כשהמטפלת מורידה את הפאסון. על פגיעות, חשיפה והאדם שמאחורי התפקיד
יש איזו ציפייה לא לגמרי מדוברת ממטפלים, מנחים ואנשי מקצוע בכלל, להגיע למפגש כשהם מסודרים מבפנים. השיער יכול להיות קצת מבולגן, זה אפילו משדר אותנטיות, אבל הנפש אמורה להגיע מאורגנת, מווסתת ורצוי אחרי שעשתה לעצמה הדרכה מקצועית בדרך.
אני בדרך כלל טובה בזה.
אני מגיעה למפגשים נוכחת, מחזיקה את מה שקורה, שואלת שאלות ומפנה מקום לאנשים שמולי. אני יכולה לשתף משהו מחיי, אבל לרוב אעשה זאת רק אם הוא באמת רלוונטי. לא כי אני מנסה להסתיר את העובדה שיש לי חיים מחוץ לחווה, אלא בגלל שהמפגש ממש לא עוסק בי. זה חלק מהתפקיד, וחוץ מזה, אם אתחיל לספר על כל מה שקורה אצלי, נצטרך להאריך את המפגש ולהוסיף גם הפסקת אוכל.
בסוף הקיץ האחרון היכולת הזאת קצת נסדקה.
קיבלתי על עצמי תפקיד ניהולי חדש, ויחד איתו הגיעו פתיחת שנה, שיבוצים, טלפונים, אחריות ורשימת משימות שפיתחה יכולת מרשימה להתרבות בכוחות עצמה. מצאתי את עצמי מחזיקה יותר אנשים, יותר החלטות ויותר כדורים באוויר, בתחושה שמישהו עומד בצד ומוסיף לי עוד כמה רק כדי לראות מתי אפסיק לתפוס.
ובתוך כל זה, בלב כואב, נאלצנו להיפרד מהכלבה האהובה שלנו. היא הייתה בת 16, חלק מהמשפחה, וקיבלנו את ההחלטה הקשה להרדים אותה.
זמן קצר אחר כך הגיע יום מלא במפגשים.
לא הייתי מפורקת. הגעתי, עבדתי ותפקדתי. אבל גם לא הצלחתי להתעטף בשכבה המקצועית הרגילה שלי. כשהתעניינו בשלומי, עניתי באמת. סיפרתי שנפרדנו ממנה. אמרתי שאני עצובה. בחלק מהמפגשים גם דמעתי.
זה הרגיש חשוף מאוד.
כי אף על פי שכולנו אוהבים לדבר על אותנטיות, האותנטיות נעימה הרבה יותר כשהיא מתוכננת מראש, מנוסחת היטב ומגיעה אחרי שכבר הבנו מה למדנו ממנה. הרבה פחות נוח להיות אותנטית כשהחוויה עדיין טרייה, אין לה מסקנה יפה, ואת עוד לא יודעת מה בדיוק תעשי איתה.
והנה הדבר המעניין - משהו השתנה במפגשים.
אנשים שיתפו יותר. נושאים שהסתובבו ליד השיחה נכנסו לתוכה. היה פחות צורך להיראות בסדר. בחלק מהמפגשים נפתחו דברים שניסינו להגיע אליהם במשך זמן. כאילו העובדה שאני הפסקתי לרגע להחזיק את דמות האישה שיודעת בדיוק מה היא עושה, אפשרה גם לאחרים לוותר מעט על הדמויות שהם מחזיקים.
זה היה מרתק. וזה גם הלחיץ אותי.
אז כמו תמיד, יצאתי לחקור.
בעולם הטיפול, כמו כמעט בכל נושא אחר בעולם הטיפול, אפשר למצוא עמדה אחת, עמדה הפוכה ממנה ועוד שבע גישות שמסבירות מדוע השאלה עצמה מנוסחת לא נכון.
פרויד, למשל, חשב שהמטפל צריך להיות מעין מראה. הוא המליץ למטפלים להיות עמומים עבור המטופלים ולהראות להם בעיקר את מה שהם עצמם מביאים. הרעיון היה ברור, ככל שהמטפל מביא פחות מעצמו, כך מתאפשר למטופל להשליך עליו את עולמו הפנימי, והטיפול יכול לעסוק בהעברה הזאת בלי שהמציאות האישית של המטפל תפריע לחגיגה. בהמלצותיו למטפלים משנת 1912, פרויד גם הזהיר שאינטימיות יתרה עשויה להביא רווח מהיר בתחילת הדרך, אך להקשות על העבודה בהמשך.
יש בזה היגיון. אדם מגיע לטיפול כדי לפגוש את עצמו, לא כדי לקבל עדכונים שוטפים מחיי המטפלת שלו.
כמה עשורים אחר כך הציג קרל רוג׳רס תפיסה אחרת. עבורו, אחד התנאים המרכזיים לשינוי טיפולי היה הלימה, או קונגרואנציה. כלומר, שהמטפל יהיה אדם אמיתי בתוך הקשר, ולא דמות מקצועית שמסתתרת מאחורי טכניקה. במאמר המכונן שלו משנת 1957, רוג׳רס תיאר מטפל שנמצא בקשר באופן כן, שלם ואותנטי, לצד אמפתיה וקבלה בלתי מותנית. רוג׳רס לא טען שצריך לספר למטופל הכול, אבל בהחלט ערער על הרעיון שטיפול מיטיב דורש מהמטפל להיעלם.
ואז מגיע ארווין יאלום, שכדרכו נכנס לוויכוח, מתיישב בנוחות ומספר סיפור אישי.
יאלום רואה במטפל ובמטופל שני בני אדם הנפגשים בדרך, גם אם תפקידיהם ואחריותם שונים. בספרו מתנת התרפיה הוא מעודד מטפלים להשתמש בעצמם, ברגשותיהם ובתגובותיהם כחלק מהעבודה. הוא כותב בגלוי על רגעים שבהם שיתף מטופלים במה שהרגיש כלפיהם או במה שהתרחש בתוכו במהלך המפגש. מבחינתו, חשיפה יכולה להפוך את הקשר לאמיתי יותר ולהאיר את האופן שבו המטופל פוגש אנשים גם מחוץ לטיפול. ועדיין, גם אצל יאלום החשיפה אינה המטרה. היא כלי, והיא אמורה לשרת את הטיפול ולא את הצורך של המטפל לדבר על עצמו. אפשר לקרוא קטעים ורעיונות מתוך הספר באתר שלו.
אם לסכם בפשטות את שלוש העמדות שהניחו חלק משמעותי מהתשתית לעולם הטיפול שאנחנו מכירים היום, פרויד היה אומר: היזהרי שלא להכניס את עצמך לתוך הסיפור של המטופל. רוג׳רס היה מוחה וטוען שאי אפשר ליצור קשר אמיתי כשאת מסתתרת. ויאלום לוקח את זה צעד נוסף קדימה ואומר: את כבר בתוך הקשר, אז לפחות השתמשי בזה בתבונה.
מאז כמובן נולדו, ועוד ממשיכות להיוולד, אינספור גישות וטכניקות שמפתחות, מערבבות ולעיתים מתווכחות עם הרעיונות האלה. אבל המתח הבסיסי נשאר אותו מתח.
ובאופן קצת מעצבן, שלושתם צודקים.
חשיפה של המטפלת יכולה להקל על בדידות, להפחית בושה ולתת לגיטימציה לרגש. היא יכולה להזכיר למי שנמצא מולה שכאב אינו כישלון אישי ושגם אנשים מתפקדים, מקצועיים ומנוסים עוברים ימים שבהם הלב שלהם פחות ממושמע.
אבל אותה חשיפה בדיוק יכולה גם להעמיס. היא יכולה לגרום למטופל לדאוג למטפלת, לצנזר את עצמו או לעבור בלי לשים לב לתפקיד המנחם. יש אנשים שירגישו קרובים יותר כאשר המטפלת משתפת, ויש מי שיחוו את אותה קרבה כפלישה. יש מי שצריכים לדעת שהאדם שמולם מכיר כאב, ויש מי שצריכים להאמין שלפחות במשך שעה אחת מישהו אחר מחזיק את העולם יציב.
ולכן השאלה היא לא רק מה אני מספרת. השאלה היא מדוע אני מספרת, למי, באיזה רגע, ומה אני עושה מיד אחר כך.
האם השיתוף מאפשר לאדם שמולי להתקרב אל עצמו, או שהוא נותן לי מקום לפרוק? האם הוא מחזיר את השיחה אליו, או מושך אותה אליי? האם אני מסוגלת לשאת גם תגובה של ריחוק, מבוכה או דאגה? והאם יש לי אפשרות לחזור במפגש הבא ולבדוק מה החשיפה הזאת עשתה לקשר?
גם הבחירה שלא לשתף אינה תמיד ניטרלית. אנשים רואים אותנו. הם קוראים את הגוף, את הקול, את ההיסוס ואת העיניים. סוסים, כמובן, עושים זאת אפילו מהר יותר ובפחות נימוס. אפשר לומר בקול רגוע שהכול בסדר, והסוס כבר יעמוד מולך עם הבעת הפנים הסוסית המקבילה ל"על מי בדיוק את עובדת?"
אולי מקצועיות אינה היכולת להסתיר היטב את מה שאנחנו מרגישים. אולי היא היכולת לזהות מה קורה לנו, לבחור כמה ממנו נכון להביא, ולהמשיך לזכור שהמפגש נועד עבור האדם שמולנו.
אני עדיין לא יודעת מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח של אותם מפגשים. יכול להיות שהחשיפה שלי פתחה דלת. יכול להיות שהיא גם יצרה שאלות שעוד לא נשאלו. סביר להניח שהיא עשתה קצת משניהם, כי קשרים אנושיים נוטים לסרב להתנהג כמו מצגת עם שלוש מסקנות מסודרות.
אני כן יודעת שבאותו יום לא הצלחתי להיות רק זו שמחזיקה. הייתי גם אישה עצובה שנפרדה ממישהי שאהבה מאוד.
משהו באפשרות להיות לרגע גם וגם, גם אשת מקצוע וגם אדם, גם מחזיקה וגם כואבת, אולי נתן לאנשים שמולי רשות להיות קצת יותר שלמים בעצמם.
לא בטוח שפגיעות מחלישה את המרחב הטיפולי.
לפעמים היא פשוט מזכירה לכולנו מי נפגש בו.
