בלוג בּוסֶפאלוס

בזמן שהמאמר הזה מתפרסם, אני נמצאת בפורטוגל. אחרי רשימות, תדריכים, טלפונים למקרי חירום, אנשים טובים ששומרים על החווה, בייביסיטר לכלבות והבטחות חגיגיות שאני באמת אתנתק לשבוע, שמתי את הביזנס על הולד ונסעתי לנוח. טוב, "לנוח" זו כנראה מילה מעט שאפתנית. נכון לרגע כתיבת השורות האלה, יותם שאל בערך 5 פעמים מתי כבר הולכים לים, אמא שלי התעקשה לסדר את הכלים במטבח עוד לפני 7 בבוקר, ואני עדיין מגלה שלמוח לוקח קצת יותר זמן מהדרכון להבין שאנחנו כרגע בחופשה. אבל לפחות אלו הדאגות של השבוע. שיש

אחד הדברים היפים ברכיבה הטיפולית בישראל הוא שקל לנו לשכוח עד כמה היא יוצאת דופן. אנחנו רגילים אליה. היא חלק מהנוף. ילדים מגיעים מדי שבוע לחווה, הורים מתווכחים מי יסיע, מדריכים רצים בין שיעור לשיעור, וסוסים ממלאים בשלווה את תפקידם כאילו כך היה מאז ומתמיד. אבל במבט רחב יותר, הסיפור הישראלי הוא למעשה סיפור די מרשים. במדינות רבות בעולם, טיפול באמצעות סוסים הוא שירות פרטי לחלוטין. מי שמעוניין בו נדרש לממן אותו מכיסו ולעיתים מדובר בעלויות שמציבות אותו מחוץ להישג ידם של רבים. בישראל

כששאלו אותי בילדות באיזו תקופה הייתי רוצה לחיות, התשובה הייתה כמעט תמיד אותה תשובה. במערב הפרוע, ואם אפשר אז בצד של האינדיאנים. בדמיון שלי חיכו שם מרחבים אינסופיים, נהרות, מדורות, עדרי סוסים, שמיים פתוחים ותחושה כללית של חיים בקצב אחר. הרבה לפני שהכרתי מושגים כמו רומנטיזציה היסטורית או מחקר אנתרופולוגי, היה בי קסם עמוק כלפי עמי הילידים של צפון אמריקה. משהו בחיבור שלהם לאדמה, לטבע ולבעלי החיים לכד את הדמיון שלי באופן שאף אביר, מלכה או גיבור היסטורי אחר לא הצליחו. לפני כמה ימים

אני מאותם אנשים שמאמינים במתן שיעורי בית ועבודות. לא כי אני נרגשת במיוחד מבדיקת עבודות או ממבטים מבואסים של סטודנטים, אלא כי אני ממש אוהבת את מה שקורה אחרי שהשיעור מסתיים. רעיון שנזרק לחלל הכיתה ביום שלישי בבוקר ממשיך להדהד כמה ימים אחר כך. שאלה שעלתה בדרך אגב מוצאת את דרכה לשיחה, לספר, למאמר או להתבוננות חדשה. הלמידה ממשיכה להתפתח ולהעמיק גם כשהמפגש עצמו כבר מאחורינו. לצד זה, יש ערך גדול גם בתרגול של משימות מורכבות. כתיבה, תכנון, הצגה וחשיבה ביקורתית הן מיומנויות מקצועיות לכ

אנחנו רגילים לחפש סלחנות על ספת הפסיכולוג, בין דפי יומן אישי, או בשיחות נפש שמתחילות בתשע בערב ומוצאות את עצמן עמוק לתוך הלילה. פחות מקובל לחפש אותה דווקא באורווה. ובכל זאת, יש בי חשד הולך וגובר שעבודה עם סוסים דורשת מאיתנו לפתח סוג מאוד מסוים של סלחנות. לא הסלחנות החגיגית של ספרי העזרה העצמית, לא "לשחרר ולהמשיך הלאה", וגם לא איזו רכות אינסופית שמקבלת הכול בהבנה. משהו אחר. סלחנות כלפי חוסר שלמות. כלפי פספוסים. כלפי העובדה שגם אנחנו, גם הסוסים, וגם מערכות היחסים שנוצרות בינינו

