שקט. מצלמים

אנחנו חיים בעידן של תיעוד. מצלמות, שיתופים, חשיפה. זה קורה כל הזמן. חלק מזה מבחירה, חלק מזה פשוט כי זה שם, סביבנו, כמעט בכל מרחב. עולם של רשתות חברתיות, של ויזואליה בלתי נגמרת, של רגעים שנלכדים.

ועדיין איכשהו, ברגע שמצלמה נכנסת למרחב שלנו, משהו משתנה.

האווירה מעט זזה. האנרגיה מתעדכנת. אצל חלק זה ממש מפעיל, אצל אחרים זו תנועה עדינה יותר, אולי רק כיווץ קטן, אולי יותר מזה. הגוף מתארגן מחדש, המבט נהיה מודע יותר, ותוך כדי פעולה נכנסת עוד שכבה של הסתכלות.

כבר למעלה משנה שמגיעה לבוספאלוס קבוצה מטעם עמותת "מרחב נשימה בעמק". תהליך מתמשך, שקט במובן הטוב של המילה, כזה שנבנה דרך מפגשים חוזרים, דרך עבודה עם סוסים, דרך רגעים שלא תמיד נראים מאוד גדולים מבחוץ אבל מחוללים תנועה מבפנים.

מייסדת העמותה פנתה אליי בבקשה לצלם מפגש בבוספאלוס כדי שישתלב בסרטון שהם מפיקים. סרטון לגיוס המונים, במטרה לאפשר לעוד אנשים להיחשף למה שקורה כאן, להרחיב את המעגל, לפתוח הזדמנות עבור משתתפים נוספים לקבל מענה.

ובתוך המציאות הזו, הסכמנו להיכנס למשחק.

לחלק מהמשתתפים זה בא בקלות יחסית. אחרים בחרו להתרחק, עד כדי היעדרות מהמפגש. והיו גם כאלה שנעו באמצע, מתקרבים ונשארים, ואז שוב לוקחים צעד אחורה.

בתוך המנעד הזה, השאלה האמיתית היא לא רק איך זה מצטלם, אלא בעיקר איך שומרים על נוכחות כנה מול המצלמה. המטרה היא להפוך את המפגש מטכני ופונקציונלי למרחב שיש בו אפשרות להמשך התפתחות ותנועה.

אז איך בכלל ניגשים לדבר כזה? איך מכניסים מצלמה למרחב חי, רגיש, כזה שנשען על נוכחות, ועדיין שומרים על מה שקורה בו?

העבודה מתחילה הרבה לפני שהמצלמה מגיעה.

קודם כל הטרמה.

הכנה אמיתית למה שעתיד לבוא. שיחה פתוחה, ישירה, בגובה העיניים, על הסיבה לצילום, על המשמעות שלו, על האפשרות שמשהו מהעבודה הזו יגיע לעוד אנשים, יפתח דלתות, יאפשר למישהו נוסף למצוא את דרכו לכאן. 

משם, עוד לפני שמדליקים מצלמות, מתרחש רגע של התארגנות רכה. אנשים מגיעים, מתמקמים, פוגשים אחד את השני, פוגשים את הסוסים. שיחות קטנות, מבטים, קצת הומור, קצת מבוכה. התכנסות לא פורמלית שמאפשרת לכל אחד למצוא את המקום שלו בתוך היום הזה.

הכנות נכנסת לתמונה כבר בשלב הזה. חשוב לזכור - אנחנו לא רוצים להיראות אחרת, אין משימה שצריך לעמוד בה. בדיוק להפך, אנחנו מבקשים לתת מקום גם למה שפחות נוח, גם להתלבטות, גם לצורך לקחת צעד אחורה. יש מי שבוחר להיכנס, יש מי שנשאר בשוליים, יש מי שמתקרב ואז מתרחק רגע. הכול חלק מהתנועה.

ורק בשלב הזה נכנסת המצלמה. צוות, ציוד, נוכחות ברורה בתוך הזירה, בקשות מוזרות. זכינו, לא במקרה, בצוות צילום שיודע להיות בתוך מרחב מבלי להשתלט עליו. לקרוא סיטואציה, להרגיש מתי נכון להתקרב ומתי לפנות מקום. איך לבקש תנועה או שקט על הסט ואיך לפעמים לשנות את מה שציפו לו. זה הבדל מהותי. במרחב כזה, צילום טוב מתחיל ביכולת להיות רגיש במיוחד.

האווירה מתעדכנת כמעט מיד. הגוף נהיה מודע יותר לעצמו, המבט מתחדד, שכבה נוספת של הסתכלות נכנסת פנימה.

ומה שאותי הכי ריתק - זה כמובן הסוסים.

