מה זה כבר ישנה? על מסוגלות, השפעה והנכונות לנסות

מאז התפרצות מגפת הקורונה, אי שם במרץ 2020, הפסקתי כמעט לחלוטין לצפות בערוצי החדשות ובתוכניות האקטואליה. איכות החיים שלי השתפרה פלאים. מתברר שאפשר להעביר ערב שלם בלי פאנל של אנשים שמדברים בו זמנית, ואפילו להרגיש די טוב בסופו. אבל גם מבלי לשבת מול המסך, התחושה שהבחירות הקרובות לכנסת הן מהגורליות שידעה המדינה, מגיעה אליי מכל פינה. אפשר להתווכח על דירוגן במצעד הבחירות הגורליות, אבל הרצון שיהיה כאן עתיד טוב יותר הוא משהו שאני בהחלט שותפה לו.

לאחרונה אני רואה יותר ויותר משפיענים, אנשי ציבור ואנשים שבדרך כלל מסבירים לי איזה קרם פנים ישנה את חיי, קוראים עכשיו - "צאו להצביע". אני שמחה לראות את הקריאה הזו ואת הניסיון להשתמש בהשפעה כדי לעודד מעורבות חברתית ופוליטית. יש משהו מעודד בתחושה שאנשים שונים, עם עמדות שונות, שותפים לרצון לקחת חלק בעיצוב העתיד שלנו. אלא שהקריאה להשתתף פוגשת אצל כל אחד סיפור אחר. יש מי שכבר יודע בדיוק איזה פתק יכניס למעטפה, יש מי שמתלבט, יש מי שמגיע עם תקווה ויש מי שסוחב אכזבה. ואצל רבים, גם כאלה שאכפת להם מאוד ממה שקורה כאן, עולה השאלה: "מה הקול שלי כבר ישנה?"

השאלה הזו מגיעה איתנו להרבה מקומות, גם כאלה שאין בהם פרגוד. היא עולה כשאנחנו שוקלים להציע רעיון בעבודה, לפתוח עסק, להתחיל ללמוד, להתערב כשמשהו מפריע לנו או לנסות לתקן מערכת שנראית גדולה מאיתנו בכמה מידות. אנחנו מסתכלים על המרחק בין המצב הקיים לבין מה שהיינו רוצים שיקרה, ומנסים להעריך אם יש לנו דרך לעבור אותו. לפעמים, כשאנחנו חושבים על כל המאמץ שיידרש ועל הסיכוי שבסופו משהו באמת ישתנה, אנחנו מוותרים עוד לפני שהתחלנו. בדרך כלל יש לנו גם הסבר משכנע לכך. ואם הוא מאפשר לנו להישאר על הספה, קל במיוחד להשתכנע.

מעניין לראות עד כמה היכולת שלנו והאמונה ביכולת שלנו, עשויות להיות שונות זו מזו.

אדם יכול להיות מוכשר, בעל ידע וניסיון, ולפקפק בכל צעד שלו. הוא רואה את הקשיים, מבין את המורכבות ומצליח לדמיין מראש שבע דרכים שבהן הניסיון ייכשל. אדם אחר עשוי להגיע עם פחות ניסיון, אבל עם נכונות לנסות, לקבל תגובה ולנסות שוב. כמובן שגם ביטחון מופרז יכול לסבך אותנו יפה.

השאלה המעניינת היא מה מאפשר לנו להשתמש ביכולות שיש לנו, תוך שמירה על מספיק סקרנות כדי ללמוד בדרך.

הפסיכולוג אלברט בנדורה (1925 - 2021) נתן לשאלה הזו עוגן דרך המושג "תחושת מסוגלות עצמית" (Self-Efficacy), שהיא בעצם האמונה שלנו ביכולת לבצע את הפעולות הדרושות להתמודדות עם משימה מסוימת.

המושג יכול להשתנות מאוד מתחום לתחום. אני עשויה להרגיש מסוגלת לנהל צוות, אבל להילחץ מהמחשבה על נאום מול קהל; לדעת שאצליח לפתור בעיה מקצועית, ולהרגיש אבודה מול טופס בירוקרטי.

לפי בנדורה, האמונה הזו משפיעה על הנכונות שלנו להתחיל, על המאמץ שנשקיע ועל ההתמדה כשיהיה קשה. אחד המקורות המרכזיים שלה הוא התנסות ממשית בהצלחה. משהו שעשינו מאפשר לנו לומר בפעם הבאה, כבר התמודדתי עם דבר דומה. יש לי על מה להישען.

בנדורה גם הבחין בין האמונה שאני מסוגלת לבצע פעולה לבין הציפייה שהפעולה תוביל לתוצאה הרצויה.

