אלברט הקטן פגש חולדה. אני הייתי מעדיפה שיפגוש סוס.

מאז שעולם הטיפול באמצעות סוסים הולך ומתרחב, אנשים מוצאים עוד ועוד דרכים להפיץ את הקסם הזה. פעם דיברנו בעיקר על ילדים ובני נוער, אחר כך הגיעו מבוגרים, זוגות, לוחמים, צוותי חינוך, מנהלים ואפילו ארגונים שלמים. נראה שכל כמה חודשים מישהי מעלה רעיון חדש ומסקרן.

לפני כמה ימים קולגה התקשרה להתייעץ איתי.

"תגידי", היא שאלה, "יש לדעתך מקום לבנות סדנה לאימהות עם ניו בורן ופעוטות סביב סוסים?"

כאחת שפגשה את הילד שלה לראשונה כשהוא כבר היה בן שלוש, אני מודה שעולם התינוקות הוא לא בדיוק תחום המומחיות שלי. אם תשאלו אותי כמה שעות תינוק אמור לישון, כנראה שאענה משהו כמו, פחות ממה שההורים שלו היו רוצים...

אבל פסיכולוגיה? סוסים? שם אני כבר מרגישה הרבה יותר בבית.

ככל שחשבתי על הרעיון, הבנתי שאולי הסדנה הזאת בכלל לא תהיה על סוסים.

היא כנראה תעסוק על הדרך שבה המוח האנושי מתפתח, יוצר הקשרים ולומד את העולם. 

כדי להבין את זה, אני מזמינה אתכם למסע קצר בזמן, משהו כמו מאה עשרים שנה אחורה, אל אחת התיאוריות הבסיסיות ביותר בפסיכולוגיה ההתנהגותית.

בפסיכולוגיה נהוג להבחין בין שני סוגים מרכזיים של למידה.

הראשון נקרא התניה קלאסית. 

התניה קלאסית היא הדרך של המוח ליצור קיצורי דרך. כששני דברים מופיעים יחד שוב ושוב, המוח מזהה את החוקיות ולומד לקשר ביניהם, כך שאחד מנבא את הגעתו של השני. אחרי מספיק חזרות, די בהופעת הגירוי הראשון כדי שהגוף יגיב באופן אוטומטי, עוד לפני שהאירוע עצמו מתרחש. זו אינה החלטה מודעת, אלא תגובה כמעט רפלקסיבית שהמוח למד על סמך התנסויות העבר. 

הדוגמה המפורסמת ביותר היא הניסוי של הפיזיולוג הרוסי איוואן פבלוב. אצל הכלבים שלו, המזון עורר באופן טבעי הפרשת רוק. לאחר שפבלוב הקדים שוב ושוב את הגשת המזון בצלצול פעמון, גם הפעמון לבדו הספיק כדי לגרום לריור. הכלבים לא "חשבו" שמגיע אוכל. הגוף שלהם פשוט למד קשר חדש.

הסוג השני נקרא התניה אופרנטית. כאן כבר לא מדובר בקשר בין שני גירויים, אלא בקשר שבין התנהגות לבין התוצאה שמגיעה אחריה. כאשר התנהגות מובילה לתוצאה נעימה, גדל הסיכוי שנחזור עליה בעתיד. כאשר היא מובילה לתוצאה לא נעימה, הסיכוי לכך קטן.

במובן מסוים, המוח שלנו מנהל כל הזמן סטטיסטיקה קטנה ושקטה לאילו התנהגויות השתלמו לנו, ואילו פחות.

בשנת 1920, הגיע הפסיכולוג האמריקאי ג'ון ב. ווטסון והחליט לבדוק עד כמה רחוק אפשר לקחת את רעיון ההתניה הקלאסית.

המטרה שלו הייתה להראות שגם הרגשות שאנחנו חווים אינם רק מולדים, אלא יכולים גם להילמד. כדי לעשות זאת, הוא ועמיתתו רוזלי ריינר ערכו את הניסוי המטריד שנקרא "ניסוי אלברט הקטן".

הם הציגו לתינוק בן כעשרה חודשים, ששמו אלברט, חולדה לבנה. בתחילה אלברט גילה סקרנות ולא הפגין שום פחד. אלא שבכל פעם שהתקרב אליה, החוקרים השמיעו מאחוריו רעש מתכתי חזק ומבהיל. לאחר מספר חזרות, די היה במראה החולדה כדי לעורר בו בכי ופחד. בהמשך, הפחד אף התרחב לארנב, לפרוות, לזקן לבן ולחפצים נוספים שדמו לחולדה.

