בלוג בּוסֶפאלוס

"אחרי החגים". שתי מילים שמבטיחות לכולנו שנחזור לשגרה, אבל כל אחד מאיתנו שומע בהן משהו אחר. יש מי שמחכה כבר לחזור לעבודה, לסדר יום ברור ולדברים שנדחו בחיוך מנומס עד אחרי החגים. יש מי שהמחשבה על כל מה שמחכה להם מעוררת בעיקר חשש. אחרים כבר פתחו יומן כדי לברר מתי תהיה ההזדמנות הבאה לצאת מהשגרה הזאת, ויש מי שעוד נאחזים בשאריות החג. אצל רובנו, אני מניחה, הכול מתערבב. קצת התרגשות, קצת עומס, קצת געגוע לחופש שעוד לא לגמרי נגמר. אחד הדברים שעוזרים לי לפגוש את הערבוב הזה הוא לדבר עליו.

לפני זמן מה לקחתי את בעלי לטיול סוסים ארוך יחסית למה שהוא רגיל, כשלוש שעות רכיבה בשבילי העמק. למחרת הוא התעורר עם כאבי שרירים במקומות שלא ידע שקיימים, והיה מופתע באמת. הרי הסוס הוא זה שהלך. הוא, לפחות לתפיסתו, בעיקר ישב עליו ונהנה מהנוף. איך בדיוק ישיבה נינוחה לכאורה הצליחה להפעיל שרירים שלא קיבלו ממנו עד אז אפילו הודעת היכרות? זו אולי אחת הטעויות הנפוצות בנוגע לרכיבה. מהצד נדמה שהסוס עושה את רוב העבודה והרוכב פשוט מונח על גבו. בפועל, מהרגע שהסוס מתחיל ללכת, הגוף שעליו נכנס ל

יש איזו ציפייה לא לגמרי מדוברת ממטפלים, מנחים ואנשי מקצוע בכלל, להגיע למפגש כשהם מסודרים מבפנים. השיער יכול להיות קצת מבולגן, זה אפילו משדר אותנטיות, אבל הנפש אמורה להגיע מאורגנת, מווסתת ורצוי אחרי שעשתה לעצמה הדרכה מקצועית בדרך.אני בדרך כלל טובה בזה. אני מגיעה למפגשים נוכחת, מחזיקה את מה שקורה, שואלת שאלות ומפנה מקום לאנשים שמולי. אני יכולה לשתף משהו מחיי, אבל לרוב אעשה זאת רק אם הוא באמת רלוונטי. לא כי אני מנסה להסתיר את העובדה שיש לי חיים מחוץ לחווה, אלא בגלל שהמפגש ממש לא

רגע לפני סיומה של תשפ״ו וכניסתה של שנה חדשה לחיינו, אני עוצרת, כמו רבים אחרים, ומנסה להסתכל לאחור. להבין איזו שנה הייתה כאן. איך אני מרגישה כלפיה, איך אסכם אותה לעצמי, מה מתוכה יישאר איתי, ומה ממנה אזכור בעוד כמה שנים. זו משימה מעט מוזרה, לסכם שנה שלמה. הרי שנה היא לא לגמרי סיפור מסודר ועיקבי. היא אוסף עצום של רגעים, אנשים, החלטות, הצלחות, דאגות, שיחות, משברים, התחלות והפתעות. חלקם כבר קיבלו משמעות ברורה, אחרים עוד מונחים בערימה פנימית כלשהי וממתינים שנבין מה בדיוק קרה שם. וב

השבוע הוזמנתי לדבר על טראומה ופוסט טראומה בהשתלמות של איגוד האופניים בישראל, שנשאה את הכותרת "האופניים ככלי חינוכי, ערכי, טיפולי ושיקומי". עצם קיומו של יום כזה מרגש אותי. כשאיגוד ספורט עוצר את העיסוק באימונים, בביצועים ובתחרויות כדי לשאול מה עוד אפשר לעשות באמצעות הכלי שנמצא בידיו, יש בכך משהו שמספר סיפור גדול יותר. סיפור על האופן שבו אנחנו, בני האדם ובמיוחד הישראלים של השנים האחרונות, מבינים בהדרגה שהמציאות המורכבת שלנו לא שייכת רק לחדרי הטיפול ולקליניקות. היא מגיעה אל בתי ה

