בלוג בּוסֶפאלוס

יש רגע שבו תפקיד מתרחב, ויחד איתו גם השפה שבה חושבים עליו. לאחרונה מילים כמו תקציב, עלות מעסיק, תזרים, דאטה, מדדים ותוכנית עבודה התחילו לקבל עבורי משמעות חדשה. מאחורי כל נתון התגלו אנשים, צרכים והשלכות, וכל החלטה שנראתה קטנה על הנייר התגלתה כחלק ממערכת שלמה, חיה ורגישה. פתאום, ללמוד ניהול פירושו ללמוד לקרוא את כל מה שמתרחש בין המספרים. במובן מסוים, אני לומדת שפה חדשה. וכמו בכל שפה, אפשר להכיר את המילים, אבל ההבנה האמיתית מגיעה כשמתחילים ממש לדבר בה. לטעות בה. להתווכח בה. לגלו

לסיפור ה"אודיסאה" של הומרוס יש אינספור פנים וכנראה שזו אחת הסיבות שהוא ממשיך ללוות אותנו כבר כמעט 3,000 שנה. כתבתי עליו כאן בעבר דרך דמותו של מנטור, חברו של אודיסאוס שהופקד על ביתו ועל בנו טלמאכוס. אתנה, שליוותה את טלמאכוס בדמותו, העניקה לימים השראה למושג המתאר אדם שמכוון, מייעץ ומלווה אותנו בדרך. הקיץ קיבל הסיפור העתיק הזה חיים חדשים. אחד ההייפים הגדולים של העונה סובב סביב "האודיסאה" של כריסטופר נולאן והפרשנות הקולנועית הגדולה, האפלה והמרהיבה שלו למסעו של אודיסאוס.

גדלתי בתוך עולם של סוסים. לא נכנסתי אליו דרך קורס, וגם לא קיבלתי החלטה מסודרת שזה יהיה המקצוע שלי. הוא פשוט היה שם. בריח של הבוקר, בשעות באורווה, בעבודה שצריך לעשות גם כשחם, כשקר וכשיש תוכניות מעניינות יותר. אמא שלי, איבון בן, היא אשת סוסים מהדור שבו אנשים ידעו לעשות דברים. דור של אנשי סוסים, חקלאים וציונים מעשיים, שלא עצרו לעיתים קרובות לנסח את הידע שלהם. הם פשוט עבדו. הקימו, גידלו, תיקנו, פתרו בעיות והמשיכו הלאה. פחות מצגות, יותר לקום בבוקר ולראות מה צריך לעשות.

מדי פעם, ולעיתים רחוקות מדי, בן זוגי ואני יוצאים לרכיבה באדמות העמק. הוא לא איש סוסים ובכל זאת יש ברכיבות האלה משהו שעובד עבור שנינו. העבודה מתחילה עוד לפני שעולים על הסוסים. אנחנו מביאים אותם, מברישים ומכינים יחד. כל אחד עסוק בסוס שלו, ובו בזמן ער לאחר, מושיט ציוד, מחכה ועוזר כשצריך. אחר כך יוצאים לדרך. אנחנו לא מדברים הרבה, לא פותרים סוגיות גדולות ולא חוזרים עם מסקנות על הזוגיות. יש משהו כמעט מדיטטיבי בטבע, בקצב הצעדים, בחום הגוף של הסוסים ובשקט שאין צורך למלא במילים.

תם לו חג המונדיאל. אחרי שבועות של משחקים נהדרים, אינספור פרשנויות, ויכוחים על שחקנים, מאמנים, שופטים, נבחרות וכמובן פיפ"א, זכינו למשחק גמר שהיה, איך לומר בעדינות, אחד המשעממים שנראו בטורניר, ויש שיגידו בתולדות גביע העולם. ובכל זאת, קצת עצוב לחשוב שרק בעוד ארבע שנים נהיה שוב עדים לאירוע ספורטיבי בסדר גודל כזה. עד אז ניאלץ למצוא נושאים אחרים להתווכח עליהם, אבל אל דאגה, מדינת ישראל כבר חשבה על חלופה. המונדיאל הסתיים, מערכת הבחירות מתחילה, וב- 27 באוקטובר 2026 ניגש שוב לקלפיות.