הם לא משתתפים במשחק הזה. הם לא מתרשמים מהמצלמה, לא עסוקים בפריים, ולא בשאלה איך זה ייראה (למרות שיופיטר הרגיש לכולנו כמו ילד בר מצווה נרגש שנדחף לעדשה וכאילו מזדקף לטובת הסיטואציה).

ובינינו, יש להם יתרון אדיר, הם תמיד יוצאים טוב יותר בתמונה.

הסוסים פוגשים את מה שקורה בפועל. הגוף, הנשימה, הכוונה. כאשר אדם נהיה מודע מדי לעצמו, כשהקשב נודד לאיך הוא נראה, הסוס פוגש בדיוק את זה. לא את הדימוי, אלא את החוויה.

כדי להישאר איתו, נדרש לחזור. לחזור לגוף. לתנועה. לקשר.

שם מתחיל להיווצר תרגול מדויק של נוכחות ולאט לאט הקשב מתייצב. התנועה נעשית פשוטה יותר. הפעולות מדויקות יותר.

המצלמה, שהרגישה בתחילת היום כמו מרכז הכובד, משנה את מקומה. היא נשארת, אך מפסיקה להוביל. 

כנראה שלא במקרה. כי לאורך השנה הזו, התרגול הזה של ויסות ליד סוסים כבר הפך להיות משהו מוכר בגוף. היכולת להישאר, לא לברוח, לא להתפזר, להחזיק רגע גם כשהוא קצת טעון. וברגע האמת, עם מצלמה, עם עוד עיניים, עם עוד שכבה של לחץ, זה פשוט עבד.

מין לופ חיובי כזה, כמעט לא מתאמץ.

הדריכות נשארת, אבל היא נעימה. מחזיקה, לא משתלטת. וככל שנשארים שם, משהו מתייצב מבפנים, והסוסים, כמו תמיד, רק מאשרים שזה מדויק.

לצד הרגעים האלה מתגלה רובד נוסף.

עצם הידיעה שמישהו רואה, שמישהו יראה, פותחת שכבה נוספת של התבוננות. שאלות עולות, תחושות מתחדדות, מפגש עם עצמנו מקבל זווית נוספת. לעיתים זה מרגיש כמו אתגר חדש, לעיתים כמו משהו מוכר שמקבל בהירות.

אחד המשתתפים לא היה לגמרי בנוח מתחילת הסשן. אולי בגלל המצלמה, אולי בגלל החיים עצמם. בזמן שצוות הצילום היה עסוק במקום אחר, התקרבתי אליו, שילבתי יד ביד, והצעתי לצאת יחד להליכה עם הסוסים. גם זה צולם, הפעם מאחור. פחות חשוף, יותר מאפשר.

מאוחר יותר הוא שיתף שהיה שם כיווץ. חשש שמשהו בזה ירחיק אותו. בפועל קרה ההפך.

"אני כל כך שמח שראית אותי", הוא אמר. וזו לא הייתי רק אני, אלא כל המשתתפים, צוות הצילום, הסוסים. ראינו, איפשרנו, חיבקנו.

במרחב שמחזיק את הראייה הזו ברגישות, הראייה מפסיקה להיות מאיימת ומתחילה לאפשר.

היכולת להיות, גם כשיש עיניים שמביטות. גם כשיש עדשות שעלולות לאיים.

בסופו של דבר, בתוך עולם שמלא במצלמות, בתיעוד ובשיתופים בלתי פוסקים, השאלה כבר פחות נוגעת לעצם הנוכחות של העדשה ויותר לאופן שבו אנחנו פוגשים אותה, איך אנחנו נכנסים למרחב שיש בו מבט נוסף ועדיין מצליחים להישאר מחוברים למה שקורה בפועל. 

איך בתוך סיטואציה שמחדדת מודעות עצמית דווקא מתאפשר דיוק. הקשב נדרש לבחור את מקומו מחדש, שוב ושוב, ובמובן הזה יש כאן איזשהו פרדוקס יפה - דווקא כשיש מי שרואה מתחדדת האפשרות להיות, לא לייצג, לא לנהל, פשוט להישאר בתוך החוויה.

ואם זה מצליח לקרות שם, בזירה, עם סוסים, עם אנשים, עם מצלמות, אז כנראה שיש בזה משהו שאפשר לקחת הלאה, לתוך החיים עצמם, לרגעים יומיומיים שבהם אנחנו מרגישים נצפים, נבחנים, מתועדים, ולבחור גם שם להישאר, להרגיש, להיות, בלי להצטמצם ובלי להיעלם, אלא להיות עם איזו נוכחות שקטה, לא מושלמת ולא ערוכה, אבל מדויקת מספיק כדי לעבור גם דרך עדשה.

ואם יש גם סוס בפריים, מה טוב.