בשנת 1989, כשעבודה טיפולית באמצעות סוסים הייתה תחום צעיר וכמעט לא מוכר בישראל, אימא שלי הקימה יחד עם עוד כמה אנשים טובים את המרכז לרכיבה טיפולית העמק. הטיפול היה המטרה שלשמה המקום הוקם, והוא נשאר בלב העשייה לאורך כל הדרך. הסוסים נבחרו והוכשרו בהתאם לעבודה שנדרשה מהם, והצוות למד והתמקצע. יותר מכל שיטה מקצועית, מה שנבנה שם היה שילוב נדיר בין ידע לבין לב. אלפי ילדים, הורים ואנשי צוות עברו במרכז, שנשען על מסירות ועבודה יומיומית שרובה התרחשה הרחק מעיניים חיצוניות. עוד סוס שצריך לה

יש רגע שבו תפקיד מתרחב, ויחד איתו גם השפה שבה חושבים עליו. לאחרונה מילים כמו תקציב, עלות מעסיק, תזרים, דאטה, מדדים ותוכנית עבודה התחילו לקבל עבורי משמעות חדשה. מאחורי כל נתון התגלו אנשים, צרכים והשלכות, וכל החלטה שנראתה קטנה על הנייר התגלתה כחלק ממערכת שלמה, חיה ורגישה. פתאום, ללמוד ניהול פירושו ללמוד לקרוא את כל מה שמתרחש בין המספרים. במובן מסוים, אני לומדת שפה חדשה. וכמו בכל שפה, אפשר להכיר את המילים, אבל ההבנה האמיתית מגיעה כשמתחילים ממש לדבר בה. לטעות בה. להתווכח בה. לגלו

לסיפור ה"אודיסאה" של הומרוס יש אינספור פנים וכנראה שזו אחת הסיבות שהוא ממשיך ללוות אותנו כבר כמעט 3,000 שנה. כתבתי עליו כאן בעבר דרך דמותו של מנטור, חברו של אודיסאוס שהופקד על ביתו ועל בנו טלמאכוס. אתנה, שליוותה את טלמאכוס בדמותו, העניקה לימים השראה למושג המתאר אדם שמכוון, מייעץ ומלווה אותנו בדרך. הקיץ קיבל הסיפור העתיק הזה חיים חדשים. אחד ההייפים הגדולים של העונה סובב סביב "האודיסאה" של כריסטופר נולאן והפרשנות הקולנועית הגדולה, האפלה והמרהיבה שלו למסעו של אודיסאוס.

גדלתי בתוך עולם של סוסים. לא נכנסתי אליו דרך קורס, וגם לא קיבלתי החלטה מסודרת שזה יהיה המקצוע שלי. הוא פשוט היה שם. בריח של הבוקר, בשעות באורווה, בעבודה שצריך לעשות גם כשחם, כשקר וכשיש תוכניות מעניינות יותר. אמא שלי, איבון בן, היא אשת סוסים מהדור שבו אנשים ידעו לעשות דברים. דור של אנשי סוסים, חקלאים וציונים מעשיים, שלא עצרו לעיתים קרובות לנסח את הידע שלהם. הם פשוט עבדו. הקימו, גידלו, תיקנו, פתרו בעיות והמשיכו הלאה. פחות מצגות, יותר לקום בבוקר ולראות מה צריך לעשות.

מדי פעם, ולעיתים רחוקות מדי, בן זוגי ואני יוצאים לרכיבה באדמות העמק. הוא לא איש סוסים ובכל זאת יש ברכיבות האלה משהו שעובד עבור שנינו. העבודה מתחילה עוד לפני שעולים על הסוסים. אנחנו מביאים אותם, מברישים ומכינים יחד. כל אחד עסוק בסוס שלו, ובו בזמן ער לאחר, מושיט ציוד, מחכה ועוזר כשצריך. אחר כך יוצאים לדרך. אנחנו לא מדברים הרבה, לא פותרים סוגיות גדולות ולא חוזרים עם מסקנות על הזוגיות. יש משהו כמעט מדיטטיבי בטבע, בקצב הצעדים, בחום הגוף של הסוסים ובשקט שאין צורך למלא במילים.

