הסוס, הפספוס ואיך כל זה קשור לסלחנות

אנחנו רגילים לחפש סלחנות על ספת הפסיכולוג, בין דפי יומן אישי, או בשיחות נפש שמתחילות בתשע בערב ומוצאות את עצמן עמוק לתוך הלילה. פחות מקובל לחפש אותה דווקא באורווה. ובכל זאת, יש בי חשד הולך וגובר שעבודה עם סוסים דורשת מאיתנו לפתח סוג מאוד מסוים של סלחנות. לא הסלחנות החגיגית של ספרי העזרה העצמית, לא "לשחרר ולהמשיך הלאה", וגם לא איזו רכות אינסופית שמקבלת הכול בהבנה.

משהו אחר.

סלחנות כלפי חוסר שלמות.

כלפי פספוסים.

כלפי העובדה שגם אנחנו, גם הסוסים, וגם מערכות היחסים שנוצרות בינינו, נוטים להיות הרבה פחות מסודרים מהתוכנית שהכנו מראש.

יש משהו קצת אירוני בכך שעולם הסוסים, עולם שרבים מדמיינים כמקום של דיוק, שליטה ותקשורת כמעט מושלמת, מתגלה בפועל כמרחב שבו פוגשים שוב ושוב דווקא את גבולות השליטה. מי שעובד עם סוסים לאורך זמן מכיר היטב את הרגעים הקטנים האלה. הטיימינג שהיה מאוחר מדי. המסר שלא עבר כפי שחשבנו. שיעור שהתפרק באמצע הדרך. סוס שלא הגיב "כמו שהיה אמור". ואולי גם אנחנו עצמנו, שלא היינו באותו יום בדיוק הגרסה היציבה, הסבלנית או המקצועית שתכננו להיות.

והתגובה הראשונית לרגעים כאלה מוכרת מאוד.

משהו בנו מיד מחפש אבחנה מהירה. הסוס נהיה "עקשן". אנחנו נהיים "לא מספיק טובים". הסיטואציה כולה הופכת במהירות לפסק דין קטן ומיידי.

נדמה לי שדווקא כאן העבודה עם סוסים מתחילה ללמד משהו עמוק יותר. לא איך להימנע מפספוסים, אלא איך לשהות לידם עוד רגע לפני שאנחנו ממהרים לסגור עליהם סיפור.

יש בפסיכולוגיה מושג שנקרא Hostile Attribution Bias, הנטייה האנושית לפרש התנהגות עמומה כפגיעה מכוונת. במילים פשוטות יותר, הנטייה לחשוב שמישהו עושה לנו דווקא.

אם להיות כנים, הרבה מאיתנו מביאים את ההרגל הזה גם למגרש.

הסוס לא מתקדם? הוא בוחן גבולות. היא נרתעת? היא עושה עניין. הוא דוחף אותי? הוא שונא אותי.

ככל שמבלים יותר זמן ליד סוסים, משהו מעניין מתחיל לקרות. לאט לאט מתברר עד כמה מעט מההתנהגות שלהם באמת אישית. הסוס לא קם בבוקר ומחליט להקשות עלינו. לעיתים קרובות הרבה יותר מדובר במתח, בחוסר בהירות, בהרגל, ברגישות, בעוררות, או פשוט באופן שבו סוסים פוגשים את העולם.

והמעבר הזה, מהשאלה "למה הוא עושה לי את זה?" אל השאלה "מה עובר עליו כרגע?", משנה הרבה יותר מהיחס שלנו לסוסים.

זה נשמע כמו שינוי קטן בניסוח, אבל בפועל מדובר בשינוי עמוק מאוד של עמדה.

משהו זז שם, בין השאלה "מה לא בסדר?" לבין השאלה "מה קורה כאן?"

בין שיפוט לסקרנות.

האמת היא שהחלק המעניין יותר מגיע קצת אחר כך. משום שעבודה עם סוסים מלאה לא רק בהתבוננות על האחר, אלא גם בהתבוננות די בלתי נמנעת על עצמנו.

