ללמוד שוב לצפות לטוב
כשתקראו את המאמר הזה, תוצאות הבחירות כבר יהיו ידועות. יהיו מי שיחגגו, מי שירגישו הקלה ומי שיתאכזבו. מאחורי כל אחת מהתגובות האלה יש גם עתיד שדמיינו. מה ישתנה, מה יתאפשר, לאן נוכל להמשיך מכאן.
כשציפייה נכזבת, לפעמים אנחנו לא מאבדים רק את התוצאה שקיווינו לה, אלא גם את העתיד שדמיינו דרכה. וזה קורה לנו הרבה מעבר לבחירות.
אנחנו מחכים לתשובה, מקווים לשיחה טובה, מצפים שמישהו יראה אותנו או ינהג אחרת. אנחנו גם סופרים ימים לקראת אירוע משמח, מתרגשים מהתחלה חדשה, או חושבים מראש על פגישה מעניינת. לפעמים הציפייה עצמה נותנת לנו משהו טוב להיאחז בו, ולפעמים המציאות לא פוגשת את מה שדמיינו. וכשזה קורה שוב ושוב, גם ההתרגשות מתחילה להתערבב בזהירות, ומשהו בנו עשוי להתעייף.
למה אנחנו מצפים?
בחווה אני פוגשת אנשים שכבר למדו לצפות לנפילה. הם לא תמיד אומרים את זה במילים, אבל אפשר לזהות את הדפוס. לא לבקש יותר מדי, לא להתרגש מוקדם מדי, לא להאמין שמשהו טוב באמת יכול לקרות. כי אם לא נצפה, אולי לא נתאכזב. לפחות כך אנחנו מנסים להגן על עצמנו.
יש בזה היגיון. המוח שלנו מנסה לחזות מה יקרה ולהכין אותנו בהתאם. כשמשהו חשוב לנו, האפשרות להתאכזב נעשית מוחשית, ולפעמים אנחנו מנמיכים ציפיות מראש כדי לצמצם את המכה.
מחקר שבחן סטודנטים שחיכו לציוני בחינות מצא שהציפיות שלהם נטו להפוך פסימיות יותר ככל שהתקרב רגע קבלת התוצאה. ההיערכות הזאת ריככה לזמן קצר את ההשפעה הרגשית של תוצאה מאכזבת, אבל גם פגעה ביכולת ללמוד ממנה ולדייק ציפיות בהמשך.
אחרי חוויות חוזרות שבהן הרגשנו שאין לנו דרך להשפיע על התוצאה, אנחנו עלולים להתחיל להאמין שגם בפעם הבאה אין טעם לנסות. זה מזכיר את הרעיון של חוסר אונים נלמד. כשאדם חווה שוב ושוב חוסר שליטה, הוא עשוי לצפות שגם בהמשך לא תהיה לו השפעה. זו לא תגובה הכרחית לכל אכזבה, אבל היא עוזרת להבין איך אכזבות מצטברות עלולות לצמצם את מה שאנחנו מעזים לקוות לו.
מה זאת תקווה?
תקווה היא לא רק ציפייה לכך שהעולם יסתדר כרצוננו. הפסיכולוג צ׳רלס סניידר תיאר אותה כתהליך שמחבר בין מטרה, תחושה שיש לנו יכולת להתקדם אליה, ומחשבה על דרכים שונות להגיע אליה. במילים פשוטות, תקווה היא גם הרצון להגיע למקום מסוים, וגם האמונה שאפשר למצוא דרך. ואם הדרך הראשונה נחסמת, אולי יש דרך אחרת.
אצל סניידר תקווה היא בעיקר מצב חשיבתי ומוטיבציוני, אבל בחוויה שלנו היא גם רגש. היא יכולה להרגיש כמו ציפייה, התרגשות או תחושה שהעתיד עדיין פתוח. התקווה לא מבטיחה שנצליח, ואפשר להרגיש אותה לצד רגש כמו פחד מאכזבה.
העוצמה שלה מושפעת גם מהניסיון שלנו. כשאנחנו מרגישים שהפעולות שלנו יכולות לשנות משהו, אפילו צעד קטן, קל יותר לקוות. אחרי אכזבות חוזרות או תקופות שבהן הרגשנו חסרי השפעה, קשה יותר לראות דרך קדימה. לפעמים תמיכה מאדם אחר, או הצלחה קטנה שמזכירה לנו שיש לנו יכולת לפעול, עוזרות לנו למצוא אותה מחדש.