העונה החמישית, וככל הנראה האחרונה, של "הדוב" נפתחת, איך לא, בכאוס מוחלט. שיקגו מוצפת בסופה שלא נגמרת. הגג דולף. המטבח בקושי מחזיק את עצמו. וזו רק ההתחלה. אני לא יודעת להסביר בדיוק למה אני כל כך אוהבת את הסדרה הזאת. אולי זה הצילום. אולי הדיאלוגים הארוכים, המתישים כמעט, שמצליחים לגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו עומדים איתם במטבח, מתכווצים ממבוכה, מחכים שמישהו כבר יגיד את מה שהוא באמת מרגיש. אולי זו העובדה שהשיחות לא תמיד מגיעות לפתרון, בדיוק כמו בחיים. אבל יותר מהכל, אני אוהבת את ה

מאז שעולם הטיפול באמצעות סוסים הולך ומתרחב, אנשים מוצאים עוד ועוד דרכים להפיץ את הקסם הזה. פעם דיברנו בעיקר על ילדים ובני נוער, אחר כך הגיעו מבוגרים, זוגות, לוחמים, צוותי חינוך, מנהלים ואפילו ארגונים שלמים. נראה שכל כמה חודשים מישהי מעלה רעיון חדש ומסקרן. לפני כמה ימים קולגה התקשרה להתייעץ איתי. "תגידי", היא שאלה, "יש לדעתך מקום לבנות סדנה לאימהות עם ניו בורן ופעוטות סביב סוסים?" כאחת שפגשה את הילד שלה לראשונה כשהוא כבר היה בן שלוש, אני מודה שעולם התינוקות הוא לא בדיוק תחום ה

בזמן שהמאמר הזה מתפרסם, אני נמצאת בפורטוגל. אחרי רשימות, תדריכים, טלפונים למקרי חירום, אנשים טובים ששומרים על החווה, בייביסיטר לכלבות והבטחות חגיגיות שאני באמת אתנתק לשבוע, שמתי את הביזנס על הולד ונסעתי לנוח. טוב, "לנוח" זו כנראה מילה מעט שאפתנית. נכון לרגע כתיבת השורות האלה, יותם שאל בערך 5 פעמים מתי כבר הולכים לים, אמא שלי התעקשה לסדר את הכלים במטבח עוד לפני 7 בבוקר, ואני עדיין מגלה שלמוח לוקח קצת יותר זמן מהדרכון להבין שאנחנו כרגע בחופשה. אבל לפחות אלו הדאגות של השבוע. שיש

אחד הדברים היפים ברכיבה הטיפולית בישראל הוא שקל לנו לשכוח עד כמה היא יוצאת דופן. אנחנו רגילים אליה. היא חלק מהנוף. ילדים מגיעים מדי שבוע לחווה, הורים מתווכחים מי יסיע, מדריכים רצים בין שיעור לשיעור, וסוסים ממלאים בשלווה את תפקידם כאילו כך היה מאז ומתמיד. אבל במבט רחב יותר, הסיפור הישראלי הוא למעשה סיפור די מרשים. במדינות רבות בעולם, טיפול באמצעות סוסים הוא שירות פרטי לחלוטין. מי שמעוניין בו נדרש לממן אותו מכיסו ולעיתים מדובר בעלויות שמציבות אותו מחוץ להישג ידם של רבים. בישראל

כששאלו אותי בילדות באיזו תקופה הייתי רוצה לחיות, התשובה הייתה כמעט תמיד אותה תשובה. במערב הפרוע, ואם אפשר אז בצד של האינדיאנים. בדמיון שלי חיכו שם מרחבים אינסופיים, נהרות, מדורות, עדרי סוסים, שמיים פתוחים ותחושה כללית של חיים בקצב אחר. הרבה לפני שהכרתי מושגים כמו רומנטיזציה היסטורית או מחקר אנתרופולוגי, היה בי קסם עמוק כלפי עמי הילידים של צפון אמריקה. משהו בחיבור שלהם לאדמה, לטבע ולבעלי החיים לכד את הדמיון שלי באופן שאף אביר, מלכה או גיבור היסטורי אחר לא הצליחו. לפני כמה ימים

אני מאותם אנשים שמאמינים במתן שיעורי בית ועבודות. לא כי אני נרגשת במיוחד מבדיקת עבודות או ממבטים מבואסים של סטודנטים, אלא כי אני ממש אוהבת את מה שקורה אחרי שהשיעור מסתיים. רעיון שנזרק לחלל הכיתה ביום שלישי בבוקר ממשיך להדהד כמה ימים אחר כך. שאלה שעלתה בדרך אגב מוצאת את דרכה לשיחה, לספר, למאמר או להתבוננות חדשה. הלמידה ממשיכה להתפתח ולהעמיק גם כשהמפגש עצמו כבר מאחורינו. לצד זה, יש ערך גדול גם בתרגול של משימות מורכבות. כתיבה, תכנון, הצגה וחשיבה ביקורתית הן מיומנויות מקצועיות לכ

אנחנו רגילים לחפש סלחנות על ספת הפסיכולוג, בין דפי יומן אישי, או בשיחות נפש שמתחילות בתשע בערב ומוצאות את עצמן עמוק לתוך הלילה. פחות מקובל לחפש אותה דווקא באורווה. ובכל זאת, יש בי חשד הולך וגובר שעבודה עם סוסים דורשת מאיתנו לפתח סוג מאוד מסוים של סלחנות. לא הסלחנות החגיגית של ספרי העזרה העצמית, לא "לשחרר ולהמשיך הלאה", וגם לא איזו רכות אינסופית שמקבלת הכול בהבנה. משהו אחר. סלחנות כלפי חוסר שלמות. כלפי פספוסים. כלפי העובדה שגם אנחנו, גם הסוסים, וגם מערכות היחסים שנוצרות בינינו

הטרנד החדש של יצירת קריקטורות מקצועיות מבוססות AI, הזכיר לי תרגיל שעשיתי אי שם בתחילת הדרך העצמאית שלי. לפני כמה שנים פגשתי אדם שליווה אותי לכמה מפגשים במסגרת איזשהו פרקטיקום. אולי אימון אסטרטגי. אולי אימון עסקי. אולי משהו אחר לגמרי עם שם מקצועי שהרגיש מאוד נכון לאותו זמן. הפרטים קצת היטשטשו עם הזמן, אבל רוח התקופה זכורה לי היטב. מצאתי את עצמי בתקופה של סקרנות מקצועית כמעט בלתי נגמרת, נעה בין סדנאות, שיחות, קורסים, מודלים, רעיונות ואנשים מעניינים. לוקחת רעיונות לידיים, בודקת

קצת לא פרופורציונלית רמת ההתרגשות שעוררו בי הפרומואים לעונה החדשה של חתונה ממבט ראשון. כמה שניות בודדות של מוזיקה דרמטית, מבטים מעט מהוססים מתחת לחופה, משפט שנקטע בדיוק בזמן הנכון, וכבר מתחיל להיבנות בתודעה מרחב שלם של ציפייה. לא רק לפרק עצמו, למציצנות ולדרמה, אלא דווקא לתחושות שהוא מבטיח להביא איתו. התרגשות. סקרנות. הזדהות. אולי אפילו סוג מסוים של נחמה. רגע לפני שנשאבתי לחלוטין לאתרי רכילות, טורי דעה ואייטמים של גיא פינס, מצאתי את עצמי חושבת עד כמה הציפייה עצמה היא מנגנון נפ

מכירים את הימים האלה שבהם התכוונתם לעשות רק משהו אחד קטן ותוך רגע נסחפתם לעוד משהו ועוד אחד, עד שאיבדתם לחלוטין את תחושת הזמן? אצלי זה קורה כמעט תמיד בחווה. אני מגיעה "רק לרגע" כדי לבדוק צליעה קלה אצל אחד הסוסים, אבל בדרך מגלה שהסייחה שוב הצליחה לפרק חלק מהציוד שלה. אני פותחת את ארון הציוד כדי למצוא פתרון, ופתאום נזכרת שיש שם משהו שרציתי לסדר כבר שבועיים. משם זה ממשיך לבדיקה אם השוקתות נקיות, אם המאווררים עובדים, אם הסוס החדש מסתדר במרעה, אם נשאר מספיק חציר לערב, ואם כבר אני

