על מורכבות החיים, "הדוב" וסוסים - “Colour my life with the chaos of trouble”

העונה החמישית, וככל הנראה האחרונה, של "הדוב" נפתחת, איך לא, בכאוס מוחלט.

שיקגו מוצפת בסופה שלא נגמרת. הגג דולף. המטבח בקושי מחזיק את עצמו. וזו רק ההתחלה.

אני לא יודעת להסביר בדיוק למה אני כל כך אוהבת את הסדרה הזאת. אולי זה הצילום. אולי הדיאלוגים הארוכים, המתישים כמעט, שמצליחים לגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו עומדים איתם במטבח, מתכווצים ממבוכה, מחכים שמישהו כבר יגיד את מה שהוא באמת מרגיש. אולי זו העובדה שהשיחות לא תמיד מגיעות לפתרון, בדיוק כמו בחיים.

אבל יותר מהכל, אני אוהבת את הדרך שבה הסדרה מכריחה את הדמויות שלה להיות בכאן ועכשיו.

יש משהו בעבודה במטבח שלא מאפשר לברוח לעבר או לעתיד. לא מאפשר להחזיק רגשות יותר מדי זמן. לפני רגע הם רבו, צעקו, שברו את הכלים, גם ליטרלי. דקה אחר כך הדלת נפתחת, הסבב הבא של הסועדים מגיע, ומישהו צריך להפריד פרח אכיל מהגבעול שלו בדיוק אינסופי. לא כי בא לו. פשוט כי זה מה שנדרש עכשיו.

כאחת שלא באמת מכירה את העולם של מטבחי מסעדות יוקרה מבפנים, ובינינו גם לא יותר מדי מהצד של הסועדים, אין לי מושג עד כמה העלילה נאמנה למציאות. אבל אחרי כמה פרקים הפסקתי לראות סדרה על מסעדה.

באיזשהו שלב המוח שלי עשה את מה שמוחות אנושיים עושים לא מעט. הוא ניסה למצוא דפוס שיסדר את כל הכאוס, והחליט ש"הדוב" היא בכלל לא סדרה על מסעדה.

היא מטאפורה לחיים.

לחיים שנעים ממשבר אחד לזה שאחריו. מכיבוי שריפה אחת לבאה בתור. מהתחושה שהכול מתפרק, לרגע שבו אין ברירה אלא לקחת נשימה ולהמשיך, כי החיים, כמו הסועדים, כבר מחכים מעבר לדלת.

לפני כמה ימים הוזמנתי להעביר הרצאת מבוא לפסיכולוגיה בקורס מדריכי רכיבה מערבית, ובכל פעם אני פותחת אותה באותה השאלה:

מה בעצם מניע אותנו לעשות את מה שאנחנו עושים?

זו אולי אחת השאלות הגדולות ביותר בפסיכולוגיה. האם אנחנו תוצר של חוויות הילדות שלנו? של הגנים? של האינסטינקטים ההישרדותיים שלנו? של מערכות היחסים שבנינו? ואולי, כמו שחלק מהסטודנטים אוהבים להציע יותר ויותר לאחרונה, הכל בכלל זה חלק מהמטריקס.

מה שאני אוהבת במבוא לפסיכולוגיה הוא שזה מאפשר לנו לראות את התפתחות החשיבה האנושית ממש מול העיניים. בכל דור קם מישהו שהיה בטוח שהוא סוף סוף מצא את התשובה. פעם סברו שהאדם מונע בעיקר מיצרים. אחר כך הגיעו מי שטענו שהסביבה מעצבת כמעט הכל. במקביל הגיעו גם הגנטיקאים, חוקרי המוח, הפסיכולוגים הקוגניטיביים, חוקרי האבולוציה וההומניסטים. כל אחד האיר את אותה שאלה מזווית אחרת, וכל אחד הוסיף עוד חתיכה לפאזל.

ככל שאנחנו לומדים יותר על בני אדם, כך אנחנו מבינים שיש פחות ופחות תשובות מוחלטות. התנהגות אנושית היא כמעט תמיד תוצאה של הרבה מאוד כוחות שפועלים יחד. זיכרונות, למידה, ביולוגיה, אופי, סביבה, משמעות, פחד ותקווה. לפעמים כולם מושכים לאותו כיוון, ולפעמים כל אחד מהם מושך לכיוון אחר.

ואז חזרתי לחשוב על כרמי, ריצ'י, סידני, פיט וכל שאר הדמויות שנכנסו לי ללב.

איכשהו, כשהכול עטוף במטבח נקי להפליא, עם הפילטר הכחלחל שכל כך מזוהה עם הסדרה, הכאוס כמעט מקבל צורה. הוא כבר לא מרגיש כמו בלגן אקראי, אלא כמו חלק בלתי נפרד מהחיים.

עיני הזכוכית של כרמי ושל ריצ'י מספרות על עייפות, על פחד, על אשמה, על תקווה, על אהבה למקצוע ועל אנשים שממשיכים להחזיק מעמד גם כשהם כבר לא בטוחים למה. באופן כמעט מוזר, דווקא בתוך כל הרעש הזה, הסדרה מצליחה לעורר המון חמלה.

בשלב מסוים כבר לא באמת משנה אם המסעדה תצליח.

אנחנו פשוט רוצים שהם יצליחו. שימצאו רגע אחד של שקט. רגע אחד שבו לא צריך לרוץ. לא צריך להציל. לא צריך להוכיח.

ואז, כמתבקש, מגיע עוד ערב שנגמר כמעט באסון. עוד שירות שהכל בו משתבש. עוד מחסור בדיוק במרכיב הכי חשוב במנה. עוד לחץ ברגע המדויק שבו נכנס מבקר המישלן.

שבסופו, משום מה, כמעט כולם אומרים, כל אחד בדרכו, שהם היו עושים את זה שוב.

אבל למה?

למה שמישהו יבחר שוב ושוב בחיים האלה?

אולי בגלל הילדות שלהם. אולי בגלל הטראומות. אולי בגלל תחושת השליחות. אולי בגלל האהבה. אולי זה בכלל האדרנלין שהם מכורים אליו.

ואולי הם לא נשארים למרות הכאוס. אולי, במידה מסוימת, הם נשארים בגללו.

לא כי כאוס הוא דבר טוב, ולא כי הם נהנים לסבול. אלא משום שבתוך כל הבלגן הזה הם מוצאים משהו שקשה למצוא במקומות אחרים.

זהות. שייכות. משמעות. תחושת מסוגלות. אהבה למקצוע. אהבה לאנשים שלצידם. התחושה הנדירה שהם חלק ממשהו שגדול מהם.

ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שאני שוב מחפשת תשובה לשאלה שהיא הרבה יותר מורכבת ממה שחשבתי.

ממש כמו בפסיכולוגיה. בדיוק כמו אצל סוסים. וכנראה כמו אצל כולנו.

ואיך כל זה קשור לסוסים?

בראש ובראשונה, הם מלמדים אותנו להיות בכאן ועכשיו.

אי אפשר להוביל סוס כשאנחנו עדיין מנהלים בראש את המריבה שהייתה לפני שעה, או חוששים ממה שעלול לקרות בעוד שעה. מבחינתו יש רק את הרגע הזה. הנשימה. הקצב. הנוכחות.

במובן הזה, יש משהו דומה מאוד בין עבודה עם סוסים לבין עבודה במטבח. בשני המקומות החיים דורשים מאיתנו להיות כאן. עכשיו.

וחשוב אפילו יותר, סוסים מזכירים לנו כמה מוטעה זה להסביר התנהגות באמצעות סיבה אחת. "הוא עקשן". "היא מפחדת". "הוא דומיננטי". "היא עצלנית". החיים כמעט אף פעם לא פשוטים כל כך.

גם אצל סוסים, וגם אצל בני אדם, כל התנהגות היא תוצאה של הרבה מאוד סיפורים שמתרחשים בו זמנית.

זו גם הסיבה שכל כך התחברתי ל"הדוב".

מתחת לכל הצלחות, הסירים והכאוס, זו בכלל לא סדרה על מסעדה.

זו סדרה על בני אדם, שממשיכים לקום בבוקר ובוחרים לעשות את כל זה שוב. יחד עם המורכבות, מתוך הניסיון המתמשך, כמו אצל כולנו, למצוא בתוכה משמעות.