בין נירמול להסתגלות: מה ילדים וסוסים לימדו אותי על המלחמה
- Timna Benn
- 25 במרץ
- זמן קריאה 4 דקות
נכון לכתיבת שורות אלה, אנחנו נמצאים ביום המי-יודע-כמה למלחמה השלישית בשלוש השנים האחרונות. אל תתפסו אותי על הדיוקים, איבדתי ספירה. אבל הבנתם את הוייב.
רגע לפני שאפתח במסכת תלונות, אגיד שאין באמת על מה. אנחנו בטוחים, ביחד, ועדיין יש לנו את האפשרות לבחור, לפחות בחלק מהדברים. ובכל זאת, משהו במציאות הזו מחלחל פנימה. סבלנות שמתקצרת מהר מהרגיל, עייפות שמגיעה מוקדם יותר, רגעים של מתח שנכנסים בין הסדקים של היום ומתיישבים שם בשקט.
התקופה הזו מביאה איתה שינוי בקצב החיים. בשגרה, בהתנהלות, באינטנסיביות עם המשפחה. יותר שעות יחד, פחות היפרדות טבעית של יום, פחות מרווחים שנוצרים מעצמם. כמו הרבה בתים בישראל, גם אני מוצאת את עצמי מבלה יותר שעות מהרגיל עם יותם, בן ה- 9. הוא קצת שמח שאין בית ספר וקצת נדרך כשצליל ההתראה מתקיפת טילים נוספת חוצה את הלילה. שילוב שאף אחד לא היה כותב, או כזה שכבר נכתב יותר מדי בשנים האחרונות.
הוא מצליח להחזיק קלילות ודאגה בו זמנית. משתעשע ומשחק ואז עוצר ושואל שאלה על האזעקה. לרגע צוחק, לרגע מתכווץ. תנועה של ילד, מהירה וחדה, כמעט בלי להיתקע. אולי הכי טבעית ובריאה שיש בתוך מציאות שמבקשת הרבה יותר מזה.
ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בו ותוהה עד כמה הוא משקף את הרגשות שלי ושל המבוגרים שסובבים אותו. עד כמה הוא לומד מהאופן שבו אנחנו מגיבים, נושמים, מדברים. עד כמה היציבות שלו נשענת על היציבות שאנחנו מנסים לייצר.
בתוך כל הכאוס הזה ואחרי כמה שבועות של סטרס שמבקש להשתחרר, הזמנו כמה משפחות של חברים לבוספאלוס. לא אירוע גדול ומתוכנן, פשוט רצון לייצר יחד כמה שעות שמרגישות קצת יותר רגילות. אוכל טוב, הרבה יין למבוגרים, ובעיקר מפגש של הילדים עם החבורה שלהם, כזה שמחזיר תחושת שייכות, המשכיות, חיים.
וזה באמת הרגיש כמעט נורמלי.
באופן די טבעי, המבוגרים התמקמו סביב השולחן. עוד כוס נמזגת, שיחות זורמות, קצת פריקה, קצת עדכונים, הרבה ביחד. והילדים, כמו שקורה כמעט תמיד, נמשכו אל הסוסים.
בשלב מסוים, יותר מתוך אחריות לבטיחות ופחות מתוך רצון להיות מוקפת בעשרים שאלות בדקה, הצטרפתי אליהם.
עמדנו שם יחד, עם קריסטל ויופיטר משוחררים לידנו. מברשות בידיים קטנות, תנועות שמתחילות בזהירות והולכות ומתייצבות. אבק עולה מהפרווה באור אחר הצהריים, קולות של התרגשות, צחוק, סקרנות, התנסות.
ובמקביל, המציאות המשיכה להתקיים. בין התראה אחת ליירוט, בין בום רחוק לשקט שחוזר אחריו, הכול המשיך לנוע. אנחנו עומדים שם, ילדים מברישים סוסים, מבוגרים מוזגים עוד כוס יין, השמש יורדת לאט.
ובתוך הרגע הזה היה ניסיון די ברור לייצר נורמליות בתוך מציאות לא נורמלית.
זה עבד. לפחות לכמה שעות.
ואז עלתה השאלה שמלווה את התקופה הזו לא מעט.
האם אנחנו מנרמלים?
או אולי מסתגלים?
השיח על נירמול נע באמת על ציר מורכב. מצד אחד יש כמעט הערכה ליכולת של היצור האנושי להמשיך. לעבוד, לגדל ילדים, להיפגש, לצחוק, גם כשהמציאות רחוקה מלהיות יציבה. זו יכולת הישרדותית עמוקה, אולי אפילו תנאי בסיסי להמשך קיום.
מצד שני, יש גם חשש אמיתי. ההתרגלות הזו יכולה להוביל לקהות חושים. החריג יהפוך לשגרה. הדברים שאמורים לזעזע אותנו יחליקו פנימה כחלק מהיום יום. הנירמול לא רק יאפשר תפקוד, אלא גם ישתיק את הדחף לשאול שאלות גדולות יותר, לדרוש מציאות אחרת.
נירמול הוא מנגנון הגנה שמאפשר לנו לקום בבוקר, להכין קפה, לשלוח הודעה, להזמין חברים לשבת, גם כשהרקע רחוק מלהיות רגוע. והוא גם תהליך שעלול, אם לא שמים לב, לטשטש את הגבולות בין מצב חירום למצב רגיל.
המחקר הפסיכולוגי והחברתי באמת לא מציע תשובה חד משמעית, אבל כן מצייר תמונה מורכבת ומעניינת.
מצד אחד, רבים מדגישים את החשיבות של שגרה והמשכיות דווקא בתוך מצבי איום. חוקרים כמו פרופ' Ann Masten מדברים על חוסן כעל “ordinary magic” (קסם רגיל בתרגום חופשי). לא משהו דרמטי או הירואי, אלא היכולת של אנשים להמשיך בפעולות היומיומיות, להישען על קשרים, על מבנים מוכרים, על הרגלים פשוטים.
בהקשר הישראלי, חוקרים כמו פרופ' מולי להד, מדגישים כבר שנים את החשיבות של “רצפים” - שגרה, תפקידים, קשרים - כמרכיבים מרכזיים בהתמודדות עם מצבי חירום. גם מחקרים שנעשו על ילדים החיים תחת איום מתמשך מצביעים על כך ששמירה על מסגרות, משחק, מפגש עם בני גילם ואפילו פעילות עם בעלי חיים תורמים לוויסות רגשי ולהפחתת חרדה.
במילים אחרות, המשך החיים הוא לא התעלמות מהמציאות, אלא דרך לעכל אותה.
לצד זה, יש גם קו ביקורתי. חוקרים וסוציולוגים מזהירים מפני תהליך של הסתגלות יתר, או מה שלעיתים מתואר כקהות חושים קולקטיבית. הסוציולוג Kai Erikson, שכתב על טראומה קולקטיבית, הצביע על כך שחברות יכולות להתרגל למצבי קיצון עד כדי כך שהם מפסיקים להיתפס כחריגים. גם Judith Herman מדברת על הסכנה שבנורמליזציה של מצבי אלימות מתמשכים, שבה הגבול בין “מצב חירום” ל“מצב רגיל” מיטשטש.
בהקשר הישראלי, יש גם כאן קולות ביקורתיים בשיח הציבורי והאקדמי שמדברים על כך שהיכולת "להמשיך כרגיל" עלולה לפעמים לדחות עיסוק בשאלות עומק, או לצמצם את הדרישה לשינוי רחב יותר של המציאות.
וכאן מתחילה המורכבות האמיתית.
נירמול כמנגנון מאפשר לנו לקום בבוקר ולחיות בתוך תנאים מורכבים. כתהליך, הוא עלול לטשטש גבולות ולהקהות את התחושה שמשהו כאן דורש תשומת לב אחרת.
השאלה אינה אם לנרמל או לא, אלא איך. כמה מקום אנחנו נותנים לכל אחד מהכוחות האלה לפעול בתוכנו, ואיך אנחנו מצליחים לנוע ביניהם, בלי לאבד לא את היכולת לחיות ולא את היכולת לראות. בתוך המרחב הזה מתאפשרת תנועה עדינה יותר. להחזיק בשגרה בלי להיאחז בה, לאפשר רגעים של נורמליות, תוך ידיעה ברורה של המציאות שבתוכה הם מתקיימים.
ואולי התשובה בכלל לא נמצאת במושגים הגדולים, אלא ברגעים הקטנים שבהם החיים מתכנסים לצורה שאפשר להיות בה.
אני חוזרת לשבת ההיא. יותם שם, בין הרגליים של קריסטל ויופיטר, מברשת ביד, מרוכז בתנועה הפשוטה של הברשה. רגע אחד צוחק עם החברים, רגע אחר נשען קצת יותר קרוב ופשוט נרגע שם.
אבק מתעופף באור של אחר הצהריים, יד קטנה על גוף חם של סוס, נשימה מתארכת.
הסוסים לא שואלים שאלות על נירמול ולא מחפשים תשובות. הם עומדים שם, יציבים, נוכחים, מגיבים למה שקורה עכשיו. ויותם מתכוונן לזה כמעט מיד.
בתוך המפגש הזה קורה משהו שקשה להסביר במילים. לא ניתוק מהמציאות, אלא חיבור אחר. כזה שמאפשר להרגיש אותה בלי להיסחף ומחזיר לגוף קצב ותחושת משמעות.
אולי זו לא תשובה מלאה לשאלה הגדולה, אבל יש כאן כיוון.
ואם יש בי איזו תפילה קטנה בתוך כל זה, היא שנמשיך למצוא את הרגעים האלה. רגעים של נשימה, של מגע, של קשר. ושיותם, יחד עם עוד ילדים, ימשיכו לגדול בתוך מרחב שמחזיק את מה שיש, ומשאיר מקום גם למה שעוד יכול להיווצר.
לקריאה נוספת:
