בלוג בּוסֶפאלוס

יש רגעים שבהם לא צריך הרבה כדי להבין איך מישהו נכנס למרחב. משהו קטן בנשימה, במבט, באופן שבו הגוף מוחזק. אנשים מגיעים עם סיפורים ורקעים שונים, ועם דרכים שונות להחזיק את עצמם בתוך העולם. חלקם עם אבחנה, חלקם עם תחושת דריכות מתמשכת, וחלקם פשוט עייפים מלהחזיק. כמי שעובדת עם פוסט טראומה באמצעות סוסים, אני פוגשת שוב ושוב את אותה התופעה מזוויות שונות. אין שני אנשים שחווים את זה אותו דבר ובכל זאת יש קו עדין שמחבר בין החוויות. מערכת עצבים שמחפשת דרך להתארגן מחדש, גוף שמבקש קצב אחר. בשב

נכון לכתיבת שורות אלה, אנחנו נמצאים ביום המי-יודע-כמה למלחמה השלישית בשלוש השנים האחרונות. אל תתפסו אותי על הדיוקים, איבדתי ספירה. אבל הבנתם את הוייב. רגע לפני שאפתח במסכת תלונות, אגיד שאין באמת על מה. אנחנו בטוחים, ביחד, ועדיין יש לנו את האפשרות לבחור, לפחות בחלק מהדברים. ובכל זאת, משהו במציאות הזו מחלחל פנימה. סבלנות שמתקצרת מהר מהרגיל, עייפות שמגיעה מוקדם יותר, רגעים של מתח שנכנסים בין הסדקים של היום ומתיישבים שם בשקט. התקופה הזו מביאה איתה שינוי בקצב החיים. בשגרה, בהתנהלו

על הזמן שבין הדברים, ומה שקורה כשמפסיקים למהר למלא אותו. יש משהו כמעט אירוני בזה שאחד הדברים שאנחנו הכי פחות טובים בהם הוא לחכות. יש לנו נטייה טבעית בצורך למלא את הזמן הזה של ההמתנה מיד במשהו אחר ופחות להישאר בתוכו. כשחושבים על זה, אנחנו כל הזמן מחכים שמשהו יקרה, יתחיל, יגמר, יזוז, ישתנה. להישאר רגע בזמן הזה שבין הדברים, כשאין משימה, ואין יעד ברור, זה כבר פחות מובן מאליו, ודורש מאיתנו פשוט להיות שם בלי למהר למשהו הבא. בחווה אני פוגשת את זה כמעט כל יום. הורים, אחים, בני זוג וח

המציאות שלנו בתקופה הזו סוריאליסטית בצורה שקשה להסביר למי שלא חי כאן. מצד אחד מלחמה שמשפיעה על כל שכבה בחיים, מצד שני ניסיון עקשני להמשיך לשדר שגרה. שיעורים עם סוסים מתחילים ונקטעים לפי אזעקות, מסגרות הילדים נסגרות, ובקבוצות הוואטסאפ של הצוות מנסים להבין את הלו"ז. בתוך כל זה יש משאלה די פשוטה - רגע של שקט, קצת שלווה, אולי אפילו איזה דמיון עמום לחיים נורמליים. ואם כבר להגזים, גם האפשרות לתכנן משהו קדימה. אבל אז מגיע הקול המוכר של עולם הניו אייג'. "תחיי את הרגע", אנחנו קוראים.

יש משהו בתקופה הזו, שכבר מזמן אי אפשר לקרוא לה זמנית, שמכריח אותנו לעצור. לא עצירה יזומה של חופשה או ריטריט, דווקא עצירה מוכרת כזו, שנכפית עלינו מתוך מציאות שבה נשארים קרובים למרחב מוגן, לאהובים שלנו, למה שבאמת חשוב. ובתוך התנועה המצומצמת הזו, כשקווי הרדיוס של החיים משתנים בצורה ניכרת, אני חוזרת לנקודות שבהן הכל התחיל.מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב אל שלוש השנים האחרונות, אל הדרך שבה בוספאלוס הלך והתהווה, כרעיון חי, בתהליך מתמשך של שינוי ודיוק. להיות או לא להיות עסק?  אם אני לו

