איפה היית? על מה שאנחנו זוכרים יחד
כמדי שנה, רגע לפני שהחגים מסתיימים, אני לוקחת לעצמי כמה ימים של חופש אמיתי. נוסעת רחוק ומתנתקת. בדרך כלל לסיני, שם הקליטה והווייפיי משתפים פעולה יפה עם ההחלטה שלי להיות פחות זמינה. אני מתחברת למדבר, לים ולאנשים זרים שחולקים איתי לכמה ימים את אותו המקום ואת אותו הזמן. יש משהו במפגש הזה, מחוץ לתפקידים ולמשימות של היומיום, שמאפשר לי לנוח ולצבור כוחות לקראת החזרה לשגרה.
בשלוש השנים האחרונות, הימים האלה קיבלו משמעות נוספת. בתוך השקט, לקראת הרגע הזה שנקרא "אחרי החגים", נמצא גם התאריך המטלטל, השבעה באוקטובר. איתו חוזרים הזיכרונות של אותו בוקר ושל כל מה שבא אחריו, אירועים ששינו חיים שלמים ונקשרו גם לסיפור שלנו כחברה. וכך, גם רחוק מהבית, בין שיחה על הים להזמנה של עוד שייק מנגו, מהר מאוד עולה השאלה: "איפה היית בשבעה באוקטובר? איפה תפסה אותך המלחמה?"
כמעט בכל פעם יש רגע קטן לפני התשובה, שבו המבט מתרחק מעט, כאילו האדם שמולי חוזר למקום אחר. ואז מגיע הסיפור. איפה היה, עם מי, איך שמע, למי התקשר. פרטים שככל הנראה כבר סיפר פעמים רבות, ובכל זאת, הוא אוסף אותם שוב כדי לספר אותם לנו. שאלות דומות מלוות אותנו גם בעקבות אירועים אחרים, כמו רצח רבין או נפילת מגדלי התאומים. בתוך התשובה עולים פרטים מהחיים שהיו לנו אז. בני כמה היינו, מי היה לצידנו ובמה היינו עסוקים כשהגיעה הידיעה. כך אנחנו מכירים מעט את האדם שמולנו ואת הרגע שבו ההיסטוריה המשותפת פגשה את חייו הפרטיים.
מה בעצם אנחנו מבקשים לדעת כשאנחנו שואלים איפה היית בשבעה באוקטובר?
לכאורה, זו שאלה על מקום. בפועל, אנחנו מבקשים לשמוע איך אותו יום נכנס לחיים של האדם שמולנו. האם היה בבית או רחוק ממנו, בתוך הסכנה או מול המסך, למי דאג ומה הבין באותן שעות. המיקום הוא תחילת הסיפור. דרכו אנחנו מנסים להבין משהו על החוויה שלו, בלי שנצטרך להתחיל בשאלה הישירה והקשה הרבה יותר: מה עבר עליך?
אולי יש בשאלה הזאת גם ניסיון למקם את עצמנו ביחס לאחר. לבדוק מה מוכר לנו בסיפור שלו, ומה שונה מאוד משלנו. כשאנחנו מקשיבים לתשובה, גם הזיכרון שלנו עולה, ואנחנו נזכרים איפה היינו באותן שעות ממש. לרגע, שני סיפורים אישיים מונחים זה לצד זה בתוך אותו יום. יש בכך אפשרות לקרבה, אבל גם מפגש עם המרחק בין החוויות שלנו. אותו תאריך אינו אומר שעברנו אותו דבר. השאלה יכולה לפתוח שיחה דווקא משום שהיא מאפשרת לכל אדם להתחיל מהמקום שלו.
הסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס, שפיתח את מושג זיכרון קולקטיבי, התעניין באופן שבו החיים החברתיים מעצבים את מה שאנחנו זוכרים. לפי גישתו, גם זיכרון אישי מאוד מקבל הקשר ומשמעות בתוך המשפחה, הקהילה והקבוצות שאליהן אנחנו שייכים. האנשים סביבנו, השפה המשותפת והסיפורים שאנחנו מספרים מספקים לנו מסגרות שבעזרתן אנחנו מארגנים את העבר ומבינים אותו.
אפשר לחשוב, למשל, על זיכרון ילדות שחוזר בשיחות משפחתיות. אנחנו זוכרים חלקים ממנו בעצמנו, שומעים פרטים מאחרים, מתבוננים בתמונות, ועם השנים עשויים להבין אותו אחרת. האלבווקס הדגיש שאנחנו משחזרים את העבר מתוך ההווה. הגיל שלנו, הקשרים שלנו והדברים שמעסיקים אותנו כיום משפיעים על מה שנזכור ועל המשמעות שניתן לו. אותו אירוע עשוי לקבל משמעות אחרת בתקופות שונות בחיינו.