לא פעם זה מגיע דווקא ברגעים הכי לא דרמטיים. שינוי קטן בתוכנית. עוד תרגול. החלטה מקצועית שנועדה לבנות ביטחון, דיוק או הכנה טובה יותר לפעם הבאה. וראיתי לא מעט פעמים איך רגעים כאלה הופכים בתוך שניות למשהו גדול הרבה יותר. לא לשאלה של מה יעזור עכשיו. אלא לשאלה של מה זה אומר עליי…

זו כנראה אחת המיומנויות הכי פחות מודברות בעבודה עם סוסים. בין היתר, אנחנו גם לומדים לשים לב למה שקורה אצלנו כשהדברים לא מסתדרים כמו שתכננו. כמה מהר המוח עובד מתרגול ליישום. מעוד ניסיון למסקנה רחבה הרבה יותר על מי אנחנו, כמה אנחנו מסוגלים והאם אנחנו מספיק טובים.

זה רגע שאני פוגשת שוב ושוב בעולם הסוסים. כמה מהר אנחנו מסוגלים להפוך התאמה מקצועית קטנה, עוד שלב בתהליך, או ניסיון חוזר, להוכחה מוחלטת לגבי הערך, היכולת או הזהות שלנו.

יש בפסיכולוגיה שם יפה לזה. Rumination (הרהורי סרק). אותה טחינה מחשבתית אינסופית של "איך עשיתי את זה", "למה לא שמתי לב", "הייתי צריכה לדעת".

עבודה עם סוסים, באכזריות העדינה האופיינית לה, לא תמיד מאפשרת לנו להישאר שם לאורך זמן. כי האינטראקציה עם הסוס ממשיכה להתקיים בזמן אמת. היא ממשיכה לבקש נוכחות. והיא מזמינה אותנו, לפעמים בעדינות ולפעמים בלי הרבה סבלנות, לעשות דבר לא פשוט בכלל - להפסיק לרגע לנהל את משפט השדה הפנימי, ולחזור להתעניין במה שקורה עכשיו.

כל מי שניסה פעם לרכב בטרוט מכיר את הפער הזה היטב. בפעמים הראשונות, התנועה לא מסונכרנת. הגוף לא מבין עדיין מה לעשות. זה לא נראה כמו שדמיינו. לפעמים גם לא בניסיון העשירי. ובכל זאת, במקום לראות בתרגול עוד שכבה של מידע גופני ולמידה, קל הרבה יותר לסיים את הרכיבה עם התחושה המאוד אנושית שאנחנו לא מספיק טובים.

אולי זו אחת המתנות הפחות מדוברות של עבודה עם סוסים. לא רק תקשורת טובה יותר, לא רק ויסות, נוכחות או מנהיגות. אלא גם הרבה אימון יומיומי ביכולת לשאת חוסר שלמות מבלי לקרוס מיד לשיפוט, כוחנות, אשמה או ייאוש.

קשה מאוד לתרגל לאורך זמן סקרנות עקבית כלפי הסוס, ולהישאר חסרי רחמים לחלוטין כלפי עצמנו. לאט לאט משהו מתחיל לזלוג.

אם אני מסוגלת לראות בסוס יצור לומד, מורכב, מושפע הקשר, בעל ימים טובים יותר ופחות, בעל תגובות שאינן תמיד צפויות או לינאריות, אולי אני יכולה להתחיל להחיל חלק מאותה נדיבות פרשנית גם על עצמי.

לא כהסרת אחריות. ולא כוויתור על סטנדרטים.

אלא כהכרה בכך שגם למידה אנושית, כמו למידה סוסית, כרוכה בפספוסים, תיקונים, חוסר ודאות וניסיון חוזר.

ואולי זו הסלחנות שעבודה עם סוסים דורשת מאיתנו באמת. נכונות עקבית להחליף, שוב ושוב, את שאלת השיפוט בשאלת הסקרנות.

---

לקריאה נוספת

• Robert Enright - Forgiveness Research https://internationalforgiveness.com

• Kristin Neff - Research on Self Compassion https://self-compassion.org/research/

• Everett Worthington - REACH Forgiveness Model https://www.evworthington-forgiveness.com