בשנות העשרים שלי, כמו אצל רבות ורבים אחרים, החיים נעו בין מערכות יחסים שהתחילו בהתלהבות ונגמרו לפעמים בבת אחת. היו פרידות שבחרתי בהן והיו כאלה שנחתו עליי בלי הכנה. היו רגעים של התרחקות, בלבול, התחלה מחדש. באחת התקופות האלה, בין דמעות לשאלה, לאן יוצאים היום? חברה ותיקה הסתכלה עליי ואמרה בפשטות, "מדהים כמה מהר את מתגברת וממשיכה הלאה", והוסיפה, "אולי זה כי גדלת עם סוסים". זה היה משפט שנאמר כבדרך אגב, אבל הוא פתח שאלה שהלכה איתי מאז. כשחושבים על זה, מי שגדל בספורט הרכיבה, עם סוסי

אחד העקרונות שאני מחזיקה בהם בהכשרה למדריכי רכיבה טיפולית הוא שידע תיאורטי איננו מספיק.אפשר לדבר שעות על שיקום, ויסות, טראומה, דימוי גוף והסתגלות. אפשר ללמוד על פרוטוקולים, התאמות ועקרונות בטיחות. אבל ברגע האמת, מי שמולנו הוא לא אבחנה ולא טופס הפניה. הוא אדם עם היסטוריה, הרגלים, פחדים, כוחות, חוש הומור ודרך משלו בעולם. ולכן, אני דוגלת ברעיון של לזרוק את הסטודנטים למים. זאת מתוך תפיסה פדגוגית ברורה - למידה עמוקה מתרחשת במפגש. עם שונות. עם אי הודאות. עם מצב שבו אין תשובה אחת נכ

אני מלווה בחור מקסים, שמתמודד עם אתגרים שונים שהחיים זימנו לו. אנחנו נפגשים לרוב אחת לשבוע, לצד הסוסים. עובדים בכאן ובעכשיו, מנסים לאזן בין ה doing ל being, נהנים משעה של טבע, אוויר פתוח ונוכחות שקטה של סוסים. רוב הזמן, בין מפגש למפגש, אין הרבה מילים, מקסימום הודעות וואטסאפ ענייניות. עד שיום אחד הוא התקשר. בקול עייף הוא סיפר על קושי, על יום שהתפרק לו בין הידיים. הוא נשמע גמור. לא נכנס לפרטים, אבל משהו בטון, בקצב הדיבור, באופן שבו השתתק בין משפטים, גרם לי להעריך שממש קשה לו. ז

מעניין מי מבין הקוראים עוד זוכר את סדרת הניינטיז "כוח וידאו" , או בשמה באנגלית, The Power Team .לא הייתי מגדירה אותה כסדרת חלומותיי. פיטר פן, לצורך העניין, היה הרבה יותר מרגש. אבל כמי שגדלה בשנות הניינטיז המוקדמות, במושב נידח בפריפריה, זיפזופ בין ערוצים לא היה פריבילגיה זמינה. היו מעט ערוצים, מעט בחירה והרבה שעות אחר הצהריים שבהן פשוט צופים במה שיש. וכך, כמעט בלי לשים לב, הפכתי לצופה קבועה בסדרה המצוירת הזו. מבין כל הדמויות, הייתה אחת שתפסה אותי במיוחד. קראו לה "כוח סוס". אתם

השבוע, באחד המפגשים, כמעט בלי כוונה לייצר דיון תיאורטי, עלתה שאלה פשוטה וטובה. איך יכול להיות שסוס, חיה שכל כולה שרירים, כוח ותנועה מתמשכת, מתקיים כמעט רק על חציר. איך גוף כל-כך אתלטי וחזק, כזה שנושא משקל, רץ, קופץ, מגיב במהירות, נבנה מתזונה שנראית לנו דלה, בסיסית, כמעט צנועה. זו שאלה מצוינת. והיא נוגעת בלב אחד הפרדוקסים המעניינים ביותר בעולם הסוסים, פרדוקס שמוביל ללא מעט בלבול וגם ללא מעט טעויות שנעשות מתוך רצון טוב. אנחנו רגילים לחשוב על אנרגיה במונחים אנושיים. חלבון, מזון