הטרנד החדש של יצירת קריקטורות מקצועיות מבוססות AI, הזכיר לי תרגיל שעשיתי אי שם בתחילת הדרך העצמאית שלי. לפני כמה שנים פגשתי אדם שליווה אותי לכמה מפגשים במסגרת איזשהו פרקטיקום. אולי אימון אסטרטגי. אולי אימון עסקי. אולי משהו אחר לגמרי עם שם מקצועי שהרגיש מאוד נכון לאותו זמן. הפרטים קצת היטשטשו עם הזמן, אבל רוח התקופה זכורה לי היטב. מצאתי את עצמי בתקופה של סקרנות מקצועית כמעט בלתי נגמרת, נעה בין סדנאות, שיחות, קורסים, מודלים, רעיונות ואנשים מעניינים. לוקחת רעיונות לידיים, בודקת

קצת לא פרופורציונלית רמת ההתרגשות שעוררו בי הפרומואים לעונה החדשה של חתונה ממבט ראשון. כמה שניות בודדות של מוזיקה דרמטית, מבטים מעט מהוססים מתחת לחופה, משפט שנקטע בדיוק בזמן הנכון, וכבר מתחיל להיבנות בתודעה מרחב שלם של ציפייה. לא רק לפרק עצמו, למציצנות ולדרמה, אלא דווקא לתחושות שהוא מבטיח להביא איתו. התרגשות. סקרנות. הזדהות. אולי אפילו סוג מסוים של נחמה. רגע לפני שנשאבתי לחלוטין לאתרי רכילות, טורי דעה ואייטמים של גיא פינס, מצאתי את עצמי חושבת עד כמה הציפייה עצמה היא מנגנון נפ

מכירים את הימים האלה שבהם התכוונתם לעשות רק משהו אחד קטן ותוך רגע נסחפתם לעוד משהו ועוד אחד, עד שאיבדתם לחלוטין את תחושת הזמן? אצלי זה קורה כמעט תמיד בחווה. אני מגיעה "רק לרגע" כדי לבדוק צליעה קלה אצל אחד הסוסים, אבל בדרך מגלה שהסייחה שוב הצליחה לפרק חלק מהציוד שלה. אני פותחת את ארון הציוד כדי למצוא פתרון, ופתאום נזכרת שיש שם משהו שרציתי לסדר כבר שבועיים. משם זה ממשיך לבדיקה אם השוקתות נקיות, אם המאווררים עובדים, אם הסוס החדש מסתדר במרעה, אם נשאר מספיק חציר לערב, ואם כבר אני

בשבוע אחד הסתיימו אצלי שני תהליכים משמעותיים שליוו אותי בתקופה האחרונה. כאלה שהשפיעו על הדרך שבה אני חושבת, פוגשת אנשים, ומחזיקה תהליכים. כל תהליך היה שונה מאוד זה מזה, בקצב, במבנה, בסטינג ובאנשים, ובכל זאת, היה ביניהם משהו משותף שחזר שוב ושוב לאורך הדרך. רעיון מעט חמקמק, שנקרא מנטורינג. אין לו הגדרה אחת ברורה, והוא נראה אחרת בכל תוכנית, בכל מפגש, בכל קשר, עם כל אדם. תהליך אחד התחיל באוקטובר האחרון, בקורס למדריכי רכיבה טיפולית של בוספאלוס. תשעה סטודנטים שנכנסו לתהליך אינטנסי

בשבוע האחרון אירע אירוע מזעזע שקשה להישאר אדישים אליו. צעיר נרצח. לא בתוך עולם פשע מאורגן, לא בתוך מציאות רחוקה. כאן אצלנו. על ידי ילדים. בני 12 עד 15. כן, אני חוזרת על זה - ילדים. לפי הפרסומים, התעורר ויכוח והם עזבו את המקום, אך חזרו מאוחר יותר וחיכו לו. תכננו. תקפו אותו באלימות קשה ובסופה דקרו אותו למוות. התגובה הציבורית לא איחרה להגיע. זעזוע, כעס, דרישות לענישה מחמירה וחיפוש אחר אשמים. אבל לצד כל אלה, עולה גם שאלה אחרת. פחות נוחה, פחות מיידית. איך הגענו למצב הזה מלכתחילה?

