בלוג בּוסֶפאלוס

מכירים את הימים האלה שבהם התכוונתם לעשות רק משהו אחד קטן ותוך רגע נסחפתם לעוד משהו ועוד אחד, עד שאיבדתם לחלוטין את תחושת הזמן? אצלי זה קורה כמעט תמיד בחווה. אני מגיעה "רק לרגע" כדי לבדוק צליעה קלה אצל אחד הסוסים, אבל בדרך מגלה שהסייחה שוב הצליחה לפרק חלק מהציוד שלה. אני פותחת את ארון הציוד כדי למצוא פתרון, ופתאום נזכרת שיש שם משהו שרציתי לסדר כבר שבועיים. משם זה ממשיך לבדיקה אם השוקתות נקיות, אם המאווררים עובדים, אם הסוס החדש מסתדר במרעה, אם נשאר מספיק חציר לערב, ואם כבר אני

אנחנו חיים בעידן של תיעוד. מצלמות, שיתופים, חשיפה. זה קורה כל הזמן. חלק מזה מבחירה, חלק מזה פשוט כי זה שם, סביבנו, כמעט בכל מרחב. עולם של רשתות חברתיות, של ויזואליה בלתי נגמרת, של רגעים שנלכדים. ועדיין איכשהו, ברגע שמצלמה נכנסת למרחב שלנו, משהו משתנה. האווירה מעט זזה. האנרגיה מתעדכנת. אצל חלק זה ממש מפעיל, אצל אחרים זו תנועה עדינה יותר, אולי רק כיווץ קטן, אולי יותר מזה. הגוף מתארגן מחדש, המבט נהיה מודע יותר, ותוך כדי פעולה נכנסת עוד שכבה של הסתכלות. כבר למעלה משנה שמגיעה לבוס

נכון לכתיבת שורות אלה, אנחנו נמצאים ביום המי-יודע-כמה למלחמה השלישית בשלוש השנים האחרונות. אל תתפסו אותי על הדיוקים, איבדתי ספירה. אבל הבנתם את הוייב. רגע לפני שאפתח במסכת תלונות, אגיד שאין באמת על מה. אנחנו בטוחים, ביחד, ועדיין יש לנו את האפשרות לבחור, לפחות בחלק מהדברים. ובכל זאת, משהו במציאות הזו מחלחל פנימה. סבלנות שמתקצרת מהר מהרגיל, עייפות שמגיעה מוקדם יותר, רגעים של מתח שנכנסים בין הסדקים של היום ומתיישבים שם בשקט. התקופה הזו מביאה איתה שינוי בקצב החיים. בשגרה, בהתנהלו

על הזמן שבין הדברים, ומה שקורה כשמפסיקים למהר למלא אותו. יש משהו כמעט אירוני בזה שאחד הדברים שאנחנו הכי פחות טובים בהם הוא לחכות. יש לנו נטייה טבעית בצורך למלא את הזמן הזה של ההמתנה מיד במשהו אחר ופחות להישאר בתוכו. כשחושבים על זה, אנחנו כל הזמן מחכים שמשהו יקרה, יתחיל, יגמר, יזוז, ישתנה. להישאר רגע בזמן הזה שבין הדברים, כשאין משימה, ואין יעד ברור, זה כבר פחות מובן מאליו, ודורש מאיתנו פשוט להיות שם בלי למהר למשהו הבא. בחווה אני פוגשת את זה כמעט כל יום. הורים, אחים, בני זוג וח

המציאות שלנו בתקופה הזו סוריאליסטית בצורה שקשה להסביר למי שלא חי כאן. מצד אחד מלחמה שמשפיעה על כל שכבה בחיים, מצד שני ניסיון עקשני להמשיך לשדר שגרה. שיעורים עם סוסים מתחילים ונקטעים לפי אזעקות, מסגרות הילדים נסגרות, ובקבוצות הוואטסאפ של הצוות מנסים להבין את הלו"ז. בתוך כל זה יש משאלה די פשוטה - רגע של שקט, קצת שלווה, אולי אפילו איזה דמיון עמום לחיים נורמליים. ואם כבר להגזים, גם האפשרות לתכנן משהו קדימה. אבל אז מגיע הקול המוכר של עולם הניו אייג'. "תחיי את הרגע", אנחנו קוראים.

