כשהגוף מדבר, הנפש עונה. וההפך
אני לא במיטבי בימים האחרונים. לא מרגישה כל כך טוב.
אולי מזג האוויר שהשתנה, אולי הלחץ של השגרה, אולי המחשבות ההישרדותיות שסובבות אותנו בתקופה הזאת, ואולי פשוט נדבקתי באיזה וירוס שמסתובב עכשיו. וכנראה שמה שזה זו הצטברות של כמה דברים יחד, והגוף שלי מבקש שאשים לב.
כשאני לא מרגישה טוב, כמו רבים מאיתנו, אני גם פחות סבלנית ופחות יוזמת. לפעמים אפילו משימות רגילות נראות פתאום גדולות יותר. הגוף מבקש לנוח, מצב הרוח יורד והמוטיבציה מצטמצמת. ואז, כשהדברים נדחים והיום מסתבך, גם הראש מקבל עוד סיבות לדאגה.
מה התחיל את המעגל? העייפות, מצב הרוח או כל מה שלא הספקתי לעשות? לא תמיד אפשר לדעת. הגוף משפיע על הנפש, הנפש משפיעה על ההתנהגות שלנו, וההתנהגות חוזרת ומשפיעה על הגוף. לופ קטן ועקשן, שלא תמיד ברור איך יוצאים ממנו.
אני מכירה את זה על עצמי. וכשאני צוללת לנושא שמעסיק אותי, החרדה קצת נרגעת. אז בימים האחרונים, בין מנוחה למנוחה, מצאתי את עצמי קוראת על הקשר שבין הגוף לנפש.
הרעיון שאנחנו יותר מאוסף איברים נפרדים הוא ממש לא חדש. גם במקרא יש לו ניסוח קצר ויפה: ״לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִיב גֵּהָה, וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם״ (משלי י״ז, כ״ב). זה דימוי, לא מחקר רפואי, אבל הוא מבטא הבחנה אנושית חדה. מצב הרוח שלנו לא מתקיים בחלל נפרד מהגוף. אנחנו מרגישים אותו בנשימה, בתנועה, באנרגיה, לפעמים גם במקום שבו הגוף מתכווץ או משתחרר.
גם ביוון העתיקה ניסו להבין את האדם דרך הגוף והעולם שסביבו. היפוקרטס, אבי הרפואה, ומסורת הכתבים הרפואיים שנקשרו בשמו עסקו בתזונה, בפעילות גופנית, באוויר ובמים, ובאופן שבו תנאי החיים עשויים להשפיע על הבריאות. הידע הרפואי מאז השתנה ללא הכר, אבל השאלה נשארה דומה - מה קורה לנו כשמשהו בגוף, בסביבה או בחוויה שלנו משתנה?
היום אפשר לבדוק חלק מהקשרים האלה במחקרים.
בניסוי שבו הגבילו למשתתפים את שעות השינה, מחסור בשינה השפיע גם על הרווחה הגופנית וגם על מצב הרוח. מחקר קליני גדול מצא שתוכנית פעילות גופנית, שנוספה לטיפול הרגיל, סייעה לשיפור בתסמינים אצל אנשים שהתמודדו עם קשיים נפשיים. ובמחקר שבחן התערבות לניהול מתח נרשמו ירידה בחרדה ובתסמינים גופניים, לצד שינוי בתגובת הקורטיזול. כל מחקר בודק שאלה מסוימת, אבל הממצאים יחד ממחישים שהקשר בין גוף לנפש הוא לא רק רעיון יפה. אפשר לראות אותו בפעולה, ולפעמים אפילו גם למדוד אותו.
הקשר הזה פועל לשני הכיוונים. מתח נפשי יכול להשפיע על השינה, על התיאבון, על השרירים ועל העיכול. ומצד שני, כאב, מחלה או לילות ללא שינה יכולים להקשות על ריכוז, על ויסות רגשי ועל סבלנות. גם ההתנהגות שלנו נכנסת למעגל הזה. כשאנחנו מותשים, אולי נוותר על הליכה או נדחה שיחה חשובה; לפעמים דווקא תנועה, מנוחה או קשר עם אדם קרוב יכולים לעזור לנו להרגיש אחרת.