כמה שאני אוהבת טלוויזיה. אני נשאבת, מתרגשת ומתמסרת בקלות. ואין הרבה דברים שאני נהנית מהם יותר מאשר להגיע לרגע הזה בסוף היום, להתרווח בספה ולשים פליי על עוד פרק. אבל גם בתוך האהבה הגדולה הזאת, יש הבדל ברור בין סדרה טובה לבין יצירה שמחזיקה שכבה עמוקה יותר. לא רק בזכות העלילה, אלא דרך הדיוק ברגעים הקטנים, המשחק הלא מתאמץ והאותנטיות שחוצה את המסך. פתאום ברור שלא מדובר רק בסיפור טוב, אלא בהבנה אמיתית של בני אדם. יש יצירות טלוויזיוניות שאפשר להעריך ברמה האסתטית או העלילתית, ויש כאל

אנחנו חיים בעידן של תיעוד. מצלמות, שיתופים, חשיפה. זה קורה כל הזמן. חלק מזה מבחירה, חלק מזה פשוט כי זה שם, סביבנו, כמעט בכל מרחב. עולם של רשתות חברתיות, של ויזואליה בלתי נגמרת, של רגעים שנלכדים. ועדיין איכשהו, ברגע שמצלמה נכנסת למרחב שלנו, משהו משתנה. האווירה מעט זזה. האנרגיה מתעדכנת. אצל חלק זה ממש מפעיל, אצל אחרים זו תנועה עדינה יותר, אולי רק כיווץ קטן, אולי יותר מזה. הגוף מתארגן מחדש, המבט נהיה מודע יותר, ותוך כדי פעולה נכנסת עוד שכבה של הסתכלות. כבר למעלה משנה שמגיעה לבוס

מכירים את הרגע הזה שבו נדמה שהכול מתפקשש? דברים מצטברים, לא תמיד קשורים אחד לשני, אבל ביחד יוצרים תחושה של עומס. כמו כדור שלג שמתחיל להתגלגל, צובר תאוצה, גדל תוך כדי תנועה. יש ימים כאלה, עם יותר נפילות מהרגיל. לפעמים ממשיות, לפעמים רגשיות, ולפעמים פשוט תחושה כללית שמשהו לא מתיישב. לכל אחד יש את הדימוי שלו לרגעים האלה. וכנראה גם את הדרך שלו להתמודד איתם. ואני? אני חוזרת לבסיס. זה התחיל אי שם על מגרש כדורעף החופים בתל אביב. לא הייתי השחקנית הכי טובה, אבל הייתי שם עם כל הלב. טור

יש רגעים שבהם לא צריך הרבה כדי להבין איך מישהו נכנס למרחב. משהו קטן בנשימה, במבט, באופן שבו הגוף מוחזק. אנשים מגיעים עם סיפורים ורקעים שונים, ועם דרכים שונות להחזיק את עצמם בתוך העולם. חלקם עם אבחנה, חלקם עם תחושת דריכות מתמשכת, וחלקם פשוט עייפים מלהחזיק. כמי שעובדת עם פוסט טראומה באמצעות סוסים, אני פוגשת שוב ושוב את אותה התופעה מזוויות שונות. אין שני אנשים שחווים את זה אותו דבר ובכל זאת יש קו עדין שמחבר בין החוויות. מערכת עצבים שמחפשת דרך להתארגן מחדש, גוף שמבקש קצב אחר. בשב

נכון לכתיבת שורות אלה, אנחנו נמצאים ביום המי-יודע-כמה למלחמה השלישית בשלוש השנים האחרונות. אל תתפסו אותי על הדיוקים, איבדתי ספירה. אבל הבנתם את הוייב. רגע לפני שאפתח במסכת תלונות, אגיד שאין באמת על מה. אנחנו בטוחים, ביחד, ועדיין יש לנו את האפשרות לבחור, לפחות בחלק מהדברים. ובכל זאת, משהו במציאות הזו מחלחל פנימה. סבלנות שמתקצרת מהר מהרגיל, עייפות שמגיעה מוקדם יותר, רגעים של מתח שנכנסים בין הסדקים של היום ומתיישבים שם בשקט. התקופה הזו מביאה איתה שינוי בקצב החיים. בשגרה, בהתנהלו

על הזמן שבין הדברים, ומה שקורה כשמפסיקים למהר למלא אותו. יש משהו כמעט אירוני בזה שאחד הדברים שאנחנו הכי פחות טובים בהם הוא לחכות. יש לנו נטייה טבעית בצורך למלא את הזמן הזה של ההמתנה מיד במשהו אחר ופחות להישאר בתוכו. כשחושבים על זה, אנחנו כל הזמן מחכים שמשהו יקרה, יתחיל, יגמר, יזוז, ישתנה. להישאר רגע בזמן הזה שבין הדברים, כשאין משימה, ואין יעד ברור, זה כבר פחות מובן מאליו, ודורש מאיתנו פשוט להיות שם בלי למהר למשהו הבא. בחווה אני פוגשת את זה כמעט כל יום. הורים, אחים, בני זוג וח

המציאות שלנו בתקופה הזו סוריאליסטית בצורה שקשה להסביר למי שלא חי כאן. מצד אחד מלחמה שמשפיעה על כל שכבה בחיים, מצד שני ניסיון עקשני להמשיך לשדר שגרה. שיעורים עם סוסים מתחילים ונקטעים לפי אזעקות, מסגרות הילדים נסגרות, ובקבוצות הוואטסאפ של הצוות מנסים להבין את הלו"ז. בתוך כל זה יש משאלה די פשוטה - רגע של שקט, קצת שלווה, אולי אפילו איזה דמיון עמום לחיים נורמליים. ואם כבר להגזים, גם האפשרות לתכנן משהו קדימה. אבל אז מגיע הקול המוכר של עולם הניו אייג'. "תחיי את הרגע", אנחנו קוראים.

יש משהו בתקופה הזו, שכבר מזמן אי אפשר לקרוא לה זמנית, שמכריח אותנו לעצור. לא עצירה יזומה של חופשה או ריטריט, דווקא עצירה מוכרת כזו, שנכפית עלינו מתוך מציאות שבה נשארים קרובים למרחב מוגן, לאהובים שלנו, למה שבאמת חשוב. ובתוך התנועה המצומצמת הזו, כשקווי הרדיוס של החיים משתנים בצורה ניכרת, אני חוזרת לנקודות שבהן הכל התחיל.מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב אל שלוש השנים האחרונות, אל הדרך שבה בוספאלוס הלך והתהווה, כרעיון חי, בתהליך מתמשך של שינוי ודיוק. להיות או לא להיות עסק? אם אני לו

בשנות העשרים שלי, כמו אצל רבות ורבים אחרים, החיים נעו בין מערכות יחסים שהתחילו בהתלהבות ונגמרו לפעמים בבת אחת. היו פרידות שבחרתי בהן והיו כאלה שנחתו עליי בלי הכנה. היו רגעים של התרחקות, בלבול, התחלה מחדש. באחת התקופות האלה, בין דמעות לשאלה, לאן יוצאים היום? חברה ותיקה הסתכלה עליי ואמרה בפשטות, "מדהים כמה מהר את מתגברת וממשיכה הלאה", והוסיפה, "אולי זה כי גדלת עם סוסים". זה היה משפט שנאמר כבדרך אגב, אבל הוא פתח שאלה שהלכה איתי מאז. כשחושבים על זה, מי שגדל בספורט הרכיבה, עם סוסי

אחד העקרונות שאני מחזיקה בהם בהכשרה למדריכי רכיבה טיפולית הוא שידע תיאורטי איננו מספיק.אפשר לדבר שעות על שיקום, ויסות, טראומה, דימוי גוף והסתגלות. אפשר ללמוד על פרוטוקולים, התאמות ועקרונות בטיחות. אבל ברגע האמת, מי שמולנו הוא לא אבחנה ולא טופס הפניה. הוא אדם עם היסטוריה, הרגלים, פחדים, כוחות, חוש הומור ודרך משלו בעולם. ולכן, אני דוגלת ברעיון של לזרוק את הסטודנטים למים. זאת מתוך תפיסה פדגוגית ברורה - למידה עמוקה מתרחשת במפגש. עם שונות. עם אי הודאות. עם מצב שבו אין תשובה אחת נכ