בשנות העשרים שלי, כמו אצל רבות ורבים אחרים, החיים נעו בין מערכות יחסים שהתחילו בהתלהבות ונגמרו לפעמים בבת אחת. היו פרידות שבחרתי בהן והיו כאלה שנחתו עליי בלי הכנה. היו רגעים של התרחקות, בלבול, התחלה מחדש. באחת התקופות האלה, בין דמעות לשאלה, לאן יוצאים היום? חברה ותיקה הסתכלה עליי ואמרה בפשטות, "מדהים כמה מהר את מתגברת וממשיכה הלאה", והוסיפה, "אולי זה כי גדלת עם סוסים". זה היה משפט שנאמר כבדרך אגב, אבל הוא פתח שאלה שהלכה איתי מאז. כשחושבים על זה, מי שגדל בספורט הרכיבה, עם סוסי

אני מלווה בחור מקסים, שמתמודד עם אתגרים שונים שהחיים זימנו לו. אנחנו נפגשים לרוב אחת לשבוע, לצד הסוסים. עובדים בכאן ובעכשיו, מנסים לאזן בין ה doing ל being, נהנים משעה של טבע, אוויר פתוח ונוכחות שקטה של סוסים. רוב הזמן, בין מפגש למפגש, אין הרבה מילים, מקסימום הודעות וואטסאפ ענייניות. עד שיום אחד הוא התקשר. בקול עייף הוא סיפר על קושי, על יום שהתפרק לו בין הידיים. הוא נשמע גמור. לא נכנס לפרטים, אבל משהו בטון, בקצב הדיבור, באופן שבו השתתק בין משפטים, גרם לי להעריך שממש קשה לו. ז

אנחנו רגילים לחשוב שהעולם מפעיל אותנו. שדברים קורים, אנשים מגיבים, מצבים מתגלגלים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים כעס או עלבון, התכווצות או רתיעה, ולחילופין דווקא שמחה, התרגשות או תחושת משמעות. נדמה שהרגש הוא תוצאה ישירה של מה שקרה. אבל מבט עמוק יותר, כזה שחוצה פילוסופיה, פסיכולוגיה וחיי יום-יום, מציע כיוון אחר. בני אדם לא באמת מגיבים למציאות עצמה אלא למשמעות שהם מעניקים לה. בדיוק אותו האירוע יכול להיחוות כהזדמנות עבור אדם אחד וכאיום עבור אחר. שתיקה עשויה להיות מרחב לנשימה, א

בעולם הסוסים מדברים לא מעט על שלושה עקרונות בסיסיים, פשוטים מאוד לכאורה, שמרכיבים יחד את הבסיס לרווחתו של הסוס: חציר, חברה וחופש . אלה לא רעיונות פילוסופיים ולא תפיסה טיפולית, אלא מדובר בתנאים יומיומיים שמאפשרים לסוס להיות יציב, רגוע, מתפקד ובריא. ברוב החוות, כמו בחיים עצמם, התנאים אינם תמיד אידאליים. יש לצערינו אילוצים של מקום, כסף, זמן וכוח אדם. ועדיין, עצם ההכרה בעקרונות המנחים הללו, מאפשרת לנו לשאוף וליצור עבור הסוסים שלנו את התנאים הטובים ביותר במסגרת המציאות הקיימת. מתו

אירועי השנים האחרונות, ובעצם החיים המורכבים שאנו חיים במדינת ישראל מאז ומעולם, הביאו אל חיינו את המושג 'פוסט טראומה' ביתר שאת. לוחמים ולוחמות רבים מצאו את עצמם מצטרפים למעגל הפוסט טראומה, אך הם לא היחידים. אנו עדים לכך שהפגיעה אינה מוגבלת לשדה הקרב. היא נוגעת גם לאנשים שמשרתים בתפקידי תומכי לחימה וביטחון וגם למי שנחשפים לאיום מתמשך בבית, בעבודה או בקהילה. האזעקות החוזרות ונשנות, חוסר הודאות והלחצים שנחשפנו אליהם לאורך השנים מטשטשים את הגבול בין מי שנושא פוסט טראומה רשמית לבין