ההבחנה הזו משמעותית מאוד כשחוזרים להצבעה. אני יכולה לדעת כיצד לברר, לגבש עמדה ולהצביע, ובכל זאת להאמין שהמערכת תמשיך בשלה. במחקר על מעורבות פוליטית מבחינים באופן דומה בין מסוגלות פנימית, התחושה שאני מבינה ומסוגלת להשתתף, לבין מסוגלות חיצונית, האמונה שהמערכת קשובה ושאפשר להשפיע עליה. כך אפשר להבין שגם מאחורי הימנעות עשויים לעמוד סיפורים שונים מאוד. לפעמים אדם מפקפק בעצמו, ולפעמים הוא מפקפק במערכת.

בעבודה עם סוסים אפשר להתבונן בשאלות האלה דרך מפגש מאוד מוחשי.

דמיינו אדם שמנסה להוביל סוס כמה צעדים והסוס נשאר לעמוד. בתוך רגע יכולות להופיע מספר רב של מסקנות. "הוא לא מקשיב לי", "אני לא יודע לעשות את זה", "אצל אחרים זה תמיד עובד"... אבל יש הרבה מה לבדוק לפני שמכריזים על כישלון אישי.

האם הבקשה ברורה? האם האדם והסוס כבר מכירים? האם משהו בסביבה מושך את תשומת לבו? האם יש אי נוחות? האם נתנו לו זמן להגיב? 

עם הדרכה, אפשר לפרק את המשימה, לשנות משהו ולבחון מה קורה.

כשהסוס והאדם מצליחים להתקדם יחד, אפילו כמה צעדים, יש כאן ניסיון חדש שאפשר לזכור. האדם ביקש, התבונן, התאים את פעולתו וראה שינוי. זו יכולה להיות התחלה של תחושת מסוגלות במשימה הזו. לצד ההצלחה, המפגש מלמד גם על גבולות ההשפעה, לסוס יש צרכים, ניסיון ותגובות משלו. הביטחון שלנו הוא חלק מהמפגש, והיכולת להקשיב חשובה לא פחות. לכן התמדה כוללת גם שינוי דרך. לפעמים הצעד המקדם ביותר יהיה להאט, להיעזר או להבין שהיום נדרשת בקשה אחרת.

החוויה הזו לא מבטיחה שמחר נרגיש מסוגלים בכל תחום בחיים. ובכל זאת, אפשר לקחת אותה לשיחה. 

מה איפשר לי לנסות שוב? מה עשיתי כשהתגובה הייתה שונה ממה שרציתי? באיזה רגע הסקתי שאין לי השפעה, ומה גיליתי כשבדקתי עוד אפשרות? אלה שאלות שמאפשרות לבחון את המסקנות שאנחנו מגיעים איתן. לפעמים יש לנו יותר אפשרויות ממה שנדמה בתחילת הדרך. לפעמים אנחנו גם מגלים שהשינוי דורש שותפים, תנאים אחרים או זמן.

זה מזכיר לי את הסיפור המוכר על ילדה שהולכת לאורך חוף מלא בכוכבי ים שנשטפו אליו. היא מתכופפת, מרימה אחד ומחזירה אותו למים, ואז עוד אחד. אדם שעובר במקום שואל מה הטעם. החוף ארוך, כוכבי הים רבים, והיא הרי לא תוכל להגיע לכולם. הילדה מרימה כוכב ים נוסף, מחזירה אותו לים ועונה: "בשבילו זה משנה".

היא יודעת שלא תוכל להציל את כולם, ובכל זאת מצילה את אלה שהיא יכולה.

גם כשפעולה אחת אינה פותרת את הבעיה כולה, היא יכולה לשנות הרבה עבור מי שמושפע ממנה.

בבחירות, ובעוד הרבה תחומים בחיים, התוצאה תלויה בהצטרפות של פעולות רבות. קשה לזהות בה את התרומה האישית שלנו, וקשה עוד יותר לקבל הבטחה מראש שהמאמץ ישתלם. גם בחווה אנחנו עובדים לעיתים עם שינוי שמתגלה בהדרגה, מפגש אחרי מפגש. בתוך אי הוודאות הזו, כדאי לשאול מה נמצא בהישג ידנו, עם מי אפשר לפעול, ואיך נדע שהתקדמנו. האמונה שיש לנו השפעה יכולה להיבנות תוך כדי העשייה. צעד אחד נותן לנו מידע, ניסיון ולעיתים גם סיבה לעשות את הצעד הבא.

ואולי בפעם הבאה שעולה בנו "מה זה כבר ישנה?", כדאי להישאר עם השאלה עוד רגע.

לברר למי זה עשוי לשנות, באיזה אופן, ומה יקרה אם עוד אנשים יצטרפו. התשובה יכולה להיות קטנה ומוגבלת, ובכל זאת ראויה לפעולה.

לפעמים היא מתחילה בכמה צעדים לצד סוס. לפעמים בפתק במעטפה. ולפעמים בכוכב ים אחד שחזר למים.