בקנה מידה רחב יותר, חברות משמרות ומעצבות זיכרונות דרך סיפורים, ימי זיכרון, טקסים ותמונות שחוזרות למרחב הציבורי. כך נוצרת מסגרת משותפת שמחברת בין אנשים, גם כשחוו את האירועים בדרכים שונות מאוד, ואפילו כשנולדו אחריהם. הזיכרון הקולקטיבי לא מחייב זיכרון זהה אצל כולם. קבוצות שונות יכולות להדגיש חלקים שונים של העבר ולהעניק להם פירושים אחרים. וכאן מתבקש להעלות גם את השאלה מי מעצב את הזיכרון המשותף שלנו, אילו סיפורים זוכים לבמה ואילו נשארים בשוליים. כשאירוע מורכב מקבל סיפור ציבורי מסודר, חלק מהכאב, הכעס והשאלות עלולים להישאר בחוץ. חשוב שנשאיר מקום גם לקולות האלה, כדי שהסיפור המשותף יוכל להכיל את ריבוי החוויות של האנשים שחיו אותו.
בשיחות על החוף, מול הים האדום, הרעיון הזה מקבל צורה פשוטה ויומיומית. מישהו שואל, מישהו מספר, ואחרים נזכרים ומגיבים. אנחנו בוחרים מאיפה להתחיל, מה חשוב להזכיר ומה קשה לומר. מי שמקשיב יכול להתעכב דווקא על פרט שעברנו עליו במהירות, ולפעמים שאלה שלו מחזירה אותנו לרגע שכמעט נשמט מהסיפור. העבר כבר התרחש, אבל ההבנה שלנו אותו ממשיכה להתפתח.
הרעיון של האלבווקס מזמין לחשוב גם על עבודה קבוצתית, ובתוכה העבודה עם סוסים, שבה אנשים חווים, מספרים וזוכרים יחד. גם שם, החוויה של אדם אחד פוגשת את החוויה של האחרים. מישהו מספר שקשה לו לבקש עזרה, ומשתתפת אחרת מזהה משהו מעצמה. הביוגרפיות והנסיבות שונות, ובכל זאת נוצרת תחושה שאפשר להבין משהו ממה שעובר עלינו. לפעמים הסיפור של מישהו אחר נותן מילים לחוויה שלנו, ואפילו מעורר סקרנות כלפי דבר שהתרגלנו לשפוט בעצמנו.
בעבודה עם סוסים, השיחות האלה נשענות על חוויה מוחשית. ניסיון להתקרב, להוביל, לבקש תנועה או להתמודד עם עצירה. אפשר לחזור למה שקרה ולבדוק אותו יחד. לצורך הדוגמה, משתתפת יכולה לצאת ממשימה כשהיא זוכרת בעיקר כמה חששה. מישהי שצפתה בה עשויה לזכור גם את הרגע שבו ביקשה עזרה, ניסתה שוב והמשיכה. החשש היה שם, וגם הפעולה. כששתי ההתבוננויות מקבלות מקום, נפתחת אפשרות לסיפור רחב יותר על אותו מפגש. חשוב לי שהאפשרות הזאת תישאר הזמנה להתבוננות, ושהאדם עצמו יוכל לבדוק מה מתוך הדברים מתאים לחוויה שלו.
עם הזמן, חברי הקבוצה גם מכירים את הדרך שכל אחד עושה. הם זוכרים את המפגש הראשון, את ההיסוס ואת הדברים שהיו קשים, ונמצאים שם כשמשהו משתנה. לפעמים השינוי קטן עד שקל לפספס אותו: הפעם ביקשתי עזרה מעט מוקדם יותר, נשארתי עוד רגע בתוך התסכול, העזתי לומר שאני זקוקה למרחב. מישהו שהיה איתנו לאורך הדרך יכול להבחין בכך ולהזכיר רגע מסוים. הזיכרונות המשותפים יכולים לעזור לנו לראות שינוי לאורך זמן, גם בימים שבהם אנחנו מרגישים שאנחנו עומדים במקום.
כשאני חוזרת לשיחות בסיני, אני חושבת שהשאלה "איפה היית?" מאפשרת לנו לעשות שני דברים יחד: למצוא את מה שמחבר בינינו, ולשמוע את מה שייחודי לאדם שמולנו.
היום, שבעה באוקטובר, יש מקום להקשיב לסיפורים האלה, גם אם נדמה לנו שכבר שמענו אותם. לפעמים בתוך סיפור מוכר עולה פרט נוסף, ולפעמים דווקא מי שמספר מבין כעת משהו אחרת. שלוש שנים עברו, והזיכרון של אותו בוקר פוגש בכל פעם את האדם שאנחנו היום.
לצד השאלה איפה היינו אז, אפשר לשאול גם מה עובר עלינו עכשיו. מה אנחנו נושאים מאז, מה השתנה, ומה היינו רוצים שמישהו יבין. יש חיים שלמים שממשיכים סביב הזיכרון הזה, עם כאב וגעגוע, עם שאלות פתוחות וגם עם רגעים חדשים של קרבה ושמחה. יש משמעות לכך שמישהו מכיר את הסיפור שלנו וזוכר איתנו, ובה בעת נשאר סקרן להכיר את מי שאנחנו נעשים. אולי כך אפשר לתת מקום גם למה שהיה וגם למה שעוד מתהווה, וללוות זה את זה בתוך החיים שממשיכים מאז.
אותי המלחמה תפסה בסופ"ש עם חברות ברמת הגולן.
רגע אח”כ, כבר הסעתי חיילים לבסיסים בדרום
וחילצתי כלבים מישובי העוטף.