אני לא אוהבת חורף. בלשון המעטה. וכבת לחקלאים, עובדי אדמה וסוג של חקלאית בעצמי, שכל כך תלויה בגשם שידאג למזון טוב לסוסים, אני מודה שאני מעט מתביישת בכך. יש לי הערכה עמוקה לעונה הזו, לחשיבות שלה ולמה שהיא מאפשרת. מה שנקרא, גשמי ברכה. ובכל זאת, בכל שנה, עם ההחלפה משעון קיץ לחורף, הגוף שלי משדר מחדש שהוא לא לגמרי בנוי לחשיכה המוקדמת ולתחושת הכבדות שמגיעה איתה. כשהחורף מגיע בסופי שבוע, כשאין עבודה, בחוץ יורד גשם, ואני מצונפת עם כוס תה מול המסך הוא אפילו נעים. רומנטי. חמוד. הבעיה מ

למי אין את הדודה הזו, שמתייגת אותה בתמונה של סוס ונערה בשקיעה, אליה מצורף משפט מתקתק כמו "הסוס רואה את הנשמה שלך עוד לפני שאת יודעת שיש לך אחת" , או "כשאת נכנסת למרחב בלב פתוח, הסוס יזהה את הילדה הפנימית שנשכחה" . ולעיתים אפילו המשפט האלמותי "סוסים שומעים את פעימות הלב שלנו ממרחקים" ? אנחנו מחייכות, אולי מגלגלות עיניים, כי בפורמט הזה זה תמיד נראה קצת קיטשי מדי, אפילו בשבילנו. אבל אם נשים את הציניות בצד לרגע ונקשיב למה שהחוויה עצמה מספרת, אפשר להרגיש שיש שם גרעין לא קטן של אמת

בשבוע שעבר נפתחה שנת הלימודים האקדמית ברחבי הארץ. סטודנטים חזרו לאולמות, למעבדות ולספריות; הרצאות ראשונות, שמות חדשים על רשימות הנוכחות, ריח של קפה ושל התחלות. יש משהו כמעט פיזי בתחושת ההתחדשות הזו. כמו זרם קל שעובר בגוף, אותה תערובת מוכרת של סקרנות, תקווה והתרגשות שאנחנו מכירים כנראה עוד מהיום הראשון של כיתה א׳. מאחורי התחושה הזו עומד תהליך ביולוגי מרגש לא פחות. כשהמוח פוגש חוויה חדשה, הוא מפריש חומרים כמו דופמין ו-נוראפינפרין - שליחים עצביים שמאותתים למערכת כולה: קורה כאן מ

לפעמים היציבה עונה לפני המילים. כמעט בכל מפגש עם הסוסים, ברגע שמתחילים לתרגל הובלה באמצעות חבל, עולה שוב ושוב אותו אתגר מוכר. משתתפים...

את סוף השבוע האחרון ביליתי בבוספאלוס יחד עם קבוצת חברות קרובה לכבוד חגיגות יום הולדת עגול ומשמעותי לאחת הבנות. מדובר בחבורה של 7 נשים...

בדרך חזרה מהים, בן זוגי ואני, נעצרנו ברמזור. לצידנו, בין המכוניות, אדם שככל הנראה מחוסר בית. הוא נע בין מכונית למכונית, מושיט ידו בבקשה...

יש משהו מבלבל בלוח השנה הישראלי. מצד אחד, הקיץ מביא איתו סופים. סיום שנת הלימודים, סוף של תהליכים קבוצתיים, פרידות, עזיבות. מצד שני, כמעט...

אוגוסט. החופש הגדול בשיאו, המדינה על טורים, כל אחד מנסה להחזיק את הראש מעל המים, תרתי משמע. הורים סופרים ימים, ילדים שוכחים מה זה יום ומה...

"חזרה לשגרה אינה פעולה טכנית בלבד, אלא תהליך רגשי עמוק," כותב ד"ר ברוס פרי, אחד החוקרים הבולטים בתחום השפעת טראומה על המוח והנפש. לדבריו,...

מרגישים מוצפים בתקופה הזו? המדריך הזה מציע כלים פשוטים להרגעה עצמית בזמני חוסר ודאות – דרך הגוף, הקשר והרגש. נשימות, תנועה, כתיבה וחיבור שיעזרו לכם למצוא רגע של שקט, גם מהסלון או בין שתי אזעקות.