נכתב בשיתוף עם שירי בלומברג, מדריכת רכיבה טיפולית ומנחת קבוצת עבודה עם סוסים למתמודדים עם PTSD. הגשם הישראלי איננו מהמרשימים בעולם, אבל כולנו מכירים את הימים שבהם הוא נותן עבודה והופך לנתון משמעותי, בטח ובטח בבנייה ובהתכווננות למפגש בחווה עם סוסים. אלו ימים שבהם מזג האוויר הוא גורם פעיל שמשפיע על הקרקע, על התנועה, על הקצב, ובעיקר על רמות העוררות. עבור סוסים, שינוי כזה מתורגם במהירות ליותר נמרצות, יותר תגובתיות ויותר אנרגיה זמינה. הריחות מתחדדים, הרעש נוכח, והגוף מגיב. גם החוו

גדלתי על סרטים של דיסני. זו הייתה המתנה הקבועה שביקשתי בכל יום הולדת, קלטת של סרט דיסני שיצא ממש עכשיו, עטופה בנייר צבעוני ובהבטחה שהכול יסתדר בסוף. ואז במשך חודש שלם, הייתי צופה יום יום באותו הסרט, עד שידעתי את כל כולו בעל פה, כולל זיוף מרשים בשלל השירים. במבט לאחור, קשה להתעלם מהעובדה שלסרטים האלה ככל הנראה חלק לא קטן בעיצוב מבנה האישיות שלי. אולי הדרך שבה למדתי לחשוב על אהבה, על אומץ, על נאמנות, ועל זה שאם רק מתעקשים מספיק, הגורל לפעמים מתיישר. שילוב עדין של תמימות נפלאה ע

אנחנו רגילים לחשוב שהעולם מפעיל אותנו. שדברים קורים, אנשים מגיבים, מצבים מתגלגלים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים כעס או עלבון, התכווצות או רתיעה, ולחילופין דווקא שמחה, התרגשות או תחושת משמעות. נדמה שהרגש הוא תוצאה ישירה של מה שקרה. אבל מבט עמוק יותר, כזה שחוצה פילוסופיה, פסיכולוגיה וחיי יום-יום, מציע כיוון אחר. בני אדם לא באמת מגיבים למציאות עצמה אלא למשמעות שהם מעניקים לה. בדיוק אותו האירוע יכול להיחוות כהזדמנות עבור אדם אחד וכאיום עבור אחר. שתיקה עשויה להיות מרחב לנשימה, א

האלגוריתם של הרשתות החברתיות שלי עושה את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות - מציף אותי בעשרות פוסטים על השנה החדשה, על סיכומים, על התחלות, וכמובן, איך לא, על סוסים. אחד הנרטיבים שחוזרים שוב ושוב הוא הסיפור הזה של כניסת שנת הסוס לחיינו בקרוב. הבטחה לאנרגיה חדשה, תנופה, חופש, תנועה קדימה. אז החלטתי להתלבש על זה גם כן. להצטרף לטרנד, אבל עם כוכבית. לעצור רגע ולעשות סדר בסיפור של לוח השנה הסיני, מה מייצגת כל שנה בלוח הזה, להבין מה באמת אומרת שנת הסוס, ואיך כל זה פוגש אותי בסיכום של 2025

השבוע, נפרדנו בלב כואב מהסוס האהוב שלנו שלאגר. לגדול בחווה, זו דרך חיים שמפגישה אותי שוב ושוב עם האמת הפשוטה של הזמן.  אין כאן אפשרות לדחות פרידות או לייפות אותן. בעלי החיים שחיים לצידי חיים פחות ממני, וכשאני מלווה אותם יום יום, מטפלת בהם, נקשרת אליהם דרך שגרה, עבודה ומגע יומיומי, האובדן מפסיק להיות אירוע חריג והופך לחלק מהמרקם. כל פרידה כואבת בדרכה, וכל אחת מהן מלמדת משהו נוסף על האופן שבו החיים נעים קדימה, גם כשאנחנו היינו מעדיפים שיעצרו לרגע. במהלך חיי, במרחב החקלאי, פגשתי