בעיניי, זה אחד הניסויים המקוממים ביותר שנערכו בפסיכולוגיה. קשה לקרוא עליו גם היום מבלי להתכווץ. הוא לעולם לא היה מאושר כיום על ידי ועדת אתיקה, ובצדק. ובכל זאת, הוא הותיר אחריו תובנה אחת חשובה מאוד - המוח לומד. והוא לומד מהר.

אחת התמונות שהתפרסמו מניסוי אלברט הקטן, 1920

דווקא מתוך הסיפור הלא פשוט של אלברט הקטן, התחלתי לחשוב על הכיוון ההפוך.

אם המוח יודע ללמוד פחד, הוא יכול ללמוד גם ביטחון. אם חוויה אחת מסוגלת לזרוע חרדה, חוויה אחרת יכולה לזרוע סקרנות, רוגע ואמון. לא בכוח, לא באמצעות מניפולציה ולא מתוך ניסיון לעצב ילדים לפי רצוננו, אלא דרך מפגשים בטוחים, הדרגתיים ומתווכים היטב עם העולם. 

וכאן, כמו שכבר הבנתם, נכנסים הסוסים לתמונה.

ככל שחשבתי על אותה סדנה של החברה שלי, הבנתי שהמשתתף המרכזי בה בכלל אינו הסוס.

הוא גם לא התינוק.

הוא ההורה.

תינוקות לומדים מהעולם עוד הרבה לפני שהם מבינים מילים. הם קוראים הבעות פנים, מזהים שינויים בטון הדיבור, מבחינים במתח בכתפיים, בנשימה, בקצב התנועה ובמרחק שאנחנו בוחרים לשמור. סביב גיל 8 חודשים עד שנה הם אף מתחילים להיעזר בתגובות של ההורה כדי להבין כיצד לפרש מצבים חדשים. בפסיכולוגיה קוראים לזה ייחוס חברתי. כשאנחנו מחייכים, הם מבינים שהמצב כנראה בטוח. כשאנחנו קופאים, גם הם נדרכים.

אז בחזרה לסדנה, היא בכלל לא צריכה לעסוק בקשר שבין תינוקות לסוסים.

היא תעסוק בללמד הורים איך לתווך מפגש ראשון עם משהו גדול, זר ומרשים. הסוס יהיה רק נקודת הפתיחה. העבודה האמיתית תהיה בדרך שבה המבוגרים יתבוננו, ינשמו, יתקרבו, יעצרו כשצריך ויאפשרו לפעוט לחוות את העולם בקצב שלו. 

חשוב לומר, תיווך טוב לא אומר להעמיד פנים. הוא גם לא אומר שהורים צריכים להיות אמיצים או חסרי פחד. להפך.

אם סוס גדול מרגש אתכם, מלחיץ אתכם או אפילו מפחיד אתכם מעט, זה אנושי לגמרי. ילדים לא זקוקים להורים מושלמים, הם זקוקים להורים אמינים. הם מרוויחים הרבה יותר ממבוגר שאומר בכנות, "האמת? גם אני קצת חוששת, אז בואי נתקרב לאט", מאשר ממבוגר שמעמיד פנים שהוא לא מרגיש דבר.

התפקיד שלנו כהורים הוא ממש לא למחוק רגשות.

התפקיד שלנו הוא לתווך אותם.

והתפקיד שלנו כמטפלים באמצעות סוסים הוא לבחור סוסים רגועים, בטוחים וכאלה שאפשר לצפות את התנהגותם. להתקדם בקצב שמתאים להורה ולילד גם יחד. לעצור כשצריך. לתת מקום לסקרנות, אבל גם להססנות. להראות שאפשר להרגיש חשש, לקחת נשימה עמוקה, ולהמשיך צעד קטן נוסף.

העולם תמיד יהיה מלא בדברים חדשים. חלקם ירגשו אותנו, חלקם יפחידו אותנו, ורובם פשוט יהיו לא מוכרים. השאלה היא לא אם הילדים שלנו יפחדו, אלא איך תיראה הפעם הראשונה שבה יפגשו את הלא מוכר. הרבה לפני שהם לומדים לדבר, הם כבר לומדים מאיתנו איך פוגשים את העולם.

אחרי הכול, אנחנו לא באמת מתיימרים ללמד תינוקות מה לחשוב על סוסים. אנחנו מבקשים ללמד משהו גדול הרבה יותר. שאפשר להתקרב אל העולם בסקרנות, בהדרגה ובביטחון. לא מתוך התעלמות מהפחד, אלא מתוך הידיעה שאפשר לפגוש גם אותו, כשיש לידך מישהו שיודע לתווך אותו.