בלוג בּוסֶפאלוס

בעולם הסוסים מדברים לא מעט על שלושה עקרונות בסיסיים, פשוטים מאוד לכאורה, שמרכיבים יחד את הבסיס לרווחתו של הסוס: חציר, חברה וחופש . אלה לא רעיונות פילוסופיים ולא תפיסה טיפולית, אלא מדובר בתנאים יומיומיים שמאפשרים לסוס להיות יציב, רגוע, מתפקד ובריא. ברוב החוות, כמו בחיים עצמם, התנאים אינם תמיד אידאליים. יש לצערינו אילוצים של מקום, כסף, זמן וכוח אדם. ועדיין, עצם ההכרה בעקרונות המנחים הללו, מאפשרת לנו לשאוף וליצור עבור הסוסים שלנו את התנאים הטובים ביותר במסגרת המציאות הקיימת. מתו

אירועי השנים האחרונות, ובעצם החיים המורכבים שאנו חיים במדינת ישראל מאז ומעולם, הביאו אל חיינו את המושג 'פוסט טראומה' ביתר שאת. לוחמים ולוחמות רבים מצאו את עצמם מצטרפים למעגל הפוסט טראומה, אך הם לא היחידים. אנו עדים לכך שהפגיעה אינה מוגבלת לשדה הקרב. היא נוגעת גם לאנשים שמשרתים בתפקידי תומכי לחימה וביטחון וגם למי שנחשפים לאיום מתמשך בבית, בעבודה או בקהילה. האזעקות החוזרות ונשנות, חוסר הודאות והלחצים שנחשפנו אליהם לאורך השנים מטשטשים את הגבול בין מי שנושא פוסט טראומה רשמית לבין

יש משהו יפה בזה שהסטודנטים מאלצים אותי להמשיך ללמוד. בכל שנה מגיע מחזור חדש שמאתגר אותי למצוא עבורם את הסדנאות, ההרצאות, האנשים הכי מעניינים ומקצועיים בתחום, ואלה מזכירים לי עד כמה רחב הים הזה שנקרא גוף וכמה אפשר עוד לגלות כשעובדים עם סוסים.  החקירה איננה מסתיימת והיא חלק מהותי מהעשייה המקצועית. השבוע נסענו ליום לימוד אצל נטלי בחווה המהממת שלה, בגבעת נילי . זוהי חווה שבה הסוסים חיים כקבוצה עשרים וארבע שעות ביממה, בתנאים המנסים להשיב להם משהו מן הטבע שאליו הם מותאמים מלכתחילה.

אני לא אוהבת חורף. בלשון המעטה. וכבת לחקלאים, עובדי אדמה וסוג של חקלאית בעצמי, שכל כך תלויה בגשם שידאג למזון טוב לסוסים, אני מודה שאני מעט מתביישת בכך. יש לי הערכה עמוקה לעונה הזו, לחשיבות שלה ולמה שהיא מאפשרת. מה שנקרא, גשמי ברכה. ובכל זאת, בכל שנה, עם ההחלפה משעון קיץ לחורף, הגוף שלי משדר מחדש שהוא לא לגמרי בנוי לחשיכה המוקדמת ולתחושת הכבדות שמגיעה איתה. כשהחורף מגיע בסופי שבוע, כשאין עבודה, בחוץ יורד גשם, ואני מצונפת עם כוס תה מול המסך הוא אפילו נעים. רומנטי. חמוד. הבעיה מ

למי אין את הדודה הזו, שמתייגת אותה בתמונה של סוס ונערה בשקיעה, אליה מצורף משפט מתקתק כמו "הסוס רואה את הנשמה שלך עוד לפני שאת יודעת שיש לך אחת" , או "כשאת נכנסת למרחב בלב פתוח, הסוס יזהה את הילדה הפנימית שנשכחה" . ולעיתים אפילו המשפט האלמותי "סוסים שומעים את פעימות הלב שלנו ממרחקים" ? אנחנו מחייכות, אולי מגלגלות עיניים, כי בפורמט הזה זה תמיד נראה קצת קיטשי מדי, אפילו בשבילנו. אבל אם נשים את הציניות בצד לרגע ונקשיב למה שהחוויה עצמה מספרת, אפשר להרגיש שיש שם גרעין לא קטן של אמת

בשבוע שעבר נפתחה שנת הלימודים האקדמית ברחבי הארץ. סטודנטים חזרו לאולמות, למעבדות ולספריות; הרצאות ראשונות, שמות חדשים על רשימות הנוכחות, ריח של קפה ושל התחלות. יש משהו כמעט פיזי בתחושת ההתחדשות הזו. כמו זרם קל שעובר בגוף, אותה תערובת מוכרת של סקרנות, תקווה והתרגשות שאנחנו מכירים כנראה עוד מהיום הראשון של כיתה א׳. מאחורי התחושה הזו עומד תהליך ביולוגי מרגש לא פחות. כשהמוח פוגש חוויה חדשה, הוא מפריש חומרים כמו דופמין ו-נוראפינפרין - שליחים עצביים שמאותתים למערכת כולה: קורה כאן מ