אחד התחומים המאתגרים יותר בקורס להכשרת מדריכי רכיבה טיפולית הוא הניסיון להקנות לסטודנטים את מה שמכונה ״מיומנות טיפולית״. המיומנות הזו, אותה ננסה להסביר במאמר זה, באה לידי ביטוי בכל שלב של המפגש. החל מההכנה המוקדמת, דרך הבחירות שנעשות תוך כדי תנועה, ועד האופן שבו נסגר השיעור ומחובר להמשך התהליך. עבודה טיפולית עם סוסים נשענת על תכנון מדויק וחשיבה מקצועית מסודרת. בחירת סוס, התאמת סביבה, בניית מערך מפגש והגדרת מטרות. כל פרט משפיע על איכות המרחב שנוצר. מתוך הבסיס הזה מתאפשרת עבודה

בעולם הסוסים מדברים לא מעט על שלושה עקרונות בסיסיים, פשוטים מאוד לכאורה, שמרכיבים יחד את הבסיס לרווחתו של הסוס: חציר, חברה וחופש . אלה לא רעיונות פילוסופיים ולא תפיסה טיפולית, אלא מדובר בתנאים יומיומיים שמאפשרים לסוס להיות יציב, רגוע, מתפקד ובריא. ברוב החוות, כמו בחיים עצמם, התנאים אינם תמיד אידאליים. יש לצערינו אילוצים של מקום, כסף, זמן וכוח אדם. ועדיין, עצם ההכרה בעקרונות המנחים הללו, מאפשרת לנו לשאוף וליצור עבור הסוסים שלנו את התנאים הטובים ביותר במסגרת המציאות הקיימת. מתו

אירועי השנים האחרונות, ובעצם החיים המורכבים שאנו חיים במדינת ישראל מאז ומעולם, הביאו אל חיינו את המושג 'פוסט טראומה' ביתר שאת. לוחמים ולוחמות רבים מצאו את עצמם מצטרפים למעגל הפוסט טראומה, אך הם לא היחידים. אנו עדים לכך שהפגיעה אינה מוגבלת לשדה הקרב. היא נוגעת גם לאנשים שמשרתים בתפקידי תומכי לחימה וביטחון וגם למי שנחשפים לאיום מתמשך בבית, בעבודה או בקהילה. האזעקות החוזרות ונשנות, חוסר הודאות והלחצים שנחשפנו אליהם לאורך השנים מטשטשים את הגבול בין מי שנושא פוסט טראומה רשמית לבין

יש משהו יפה בזה שהסטודנטים מאלצים אותי להמשיך ללמוד. בכל שנה מגיע מחזור חדש שמאתגר אותי למצוא עבורם את הסדנאות, ההרצאות, האנשים הכי מעניינים ומקצועיים בתחום, ואלה מזכירים לי עד כמה רחב הים הזה שנקרא גוף וכמה אפשר עוד לגלות כשעובדים עם סוסים.  החקירה איננה מסתיימת והיא חלק מהותי מהעשייה המקצועית. השבוע נסענו ליום לימוד אצל נטלי בחווה המהממת שלה, בגבעת נילי . זוהי חווה שבה הסוסים חיים כקבוצה עשרים וארבע שעות ביממה, בתנאים המנסים להשיב להם משהו מן הטבע שאליו הם מותאמים מלכתחילה.

אני לא אוהבת חורף. בלשון המעטה. וכבת לחקלאים, עובדי אדמה וסוג של חקלאית בעצמי, שכל כך תלויה בגשם שידאג למזון טוב לסוסים, אני מודה שאני מעט מתביישת בכך. יש לי הערכה עמוקה לעונה הזו, לחשיבות שלה ולמה שהיא מאפשרת. מה שנקרא, גשמי ברכה. ובכל זאת, בכל שנה, עם ההחלפה משעון קיץ לחורף, הגוף שלי משדר מחדש שהוא לא לגמרי בנוי לחשיכה המוקדמת ולתחושת הכבדות שמגיעה איתה. כשהחורף מגיע בסופי שבוע, כשאין עבודה, בחוץ יורד גשם, ואני מצונפת עם כוס תה מול המסך הוא אפילו נעים. רומנטי. חמוד. הבעיה מ