בשבוע אחד הסתיימו אצלי שני תהליכים משמעותיים שליוו אותי בתקופה האחרונה. כאלה שהשפיעו על הדרך שבה אני חושבת, פוגשת אנשים, ומחזיקה תהליכים. כל תהליך היה שונה מאוד זה מזה, בקצב, במבנה, בסטינג ובאנשים, ובכל זאת, היה ביניהם משהו משותף שחזר שוב ושוב לאורך הדרך. רעיון מעט חמקמק, שנקרא מנטורינג. אין לו הגדרה אחת ברורה, והוא נראה אחרת בכל תוכנית, בכל מפגש, בכל קשר, עם כל אדם. תהליך אחד התחיל באוקטובר האחרון, בקורס למדריכי רכיבה טיפולית של בוספאלוס. תשעה סטודנטים שנכנסו לתהליך אינטנסי

בשבוע האחרון אירע אירוע מזעזע שקשה להישאר אדישים אליו. צעיר נרצח. לא בתוך עולם פשע מאורגן, לא בתוך מציאות רחוקה. כאן אצלנו. על ידי ילדים. בני 12 עד 15. כן, אני חוזרת על זה - ילדים. לפי הפרסומים, התעורר ויכוח והם עזבו את המקום, אך חזרו מאוחר יותר וחיכו לו. תכננו. תקפו אותו באלימות קשה ובסופה דקרו אותו למוות. התגובה הציבורית לא איחרה להגיע. זעזוע, כעס, דרישות לענישה מחמירה וחיפוש אחר אשמים. אבל לצד כל אלה, עולה גם שאלה אחרת. פחות נוחה, פחות מיידית. איך הגענו למצב הזה מלכתחילה?

כמה שאני אוהבת טלוויזיה. אני נשאבת, מתרגשת ומתמסרת בקלות. ואין הרבה דברים שאני נהנית מהם יותר מאשר להגיע לרגע הזה בסוף היום, להתרווח בספה ולשים פליי על עוד פרק. אבל גם בתוך האהבה הגדולה הזאת, יש הבדל ברור בין סדרה טובה לבין יצירה שמחזיקה שכבה עמוקה יותר. לא רק בזכות העלילה, אלא דרך הדיוק ברגעים הקטנים, המשחק הלא מתאמץ והאותנטיות שחוצה את המסך. פתאום ברור שלא מדובר רק בסיפור טוב, אלא בהבנה אמיתית של בני אדם. יש יצירות טלוויזיוניות שאפשר להעריך ברמה האסתטית או העלילתית, ויש כאל

אנחנו חיים בעידן של תיעוד. מצלמות, שיתופים, חשיפה. זה קורה כל הזמן. חלק מזה מבחירה, חלק מזה פשוט כי זה שם, סביבנו, כמעט בכל מרחב. עולם של רשתות חברתיות, של ויזואליה בלתי נגמרת, של רגעים שנלכדים. ועדיין איכשהו, ברגע שמצלמה נכנסת למרחב שלנו, משהו משתנה. האווירה מעט זזה. האנרגיה מתעדכנת. אצל חלק זה ממש מפעיל, אצל אחרים זו תנועה עדינה יותר, אולי רק כיווץ קטן, אולי יותר מזה. הגוף מתארגן מחדש, המבט נהיה מודע יותר, ותוך כדי פעולה נכנסת עוד שכבה של הסתכלות. כבר למעלה משנה שמגיעה לבוס

מכירים את הרגע הזה שבו נדמה שהכול מתפקשש? דברים מצטברים, לא תמיד קשורים אחד לשני, אבל ביחד יוצרים תחושה של עומס. כמו כדור שלג שמתחיל להתגלגל, צובר תאוצה, גדל תוך כדי תנועה. יש ימים כאלה, עם יותר נפילות מהרגיל. לפעמים ממשיות, לפעמים רגשיות, ולפעמים פשוט תחושה כללית שמשהו לא מתיישב. לכל אחד יש את הדימוי שלו לרגעים האלה. וכנראה גם את הדרך שלו להתמודד איתם. ואני? אני חוזרת לבסיס. זה התחיל אי שם על מגרש כדורעף החופים בתל אביב. לא הייתי השחקנית הכי טובה, אבל הייתי שם עם כל הלב. טור