הבין לבין - המדריך לממתינים בחוות הסוסים (ובכלל)

על הזמן שבין הדברים, ומה שקורה כשמפסיקים למהר למלא אותו.

יש משהו כמעט אירוני בזה שאחד הדברים שאנחנו הכי פחות טובים בהם הוא לחכות.

יש לנו נטייה טבעית בצורך למלא את הזמן הזה של ההמתנה מיד במשהו אחר ופחות להישאר בתוכו. כשחושבים על זה, אנחנו כל הזמן מחכים שמשהו יקרה, יתחיל, יגמר, יזוז, ישתנה.

להישאר רגע בזמן הזה שבין הדברים, כשאין משימה, ואין יעד ברור, זה כבר פחות מובן מאליו, ודורש מאיתנו פשוט להיות שם בלי למהר למשהו הבא.

בחווה אני פוגשת את זה כמעט כל יום.

הורים, אחים, בני זוג וחברים מגיעים יחד עם הרוכבים או המשתתפים, מלווים, מחזיקים, מתארגנים בתוך התנועה של ההתחלה, ואז, כמעט בלי לשים לב, נשארים עם זמן. חצי שעה, שעה, לפעמים יותר. זה רגע מעבר מעניין, שבו התפקיד מתרכך והעשייה מפנה מקום למשהו פחות מוגדר.

בתוך הזמן הזה, רובנו נעים בין כמה מצבים, לפעמים אפילו באותה חצי שעה.

יש רגעים שבהם אנחנו נשענים על הגדר ומתבוננים במה שמתרחש בזירה, עוקבים אחרי כל תנועה, כל התקדמות קטנה, קצת כמו פרשנים לא רשמיים של האירוע. לפעמים זה מגיע מתוך אהבה עזה לסוסים, לפעמים מתוך גאווה או סקרנות, ולפעמים כי באמת קורה שם משהו מעניין.

יש גם רגעים אחרים, שקטים יותר, שבהם אנחנו לוקחים צעד אחורה, מתיישבים בצד, נותנים לכתפיים לרדת קצת. לא עושים משהו מוגדר, לא מחפשים במה להתעסק. זה נשמע פשוט, אבל בפועל לא קל להגיע לשם, כי זה דורש לוותר רגע על הצורך למלא ולנהל. יש מי שיזהו כאן חיבור לרעיונות של "האומנות באי העשייה", עליהם כתבתי בעבר. זה המצב המרשים ביותר כי כשזה כבר קורה, אפילו לכמה דקות, יש משהו מפתיע בשקט שלו וברווחה שהוא מעניק לנו.

וכמעט תמיד, מגיע גם הרגע שבו פותחים את הטלפון.

בתור התחלה אולי רק שנייה לענות על משהו, לבדוק משהו קטן, ומשם הדרך קצרה מאוד לגלילה אינסופית. איכשהו, בלי לשים לב, עברו עשרים דקות, אולי יותר, ואנחנו כבר עמוק בתוך סרטונים של כלבלבים, מתכונים ואנשים שאנחנו לא באמת מכירים אבל ממש שמחים בשבילם.

המעבר בין המצבים האלה קורה בקלות, כמעט בלי החלטה מודעת.

אז אם כבר מצאנו את עצמנו כאן, מחכים, עם זמן פנוי שלא ממש ביקשנו אבל קיבלנו בכל זאת, אפשר לא למהר למלא אותו, לא לחכות שהוא יעבור, אלא להשתמש בו. כן, ממש ככה.

רגע לפני שחצי השעה הפנויה והנדירה הזו נעלמת בין חוסר סבלנות להודעה או סרטון, הנה הצעת הגשה לממתינים בחוות הסוסים.

אפשר להתחיל מצבעים.

לא רק של התמונה הכללית, דווקא מהפרטים הקטנים. לשים לב לכמה גוונים יש בתוך מה שנראה כמו "חום של סוס", להבדלים בין אדמה יבשה לאבק שמתעופף, בין ירוק טרי לשדה שכבר עבר כמה ימים של שמש. גם האור משחק כאן תפקיד. הוא זז, משתנה, מתרכך, מפיל צל. ככל שמתעכבים על זה רגע, העין מתחילה לעבוד אחרת, פחות מדלגת, יותר מבחינה.

משם אפשר לעבור לצלילים.

להקשיב למה שכבר נשמע.

נשיפה של סוס, רקיעה על הקרקע, קול של מדריך, צחוק מרחוק, אולי טרקטור שעובר ברקע. הצלילים האלה לא עומדים לבד, הם מצטרפים אחד לשני ויוצרים שכבה חיה, משתנה, של המקום.

אפשר להתחיל מצליל אחד, לתת לו רגע של תשומת לב, ואז לאט לאט להרחיב את הקשב ולשמוע איך הוא משתלב בתוך כל השאר.  וככל שנשארים עם זה עוד קצת, משהו מתארגן מעצמו.

הריחות הם כבר סיפור בפני עצמם.

חציר, אדמה, סוסים. לפעמים זה נעים, לפעמים פחות, ולעיתים זה חזק ומפתיע בהתחלה. אבל כמעט תמיד, תוך כמה דקות, משהו משתנה. הריח נהיה מוכר, פחות בולט, יותר חלק מהרקע.

יש משהו מעניין באופן שבו הגוף מתרגל, בלי הרבה מאמץ מצדנו. וכשנותנים לזה מקום, משהו נרגע.

הריח הופך לעוד שכבה טבעית של המקום, שמספרת איפה אנחנו נמצאים.

ואז תנועה.

כמעט כל דבר כאן זז, גם כשזה נראה סטטי. סוס שמעביר משקל מרגל לרגל, זנב שמגיב לזבוב, רוח שמניעה את השדה, אנשים שחוצים את הזירה. יש תנועות גדולות וברורות, ויש כאלה קטנות, כמעט בלתי מורגשות, שקורות בשוליים של שדה הראייה.

אפשר לעקוב אחרי תנועה אחת לכמה רגעים - לראות איך היא מתחילה, לאן היא ממשיכה, איך היא משתנה - ואז לעבור לאחרת.

יש משהו בהתבוננות בתנועה הזו שמכניס קצב אחר, פחות ממהר. היא לא ממלאת את הזמן, היא משנה את התחושה שלו.

ולבסוף, מגע.

הקרקע מתחת לרגליים - קשה, רכה, יציבה או מעט מתפוררת. גדר עץ מחוספסת, חבל, ציוד שמרגיש אחרת בכל מגע. גם האוויר עצמו נוכח - קריר או חמים, נע או עומד.

ואם יש הזדמנות, גם מגע עם סוס. ההבדל בין פרווה לרעמה, בין חום הגוף לאוויר שבחוץ, בין סוס אחד לאחר. כל מגע כזה מביא איתו איכות קצת אחרת של טמפרטורה, מרקם, תגובה.

יש משהו במגע שמחזיר אותנו מיד לגוף, בלי הרבה מחשבה מסביב. זה הדבר הכי פשוט, בסיסי ומיידי שמחבר אותנו חזרה לכאן.

לא צריך לעשות את כל זה, ולא צריך לעשות את זה "נכון".

מספיק לבחור דבר אחד, לשים אליו לב לכמה דקות, ולראות מה משתנה.

למי שזה נשמע כמו עוד תרגיל מיינדפולנס קצת מטרחן, לא טועה. אפשר לקרוא לזה נוכחות, האטה, עצירה, או פשוט רגע בלי הסחות. לא השם הוא העניין, אלא מה שזה עושה לנו בפועל.

כשאנחנו מפנים את הקשב לדבר אחד פשוט כמו צבע, צליל או תנועה, אנחנו בעצם מורידים עומס מהמערכת. פחות גירויים מתחרים, פחות קפיצות בין מחשבות, פחות צורך להגיב כל הזמן. הקשב מתארגן, והגוף בהתאם.

יש כאן גם שינוי פיזי ממשי. המעבר הזה, אפילו לכמה דקות, מאפשר למערכת העצבים לצאת ממצב של דריכות ותגובה למצב רגוע ומווסת יותר. הדופק יורד, הנשימה מתעמקת, השרירים מרפים מעט. לא כי עשינו משהו מיוחד, אלא כי הפסקנו לרגע להעמיס.

מעבר לזה, יש גם אפקט של עיגון. כשאנחנו מחוברים למה שקורה כאן ועכשיו דרך החושים, אנחנו פחות נסחפים למחשבות על מה היה או מה יהיה. זה יוצר תחושת יציבות מסוימת, אפילו אם היא זמנית.

זה לא דרמטי, וזה לא משנה חיים ברגע. אבל לפעמים, דווקא בתוך זמן שלא תכננו להשתמש בו, נוצר רגע קטן של סדר. כזה שמספיק כדי לחזור קצת יותר רגועים, קצת יותר נוכחים, למה שמחכה לנו אחר כך.