תם לו חג המונדיאל. אחרי שבועות של משחקים נהדרים, אינספור פרשנויות, ויכוחים על שחקנים, מאמנים, שופטים, נבחרות וכמובן פיפ"א, זכינו למשחק גמר שהיה, איך לומר בעדינות, אחד המשעממים שנראו בטורניר, ויש שיגידו בתולדות גביע העולם. ובכל זאת, קצת עצוב לחשוב שרק בעוד ארבע שנים נהיה שוב עדים לאירוע ספורטיבי בסדר גודל כזה. עד אז ניאלץ למצוא נושאים אחרים להתווכח עליהם, אבל אל דאגה, מדינת ישראל כבר חשבה על חלופה. המונדיאל הסתיים, מערכת הבחירות מתחילה, וב- 27 באוקטובר 2026 ניגש שוב לקלפיות.

העונה החמישית, וככל הנראה האחרונה, של "הדוב" נפתחת, איך לא, בכאוס מוחלט. שיקגו מוצפת בסופה שלא נגמרת. הגג דולף. המטבח בקושי מחזיק את עצמו. וזו רק ההתחלה. אני לא יודעת להסביר בדיוק למה אני כל כך אוהבת את הסדרה הזאת. אולי זה הצילום. אולי הדיאלוגים הארוכים, המתישים כמעט, שמצליחים לגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו עומדים איתם במטבח, מתכווצים ממבוכה, מחכים שמישהו כבר יגיד את מה שהוא באמת מרגיש. אולי זו העובדה שהשיחות לא תמיד מגיעות לפתרון, בדיוק כמו בחיים. אבל יותר מהכל, אני אוהבת את ה

מאז שעולם הטיפול באמצעות סוסים הולך ומתרחב, אנשים מוצאים עוד ועוד דרכים להפיץ את הקסם הזה. פעם דיברנו בעיקר על ילדים ובני נוער, אחר כך הגיעו מבוגרים, זוגות, לוחמים, צוותי חינוך, מנהלים ואפילו ארגונים שלמים. נראה שכל כמה חודשים מישהי מעלה רעיון חדש ומסקרן. לפני כמה ימים קולגה התקשרה להתייעץ איתי. "תגידי", היא שאלה, "יש לדעתך מקום לבנות סדנה לאימהות עם ניו בורן ופעוטות סביב סוסים?" כאחת שפגשה את הילד שלה לראשונה כשהוא כבר היה בן שלוש, אני מודה שעולם התינוקות הוא לא בדיוק תחום ה

בזמן שהמאמר הזה מתפרסם, אני נמצאת בפורטוגל. אחרי רשימות, תדריכים, טלפונים למקרי חירום, אנשים טובים ששומרים על החווה, בייביסיטר לכלבות והבטחות חגיגיות שאני באמת אתנתק לשבוע, שמתי את הביזנס על הולד ונסעתי לנוח. טוב, "לנוח" זו כנראה מילה מעט שאפתנית. נכון לרגע כתיבת השורות האלה, יותם שאל בערך 5 פעמים מתי כבר הולכים לים, אמא שלי התעקשה לסדר את הכלים במטבח עוד לפני 7 בבוקר, ואני עדיין מגלה שלמוח לוקח קצת יותר זמן מהדרכון להבין שאנחנו כרגע בחופשה. אבל לפחות אלו הדאגות של השבוע. שיש

אחד הדברים היפים ברכיבה הטיפולית בישראל הוא שקל לנו לשכוח עד כמה היא יוצאת דופן. אנחנו רגילים אליה. היא חלק מהנוף. ילדים מגיעים מדי שבוע לחווה, הורים מתווכחים מי יסיע, מדריכים רצים בין שיעור לשיעור, וסוסים ממלאים בשלווה את תפקידם כאילו כך היה מאז ומתמיד. אבל במבט רחב יותר, הסיפור הישראלי הוא למעשה סיפור די מרשים. במדינות רבות בעולם, טיפול באמצעות סוסים הוא שירות פרטי לחלוטין. מי שמעוניין בו נדרש לממן אותו מכיסו ולעיתים מדובר בעלויות שמציבות אותו מחוץ להישג ידם של רבים. בישראל