בסוף המאה ה-19, ליידי ג’ני ג’רום, אמו של וינסטון צ’רצ’יל, הוזמנה לשתי ארוחות ערב רצופות עם שניים מהפוליטיקאים הגדולים באנגליה, ויליאם גלאדסטון ובנג’מין דיזראלי. כאשר נשאלה למחרת מה התרשמותה מהם, ענתה, “כשישבתי ליד גלאדסטון, הרגשתי שהוא האיש החכם ביותר באנגליה. אבל כשישבתי ליד דיזראלי, הרגשתי שאני האישה החכמה ביותר בעולם.” אולי אתם מכירים מנהיגים כמו גלאדסטון, אנשים בטוחים בעצמם, מלאי כריזמה ותעוזה, שקשה להתעלם מהם. הם מרשימים, ממגנטים, ולעיתים גם שואבים. אבל מנהיג כמו דיזראלי

לאורך השנים בעבודה שלי כמדריכה, כמטפלת, כיועצת לצוותים וכמרצה ב קורסים להכשרת מדריכים לרכיבה טיפולית , אני פוגשת ילדים, בני נוער ומבוגרים על הספקטרום האוטיסטי. אני פוגשת אותם במגרש, עם הסוסים, לעיתים ברכיבה ולעיתים לידם, חלקם בשקט, חלקם באי שקט, חלקם נוגעים וחלקם מהופנטים מהחיה העוצמתית העומדת על ידם. אלה רגעים שבהם אני לומדת שוב ושוב כמה משמעותית ומרגשת היא הדרך הזו - דרך שמלמדת אותנו על תקשורת, הקשבה, נוכחות וסבלנות עמוקה. התהליכים עם משתתפים על הרצף עשויים להיראות לעיתים א

בימים האלה, בהם אנו סוף סוף רואים את החטופים חוזרים הביתה, הלב מתמלא הקלה, הודיה ודמעות מעורבות של התרגשות ושמחה לצד עצב עמוק וכואב. שמחה על השיבה, על הנשימה הראשונה של חופש; ועצב על מה שאבד, על מי שלא ישוב, ועל הפצעים שידרשו זמן רב להחלים. העצב מזכיר לנו שהחיים הם תמיד גם וגם - שאין אור בלי חושך, ואין תקווה בלי כאב - ושדווקא במרחב הדק שבין השניים נולדת אנושיות אמיתית. יש הרבה עצב בעולם, אולי יותר מדי. עצב של פרידות, של אובדן, של חוסר אונים. נדמה שאנחנו חיים בתקופה שבה השמחה

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת...

לפעמים היציבה עונה לפני המילים. כמעט בכל מפגש עם הסוסים, ברגע שמתחילים לתרגל הובלה באמצעות חבל, עולה שוב ושוב אותו אתגר מוכר. משתתפים...

את סוף השבוע האחרון ביליתי בבוספאלוס יחד עם קבוצת חברות קרובה לכבוד חגיגות יום הולדת עגול ומשמעותי לאחת הבנות. מדובר בחבורה של 7 נשים...

מושכות ארוכות / Long Reins פרקטיקה חדשה במגרש היום אני מזמינה אתכם אל תוך המגרש, אל רגע שבו פרקטיקה חדשה נכנסת לתמונה. לא עוד תיאוריה או...

בדרך חזרה מהים, בן זוגי ואני, נעצרנו ברמזור. לצידנו, בין המכוניות, אדם שככל הנראה מחוסר בית. הוא נע בין מכונית למכונית, מושיט ידו בבקשה...

הנה זה הגיע! החופש הגדול מאחורינו, והחבר'ה הצעירים חזרו אל כותלי בית הספר. הילדים מרימים ילקוטים חדשים, עפרונות מחודדים וחבילות מחברות,...

דר לי, אחייניתי האהובה חוגגת בת מצווה. הורי ואני נסענו איתה לחוות את מונטנגרו מזווית קצת אחרת. שבעה ימים של רכיבה בפסגות הקסומות, לינה...

יש משהו מבלבל בלוח השנה הישראלי. מצד אחד, הקיץ מביא איתו סופים. סיום שנת הלימודים, סוף של תהליכים קבוצתיים, פרידות, עזיבות. מצד שני, כמעט...

באוגוסט 2023 נפתח  בוספאלוס, מקום שנולד מתוך צורך עמוק ומשאלה פשוטה, לייצר מרחב שבו אפשר לנשום, להתחבר ולהשתקם. היום, אנחנו מציינים...

אוגוסט. החופש הגדול בשיאו, המדינה על טורים, כל אחד מנסה להחזיק את הראש מעל המים, תרתי משמע. הורים סופרים ימים, ילדים שוכחים מה זה יום ומה...

יש אינספור כלים ושיטות שעוזרים לנו להירגע, להתאזן, לעבד רגשות ואפילו לעבור תהליכי ריפוי עמוקים. אני, למשל, תמיד נמשכתי ליוגה. בתקופות...