קצת עכשיו, קצת מחר
- Timna Benn
- לפני 23 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
המציאות שלנו בתקופה הזו סוריאליסטית בצורה שקשה להסביר למי שלא חי כאן. מצד אחד מלחמה שמשפיעה על כל שכבה בחיים, מצד שני ניסיון עקשני להמשיך לשדר שגרה. שיעורים עם סוסים מתחילים ונקטעים לפי אזעקות, מסגרות הילדים נסגרות, ובקבוצות הוואטסאפ של הצוות מנסים להבין את הלו"ז. בתוך כל זה יש משאלה די פשוטה - רגע של שקט, קצת שלווה, אולי אפילו איזה דמיון עמום לחיים נורמליים. ואם כבר להגזים, גם האפשרות לתכנן משהו קדימה.
אבל אז מגיע הקול המוכר של עולם הניו אייג'. "תחיי את הרגע", אנחנו קוראים. העתיד עוד לא כאן, העבר כבר עבר, וכל מה שיש לנו הוא ההווה.
ונכון, יש בזה הרבה אמת. העבודה עם סוסים לימדה אותי שהרגע הנוכחי הוא כמעט המקום היחיד בו יש לנו שליטה. סוס מגיב לנשימה עכשיו, למתח בגוף ברגע זה, לנוכחות שלנו. אם אנחנו שם הוא שם, ואם לא - גם הוא לא. במובן הזה החיים לצד סוסים הם שיעור מתמשך בכאן ובעכשיו.
ובכל זאת משהו בי מתעקש לעשות גם את הדבר ההפוך. בין ריצה למקלט לעוד דיון על חזרה לפעילות, אני מוצאת את עצמי מנסה להסתכל חודש קדימה, אולי חצי שנה. לפעמים מתפרעת ומרשה לעצמי לחשוב על שנה או חמש. אין לי באמת שליטה על מה שיקרה, אבל עצם המחשבה על העתיד יוצרת קו אופק. ואם להיות כנה, זה גם פרקטי. יש דברים שאם לא מתחילים להזיז עכשיו הם פשוט לא יקרו. כמו הקבוצה שאנחנו מקוות לפתוח בעוד שבועיים, כמו המחזור הבא של קורס מדריכי הרכיבה הטיפולית, או אפילו הטיסה ליפן לכבוד יום ההולדת הארבעים של בן הזוג שלי. דברים קטנים וגדולים שמבקשים מאיתנו להרים רגע את הראש מעל ההווה ולדמיין מה עוד יכול להיות שם בהמשך הדרך.
האמת היא שהחיים כאן לא ממש מעודדים תכנון לטווח ארוך. כשטילים יכולים להגיע בכל רגע, וכשנדמה לפעמים שהכל מתנהל אד הוק, קל להישאב לחיים של הישרדות בלבד. גם ברמה הרגשית זה לא תמיד פשוט. בתקופות של מתח מתמשך או חוויה קולקטיבית של איום וחוסר ודאות, עצם המחשבה על העתיד יכולה לפעמים לעורר חרדה.
כשהמציאות מרגישה לא יציבה, לא מעט אנשים מוצאים את עצמם מצמצמים את המבט לזמן קצר יותר. יום, שבוע, אולי קצת מעבר, פשוט כי יותר קל להחזיק את זה.
ואני תוהה, האם דווקא בתקופות כאלה, יש ערך בניסיון להחזיק כיוון קטן קדימה. לא בהכרח תכניות גדולות או ודאיות, אלא מחשבה עדינה על הצעד הבא. כי הרגע הוא המקום שבו אנחנו פועלים, אבל אולי העתיד, אפילו כשהוא רק בדמיון, הוא זה שנותן לכיוון הזה משמעות.
אז האם לחיות בכאן ובעכשיו או לתכנן קדימה?
יש משהו עמוק ונכון ברעיון של להיות נוכחים ברגע.
נוכחות אמיתית, בגוף ובמחשבה, מורידה את סף המתח והחרדה, מחזירה נשימה וקשר למציאות. מחקרים בפסיכולוגיה מראים שתרגול של קשיבות ונוכחות ברגע מפחית לחץ ומשפר ויסות רגשי ותחושת יציבות. כשאנחנו מתמקדים במה שקורה עכשיו, בשיחה שלפנינו, בתנועה של הגוף, או אפילו במגע של יד על צוואר של סוס, המערכת העצבית מקבלת איתות שאפשר רגע להרפות.
זה בדיוק מה שקורה לא פעם בעבודה עם סוסים. הם מחזירים אותנו לרגע הנוכחי, לנשימה, לקשר הפשוט בין גוף לגוף. במקום שבו אנחנו באמת נמצאים.