כששאלו אותי בילדות באיזו תקופה הייתי רוצה לחיות, התשובה הייתה כמעט תמיד אותה תשובה. במערב הפרוע, ואם אפשר אז בצד של האינדיאנים. בדמיון שלי חיכו שם מרחבים אינסופיים, נהרות, מדורות, עדרי סוסים, שמיים פתוחים ותחושה כללית של חיים בקצב אחר. הרבה לפני שהכרתי מושגים כמו רומנטיזציה היסטורית או מחקר אנתרופולוגי, היה בי קסם עמוק כלפי עמי הילידים של צפון אמריקה. משהו בחיבור שלהם לאדמה, לטבע ולבעלי החיים לכד את הדמיון שלי באופן שאף אביר, מלכה או גיבור היסטורי אחר לא הצליחו. לפני כמה ימים

אני מאותם אנשים שמאמינים במתן שיעורי בית ועבודות. לא כי אני נרגשת במיוחד מבדיקת עבודות או ממבטים מבואסים של סטודנטים, אלא כי אני ממש אוהבת את מה שקורה אחרי שהשיעור מסתיים. רעיון שנזרק לחלל הכיתה ביום שלישי בבוקר ממשיך להדהד כמה ימים אחר כך. שאלה שעלתה בדרך אגב מוצאת את דרכה לשיחה, לספר, למאמר או להתבוננות חדשה. הלמידה ממשיכה להתפתח ולהעמיק גם כשהמפגש עצמו כבר מאחורינו. לצד זה, יש ערך גדול גם בתרגול של משימות מורכבות. כתיבה, תכנון, הצגה וחשיבה ביקורתית הן מיומנויות מקצועיות לכ

אנחנו רגילים לחפש סלחנות על ספת הפסיכולוג, בין דפי יומן אישי, או בשיחות נפש שמתחילות בתשע בערב ומוצאות את עצמן עמוק לתוך הלילה. פחות מקובל לחפש אותה דווקא באורווה. ובכל זאת, יש בי חשד הולך וגובר שעבודה עם סוסים דורשת מאיתנו לפתח סוג מאוד מסוים של סלחנות. לא הסלחנות החגיגית של ספרי העזרה העצמית, לא "לשחרר ולהמשיך הלאה", וגם לא איזו רכות אינסופית שמקבלת הכול בהבנה. משהו אחר. סלחנות כלפי חוסר שלמות. כלפי פספוסים. כלפי העובדה שגם אנחנו, גם הסוסים, וגם מערכות היחסים שנוצרות בינינו

הטרנד החדש של יצירת קריקטורות מקצועיות מבוססות AI, הזכיר לי תרגיל שעשיתי אי שם בתחילת הדרך העצמאית שלי. לפני כמה שנים פגשתי אדם שליווה אותי לכמה מפגשים במסגרת איזשהו פרקטיקום. אולי אימון אסטרטגי. אולי אימון עסקי. אולי משהו אחר לגמרי עם שם מקצועי שהרגיש מאוד נכון לאותו זמן. הפרטים קצת היטשטשו עם הזמן, אבל רוח התקופה זכורה לי היטב. מצאתי את עצמי בתקופה של סקרנות מקצועית כמעט בלתי נגמרת, נעה בין סדנאות, שיחות, קורסים, מודלים, רעיונות ואנשים מעניינים. לוקחת רעיונות לידיים, בודקת

קצת לא פרופורציונלית רמת ההתרגשות שעוררו בי הפרומואים לעונה החדשה של חתונה ממבט ראשון. כמה שניות בודדות של מוזיקה דרמטית, מבטים מעט מהוססים מתחת לחופה, משפט שנקטע בדיוק בזמן הנכון, וכבר מתחיל להיבנות בתודעה מרחב שלם של ציפייה. לא רק לפרק עצמו, למציצנות ולדרמה, אלא דווקא לתחושות שהוא מבטיח להביא איתו. התרגשות. סקרנות. הזדהות. אולי אפילו סוג מסוים של נחמה. רגע לפני שנשאבתי לחלוטין לאתרי רכילות, טורי דעה ואייטמים של גיא פינס, מצאתי את עצמי חושבת עד כמה הציפייה עצמה היא מנגנון נפ