יעקב השקרן והעתיד שאפשר לדמיין
אחד הסרטים שאני מאוד אוהבת ומתחבר נפלא לרעיון הזה, הוא ״יעקב השקרן״, בכיכובו של רובין וויליאמס המופלא. יעקב הוא יהודי שחי בגטו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה. יום אחד הוא נקרא למפקדה הגרמנית, ובמקרה שומע ברדיו דיווח על התקדמות הצבא הסובייטי. כשהוא חוזר לגטו, הוא מספר את החדשות לחברו, שכבר איבד את התקווה. הידיעה נותנת לחבר סיבה להמשיך להחזיק מעמד, ועד מהרה מתפשטת השמועה שליעקב יש רדיו והוא יודע מה קורה בחוץ.
אנשי הגטו מתחילים לפנות אליו כדי לשמוע חדשות. יעקב רוצה לשמור על התקווה שהתעוררה בהם, ולכן ממציא דיווחים נוספים על התקדמות בעלות הברית. כך הוא מספק להם לא רק חדשות, אלא גם אפשרות לדמיין שהמלחמה עשויה להסתיים ושיש להם עתיד שמחכה מחוץ לחומות הגטו. ככל שהשמועה על הרדיו מתפשטת, כך גדלה גם האחריות שמונחת על כתפיו.
הסיפור הזה לא אומר שכל תקווה היא טובה, העיקר שתהיה. דווקא משום שיעקב ממציא את החדשות, הסרט משאיר אותי עם שאלה מורכבת: האם תקווה יכולה לעזור לנו להחזיק מעמד גם בלי ודאות? ואיך שומרים עליה בלי להפוך אותה להבטחה שהמציאות לא באמת יכולה לקיים?
איך לומדים שוב לצפות לטוב?
אחת השאלות שאני פוגשת שוב ושוב בחווה היא, איך עוזרים לאדם שכבר נמאס לו להתאכזב להעז לצפות שוב למשהו טוב? התשובה לא מתחילה בהכרח בתקווה גדולה. לפעמים היא מתחילה במפגש קטן עם סוס. אדם מושיט יד, הסוס מתקרב. הוא מבקש ממנו להתקדם, והסוס עושה צעד. משהו לא מצליח, מנסים בדרך אחרת, ונוצר רגע של קשר.
אלה רגעים שלא מבטיחים שהכול יהיה בסדר. לפעמים אנחנו אפילו מתכוננים לנפילה הבאה, ובחווה זו יכולה להיות גם נפילה מהסוס. ובכל זאת, המפגש מאפשר לאדם לחוות משהו אחר. הפעולה שלי יכולה להשפיע, גם אם לא בדיוק כפי שתכננתי. אני יכול לנסות, לשים לב לתגובה, לשנות דרך. לפעמים מתוך הניסיון הזה מתחילה לצמוח שוב תחושה שיש לי חלק במה שיקרה.
זה, בין היתר, המקום שבו סוסים מפגישים אותנו עם תקווה.
במפגש איתם אנחנו מנסים, שמים לב, מגיבים ומשנים כיוון. הסוסים לא מבטיחים לנו סוף טוב, אבל הם מאפשרים לנו להתנסות שוב באפשרות שמשהו טוב עוד יכול לקרות, ולגלות שאנחנו יכולים להיות חלק מהדרך אליו. לפעמים התקווה חוזרת לא כהבטחה שהפעם לא נתאכזב, אלא כנכונות לנסות שוב, גם בלי לדעת בדיוק מה יקרה.
וגם אם הבחירות לא הסתיימו כפי שקיווינו או ציפינו, יש לנו עוד הרבה למה לצפות. תקופה של קורס ולימודים, טיול מתוכנן, פגישה מעניינת. ובין לבין, התקווה שנצליח לאחות את השברים, ללמוד, להתפתח, לאהוב. כל הדברים האלה לא מבטלים את האכזבה, אבל הם מזכירים שיש בחיים שלנו עוד הרבה שאנחנו מחכים לו, ועוד הרבה שאנחנו יכולים לקוות שיקרה.