אבל באותה נשימה, גם לראייה עתידית יש תפקיד חשוב.
בפסיכולוגיה מדברים לא מעט על הקשר בין דמיון של עתיד לבין תקווה וחוסן נפשי. אחד המודלים הידועים הוא תיאוריית התקווה של הפסיכולוג צ'ארלס סניידר (Charles R. Snyder), שמציע לראות תקווה לא רק כרגש אלא כמערכת קוגניטיבית שלמה.
לפי סניידר, תקווה נוצרת משילוב של שני מרכיבים: היכולת להציב מטרה קדימה, והאמונה שיש דרכים להגיע אליה. עצם קיומה של מטרה מארגן את המחשבה והפעולה בהווה, ונותן תחושה של כיוון גם בתקופות של חוסר ודאות.
בהמשך לרעיון הזה, מחקרים נוספים בפסיכולוגיה עוסקים במושג אוריינטציה עתידית (Future Orientation) - היכולת של אדם לחשוב על העתיד, לדמיין אפשרויות, להציב שאיפות ולתכנן צעדים קדימה. לפי מחקרים, אוריינטציה עתידית מורכבת משלושה מרכיבים מרכזיים: הציפיות שלנו לגבי מה שעשוי לקרות בעתיד, השאיפות או המטרות שאנו מקווים להגשים, והיכולת לתכנן כיצד להגיע אליהן. שלושת המרכיבים האלה יוצרים תחושת המשכיות בין ההווה לבין מה שעוד יכול לבוא. עצם היכולת לדמיין עתיד, גם אם הוא קרוב, קטן או לא לגמרי ודאי, מאפשרת לנו לארגן את הפעולות שלנו בהווה סביב משהו שיש לו המשך. משהו שמחבר בין היום למחר ונותן לכיוון שבו אנחנו פועלים משמעות רחבה יותר.
כאמור, העתיד לא חייב להיות תכנית מפורטת או בטוחה. לפעמים מספיק שיש משהו קטן שמחכה לנו בעתיד. עצם הידיעה שיש המשך לסיפור, שיש עוד משהו מעבר לרגע הנוכחי, יכולה להכניס להווה תחושת כיוון והמשכיות. לא מדובר בהכרח בתכנית גדולה או בהבטחה שהדברים יתממשו בדיוק כפי שדמיינו, רק בידיעה שיש משהו שמזמין אותנו לנוע אליו.
אז איך צולחים את התקופה ההזויה הזו?
כנראה שהתשובה שאני אוהבת יותר מכל היא פשוטה למדי (ושייכת לוטרינטור של הפרלמנט) - זה הכל במינונים. קצת לחיות את הרגע, וקצת לחשוב על מחר. קצת להיות בתוך היום הזה, וקצת לחשוב על שבוע הבא. קצת לנשום ולהאט, וקצת להזיז דברים קדימה כדי שלא יישארו רק בגדר מחשבה. קצת להחזיק במושכות של ההווה, וקצת לשלוח מבט אל הדרך שממשיכה עוד כמה מטרים קדימה.
ובתוך הפינג פונג הזה יש גם מקום לעוד כמה מרכיבים קטנים. לפעמים צריך להוסיף מנה של רחמים עצמיים, להכיר בזה שלא הכל עובד חלק ושיש ימים שבהם פשוט אין כוח. ימים שבהם הראש עמוס, הגוף מתוח, והדבר הכי נכון לעשות הוא דווקא להוריד קצב. לקחת נשימה, לעשות רק את המינימום.
אולי לבלות קצת יותר זמן באורווה, ליד הסוסים, במקום שבו קצב הדברים חוזר להיות פשוט יותר.
וכשהראש מתפנה מעט, אפשר שוב להרים מבט. להכניס איזה תכנון קטן לסוף השבוע, לחשוב על קבוצה שתיפתח, על רעיון שמתבשל, על מקום שנרצה להגיע אליו בעוד כמה חודשים. לא תכנית גדולה ומסודרת, אלא קו אופק קטן. משהו שמזכיר לנו שהסיפור ממשיך גם מעבר לרגע הזה.
אולי זה כל הסיפור בעצם. לא לבחור בין כאן ועכשיו לבין העתיד, דווקא לנוע ביניהם בעדינות. קצת מזה וקצת מזה. לפעמים יותר מזה, לפעמים יותר מזה.
כמו ברכיבה טובה, להישאר נוכחים בכל צעד של הסוס, אבל גם לדעת לאן הדרך מובילה.
לקריאה נוספת:
