חשבתי שאני לוקחת את הזמן
על סוסה אחת במוזמביק, אפקט דאנינג וקרוגר, ומה שהניסיון שלנו לפעמים מסתיר מאיתנו
לפני כמה שנים טובות טיילתי במוזמביק. זו ארץ יפהפייה עם המון מה להציע, ובמקרה, או בכלל לא במקרה, הגעתי לגסט האוס של איש מקסים שהיו לו גם סוסים. בין היתר הוא הוציא תיירים לטיולי רכיבה. כשסיפרתי לו שאני אשת סוסים, הוא הציע שאבוא להכיר אותם. הייתה אחת במיוחד שהוא רצה שאפגוש.
קראו לה סילקה. היא כבר העיפה אותו פעם, ומאז הוא ממש חשש ממנה. הוא שאל אם אוכל להסתכל עליה ולתת לו חוות דעת מקצועית. הכרתי אותה קצת מקרוב, הכנתי אותה לרכיבה ועליתי.
בסיבוב השני סילקה העיפה גם אותי. חוות הדעת המקצועית, בשלב הזה, הייתה שיש לו סיבה טובה לחשוש.
לרגע הייתי בשוק. די מהר התעשתתי ועליתי בחזרה, ובמשך שבוע שלם הקדשתי את הטיול שלי לאימון הסוסה.
ידעתי מה קרה לבעלים של סילקה, והייתי בטוחה שאני לוקחת את הזמן. רק אחרי שנפלתי הבנתי שמה שנראה לי איטי וזהיר, לפי הניסיון שלי עם סוסים אחרים, היה מהיר מדי בשבילה.
הניסיון עוזר לנו להחליט איך לפעול, אבל איך אנחנו יודעים מתי אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלנו?
איך אנחנו יודעים מה אנחנו יודעים?
בשנת 1995 שדד מקארתור וילר שני בנקים בפיטסבורג, באור יום ובפנים גלויות. כשהשוטרים הראו לו את צילומי האבטחה, הוא הופתע. הוא מרח על פניו מיץ לימון, משוכנע שכך המצלמות לא יוכלו לראות אותו, כי הכיר שלימון יכול לשמש כדיו סמוי.
מבחינתו, הוא דווקא הגיע מוכן.
בסיפור הזה בחרו לפתוח את המאמר שלהם דיוויד דאנינג וג׳סטין קרוגר, שני חוקרים בפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת קורנל. קל לראות איפה וילר טעה. השאלה שעניינה אותם הייתה איך אנחנו מזהים טעות כשאנחנו אלה שעושים אותה.
בארבעה ניסויים שפרסמו בשנת 1999, החוקרים ביקשו מסטודנטים לבצע משימות בתחומי ההומור, הדקדוק והחשיבה הלוגית, ואז להעריך איך הצליחו ביחס לאחרים.
המשתתפים ברבע התחתון הגיעו בממוצע לאחוזון ה- 12, אבל חשבו שהצליחו יותר מכ- 62% מהשאר. כלומר, הם חשבו שהם מעל הממוצע הכללי, כשבפועל היו קרובים לתחתית.
דאנינג וקרוגר הציעו שחוסר מיומנות מקשה עלינו בשתי דרכים. קודם כל, קשה לנו לבצע את המשימה היטב. אחר כך, כשאנחנו מנסים להבין איך הלך לנו, אותו ידע שחסר לנו כדי להצליח חסר לנו גם כדי לזהות איפה טעינו.
באחד הניסויים, הדרכה קצרה בחשיבה לוגית עזרה למשתתפים לזהות טעויות בתשובות שכבר נתנו. הם למדו משהו חדש, ופתאום יכלו לראות מה פספסו קודם.
אצל חלק מהמשתתפים שהצליחו במיוחד, הפער היה בכיוון ההפוך. הם העריכו את מקומם ביחס לאחרים נמוך מכפי שהיה בפועל. החוקרים שיערו שמה שהיה קל להם נראה להם קל גם לאחרים.
זה מזכיר לי מדריך רכיבה ותיק שאומר לרוכב "פשוט תרגיש מתי". אחרי מספיק שנים, קל לשכוח כמה זמן לקח עד שבכלל היה ברור מה אמורים להרגיש.
מה רואים כשמובילים סוס?
מבחוץ, הובלת סוס בחבל נראית די פשוטה. מחזיקים בחבל, מתחילים ללכת, והסוס בא איתנו. החלק המעניין מתחיל לפעמים דווקא כשעוצרים.
מודל נפרד של רכישת מיומנות מתאר ארבעה שלבים שאפשר לראות גם בעצירה אחת כזאת.
עוד לא רואים מה חסר. מבחינתנו, להוביל סוס זה פשוט ללכת איתו מנקודה לנקודה.
מתחילים לזהות את הפער. פתאום שמים לב שבכל עצירה החבל נמתח, ועוד לא יודעים מתי לבקש ומתי לשחרר.
מצליחים כשמתרכזים. כבר אפשר לתזמן את הבקשה והשחרור, אבל צריך לחשוב על זה בזמן אמת.
הפעולה נעשית טבעית יותר. היד משחררת בזמן כמעט בלי שנצטרך לחשוב עליה, ומתפנה לנו קשב להבחין שהסוס כבר התחיל להאט.
בכוונה נתתי כאן דוגמה לפעולה יחסית פשוטה, אך הסעיפים הללו יכולים להתאים לכל פעולה אחרת אם בעבודה עם סוסים, ברכיבה או בחיים בכלל.
השלבים מתארים מה אנחנו יודעים לעשות במיומנות מסוימת. הביטחון שלנו יכול לנוע בקצב אחר. אפשר לשבת בנוחות בטרוט, ובאותו שיעור לגלות שבמעבר לקאנטר עדיין צריך לחשוב על התזמון. אפשר לצבור שנים של ניסיון עם סוסים ועדיין להגיע לחווה חדשה ולגלות שעם הסוסה הזאת, גם ההגדרה שלנו ל"לקחת את הזמן" צריכה להשתנות.
בעבודת חופש, למשל, כשהסוס מתרחק, קל לחשוב שהוא איבד עניין. כשמסתכלים שוב, אולי רואים שהוא דווקא הפנה אלינו את הראש רגע קודם, ושבדיוק אז התקדמנו עוד צעד לעברו. עכשיו יש לנו משהו שאפשר לבדוק. מה יקרה אם בפעם הבאה נחכה עוד רגע?
מחוץ למגרש זה יכול לקרות בשיחת משוב. אנחנו יוצאים ממנה בתחושה שהיינו ברורים, ולמחרת מגלים שהאדם מולנו הבין משהו אחר לגמרי. לפעמים שאלה אחת, "מה לקחת מהשיחה שלנו?", תלמד אותנו על הדרך שבה אנחנו מסבירים יותר מעוד שעה שבה נשחזר לעצמנו כמה ברור הסברנו.
אני אוהבת את הרגע שבו רוכב יורד מהסוס ואומר "עכשיו אני מבין למה התכוונת".
לפעמים הרכיבה של היום אפילו הרגישה לו פחות מוצלחת מזו של שבוע שעבר. אז כל המעגלים בטרוט הרגישו לו די עגולים. היום הוא יכול להצביע על המקום שבו המעגל נפתח והקצב השתנה. בפעם הבאה שיגיע לאותה נקודה במגרש, יהיה לו סיכוי להרגיש את השינוי כשהוא מתחיל, עוד לפני שיסיים את הסיבוב.
