בשגרה, בהתנהלו

על הזמן שבין הדברים, ומה שקורה כשמפסיקים למהר למלא אותו. יש משהו כמעט אירוני בזה שאחד הדברים שאנחנו הכי פחות טובים בהם הוא לחכות. יש לנו נטייה טבעית בצורך למלא את הזמן הזה של ההמתנה מיד במשהו אחר ופחות להישאר בתוכו. כשחושבים על זה, אנחנו כל הזמן מחכים שמשהו יקרה, יתחיל, יגמר, יזוז, ישתנה. להישאר רגע בזמן הזה שבין הדברים, כשאין משימה, ואין יעד ברור, זה כבר פחות מובן מאליו, ודורש מאיתנו פשוט להיות שם בלי למהר למשהו הבא. בחווה אני פוגשת את זה כמעט כל יום. הורים, אחים, בני זוג וח

המציאות שלנו בתקופה הזו סוריאליסטית בצורה שקשה להסביר למי שלא חי כאן. מצד אחד מלחמה שמשפיעה על כל שכבה בחיים, מצד שני ניסיון עקשני להמשיך לשדר שגרה. שיעורים עם סוסים מתחילים ונקטעים לפי אזעקות, מסגרות הילדים נסגרות, ובקבוצות הוואטסאפ של הצוות מנסים להבין את הלו"ז. בתוך כל זה יש משאלה די פשוטה - רגע של שקט, קצת שלווה, אולי אפילו איזה דמיון עמום לחיים נורמליים. ואם כבר להגזים, גם האפשרות לתכנן משהו קדימה. אבל אז מגיע הקול המוכר של עולם הניו אייג'. "תחיי את הרגע", אנחנו קוראים.

בשנות העשרים שלי, כמו אצל רבות ורבים אחרים, החיים נעו בין מערכות יחסים שהתחילו בהתלהבות ונגמרו לפעמים בבת אחת. היו פרידות שבחרתי בהן והיו כאלה שנחתו עליי בלי הכנה. היו רגעים של התרחקות, בלבול, התחלה מחדש. באחת התקופות האלה, בין דמעות לשאלה, לאן יוצאים היום? חברה ותיקה הסתכלה עליי ואמרה בפשטות, "מדהים כמה מהר את מתגברת וממשיכה הלאה", והוסיפה, "אולי זה כי גדלת עם סוסים". זה היה משפט שנאמר כבדרך אגב, אבל הוא פתח שאלה שהלכה איתי מאז. כשחושבים על זה, מי שגדל בספורט הרכיבה, עם סוסי

אני מלווה בחור מקסים, שמתמודד עם אתגרים שונים שהחיים זימנו לו. אנחנו נפגשים לרוב אחת לשבוע, לצד הסוסים. עובדים בכאן ובעכשיו, מנסים לאזן בין ה doing ל being, נהנים משעה של טבע, אוויר פתוח ונוכחות שקטה של סוסים. רוב הזמן, בין מפגש למפגש, אין הרבה מילים, מקסימום הודעות וואטסאפ ענייניות. עד שיום אחד הוא התקשר. בקול עייף הוא סיפר על קושי, על יום שהתפרק לו בין הידיים. הוא נשמע גמור. לא נכנס לפרטים, אבל משהו בטון, בקצב הדיבור, באופן שבו השתתק בין משפטים, גרם לי להעריך שממש קשה לו. ז

אנחנו רגילים לחשוב שהעולם מפעיל אותנו. שדברים קורים, אנשים מגיבים, מצבים מתגלגלים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים כעס או עלבון, התכווצות או רתיעה, ולחילופין דווקא שמחה, התרגשות או תחושת משמעות. נדמה שהרגש הוא תוצאה ישירה של מה שקרה. אבל מבט עמוק יותר, כזה שחוצה פילוסופיה, פסיכולוגיה וחיי יום-יום, מציע כיוון אחר. בני אדם לא באמת מגיבים למציאות עצמה אלא למשמעות שהם מעניקים לה. בדיוק אותו האירוע יכול להיחוות כהזדמנות עבור אדם אחד וכאיום עבור אחר. שתיקה עשויה להיות מרחב לנשימה, א

בעולם הסוסים מדברים לא מעט על שלושה עקרונות בסיסיים, פשוטים מאוד לכאורה, שמרכיבים יחד את הבסיס לרווחתו של הסוס: חציר, חברה וחופש . אלה לא רעיונות פילוסופיים ולא תפיסה טיפולית, אלא מדובר בתנאים יומיומיים שמאפשרים לסוס להיות יציב, רגוע, מתפקד ובריא. ברוב החוות, כמו בחיים עצמם, התנאים אינם תמיד אידאליים. יש לצערינו אילוצים של מקום, כסף, זמן וכוח אדם. ועדיין, עצם ההכרה בעקרונות המנחים הללו, מאפשרת לנו לשאוף וליצור עבור הסוסים שלנו את התנאים הטובים ביותר במסגרת המציאות הקיימת. מתו