כאן נכנסת גם הביולוגיה לתמונה. כשאנחנו מתמודדים עם אתגר, הגוף מתגייס גם כן. הדופק עולה, הקשב מתחדד, ואדרנלין מכין אותנו לפעולה. לפעמים זו תחושה של לחץ, ולפעמים אותה עוררות עוזרת לנו להתמקד. מערכות שקשורות ללמידה ולמוטיבציה, ובהן דופמין, משתתפות גם הן בתגובה שלנו לעניין, להתקדמות ולתגמול. ובכל זאת, אי אפשר להסביר חוויה שלמה באמצעות חומר כימי אחד. מה שאנחנו מרגישים מושפע גם מהמשמעות שאנחנו נותנים לרגע, מהאנשים שסביבנו ומהתחושה שיש לנו יכולת להשפיע על מה שקורה.
השבוע, למרות התחושה הפחות טובה, העברתי הרצאה נהדרת לסטודנטים המהממים שלי. נכנסתי לנושא, הייתי מרוכזת, הקהל היה איתי, ולכמה שעות הקשב שלי עבר מהגוף הכבד אל הרעיונות, השאלות והאנשים שמולי. הרגשתי נוכחת ומסוגלת. אולי הסקרנות עזרה, אולי המפגש עם הקהל, ואולי פשוט נהניתי לעשות משהו שאני אוהבת.
אני לא יודעת מה בדיוק השתנה בגוף שלי באותו רגע. אני כן יודעת שהחוויה שלי השתנתה. ואז ההרצאה הסתיימה, האולם התרוקן, והשקט החזיר אותי לעצמי. נכנסתי למקלחת חמה והלכתי לישון מוקדם מהרגיל. היכולת להתגייס לצד ההבנה שהגיע הזמן לנוח שייכות לאותו סיפור.
המעבר הזה, מתחושת כובד לרגע של נוכחות בלי שהגוף הפסיק להיות עייף, ממחיש איך הגוף והנפש פועלים יחד, וגם במפגש עם סוסים אפשר לפגוש את הקשר הזה דרך תנועה ופעולה.
הקשר בין סוסים לבריאות מעסיק את בני האדם כבר אלפי שנים. בכתבים המיוחסים להיפוקרטס מתוארת הרכיבה הממושכת של הסקיתים והשפעתה על הגוף. היום המחקר בודק את הקשר הזה גם בשיקום גופני וגם בטיפול רגשי ונפשי. מחקרים על טיפול בסיוע רכיבה מצאו שיפור בשיווי משקל ובתפקוד המוטורי אצל ילדים עם שיתוק מוחין. במחקר קבוצתי שנערך עם ותיקי צבא המתמודדים עם פוסט טראומה, נמצאה ירידה בתסמיני פוסט טראומה ודיכאון, שנשמרה גם במעקב לאחר שלושה חודשים. בעבודה עם הסוס, השינוי יכול להתחיל במשימה פשוטה כמו להבריש, להוביל, לעצור ולנסות שוב. דרך הפעולה אפשר לזהות מתח, לתרגל ויסות, לבטא כוונה ולחוות הצלחה. כשהמדריך עוזר לחבר בין מה שנעשה לבין מה שהורגש, ההתנסות הגופנית הופכת גם להזדמנות לחיזוק תחושת המסוגלות, האמון והקשר עם אחרים.
אז כן, אני עדיין לא לגמרי במיטבי, ועדיין לא יודעת אם זו השגרה, העונה או כמה דברים שהצטברו יחד. בינתיים הבנתי שמומלץ לשתות הרבה מים, לנוח, ואם מתאפשר, לנשום קצת סוסים.
הגוף כבר מבקש את שלו, ואני משתדלת להקשיב לפני שהוא מודיע לי שהוא יוצא לשביתה.
אז אולי לא אצליח לפענח מה בדיוק גרם לי להרגיש ככה, אבל אני יכולה לבחור מה יעזור לי עכשיו. אחרי כל הקריאה והחקירה, נשאר רק ליישם את החלק המעשי - מקלחת חמה, שינה מוקדמת, וקצת פחות לנסות להספיק הכול.
מחר, כך אני מקווה, הגוף והנפש כבר יגיעו להסכמה קצת טובה יותר.
