להתרחק כדי להבין, להתקרב כדי לראות
רגע לפני סיומה של תשפ״ו וכניסתה של שנה חדשה לחיינו, אני עוצרת, כמו רבים אחרים, ומנסה להסתכל לאחור. להבין איזו שנה הייתה כאן. איך אני מרגישה כלפיה, איך אסכם אותה לעצמי, מה מתוכה יישאר איתי, ומה ממנה אזכור בעוד כמה שנים.
זו משימה מעט מוזרה, לסכם שנה שלמה. הרי שנה היא לא לגמרי סיפור מסודר ועקבי. היא אוסף עצום של רגעים, אנשים, החלטות, הצלחות, דאגות, שיחות, משברים, התחלות והפתעות. חלקם כבר קיבלו משמעות ברורה, אחרים עוד מונחים בערימה פנימית כלשהי וממתינים שנבין מה בדיוק קרה שם. ובכל זאת, לקראת סוף השנה אנחנו איכשהו תמיד מנסים לקחת את כל החומרים המעורבבים האלה וליצור מהם תמונה אחת. להחליט אם הייתה שנה טובה או קשה, מוצלחת או מאכזבת, שנה של צמיחה או של הישרדות.
ברוב המקרים, התשובה הכנה היא כנראה גם וגם וגם וגם.
כשאני מנסה להתבונן על השנה החולפת, אני מגלה שאני עושה שוב ושוב את אותה תנועה.
.Zoom in, Zoom out
מתרחקת רגע כדי לראות את השנה כמכלול, ואז מתקרבת כדי לבחון ממה היא באמת הייתה עשויה.
מרחוק אני יכולה לראות תקופה שלמה. לזהות תהליכים, שינויים וכיוונים. לראות דברים שהתחילו כרעיון והפכו למציאות, מערכות יחסים שהשתנו, החלטות שהבשילו, מקומות שבהם העזתי יותר ומקומות שבהם למדתי לעצור. מהמרחק הזה אפשר לעיתים לראות תנועה שגם אם הייתי בתוכה יום אחרי יום, כמעט לא הבחנתי בה.
ואז אני מתקרבת.
אני עוברת בין העונות שחלפו ומנסה להיזכר איך הרגשתי בכל אחת מהן. יורדת לרזולוציה של שבוע מסוים, שיחה אחת, החלטה שקיבלתי, בוקר שבו הרגשתי שהכול מתחבר, או ערב שבו הייתי משוכנעת ששום דבר לא מסתדר.
בתוך הפרטים מתגלה סיפור מורכב יותר. דברים שנראו מרחוק כהצלחה גדולה כללו גם לא מעט בלבול ועייפות. תקופות שנחקקו בזיכרון כקשות הכילו רגעים קטנים של קרבה, הומור, יופי ותנועה.
בפסיכולוגיה מכירים היטב את התנועה הזאת בין התמונה הגדולה לפרטים הקטנים.
תיאוריית רמת ההבניה (Construal Level Theory), שפיתחו הפסיכולוגים הישראלים פרופ' נירה ליברמן ופרופ' יעקב טרופה, מציעה שהמוח שלנו פועל קצת כמו עדשת מצלמה. המרחק שממנו אנחנו מתבוננים בדבר מסוים משפיע על האופן שבו אנחנו תופסים אותו, ועל הפרטים שייכנסו לתמונה.
כשאנחנו מביטים על דבר מרחוק, בזמן או מבחינה פסיכולוגית, העדשה עוברת ל- Zoom Out. אנחנו משתמשים במה שמכונה הבניה ברמה גבוהה ורואים בעיקר את הרעיון המרכזי, המשמעות והכיוון. אנחנו חושבים על ה"למה".
למה הדבר חשוב לנו, מה היינו רוצים שיקרה ואיך הוא משתלב בסיפור הרחב של חיינו.
ככל שהדבר מתקרב, העדשה משתנה. החשיבה נעשית קונקרטית יותר ואנחנו עוברים להבניה ברמה נמוכה. פתאום מופיעים התנאים, האילוצים, הפעולות הקטנות וכל הפרטים שהמבט הרחב השאיר מחוץ לפריים. במקום לשאול למה, אנחנו מתחילים לשאול איך. איך זה יקרה בפועל, מה נדרש מאיתנו, מה עלול להפריע ומהו הצעד הבא.
זו גם הסיבה לכך שהעתיד הרחוק עשוי להיראות לעיתים פשוט, מלהיב ואפשרי כל כך. מרחוק אנחנו פוגשים בעיקר את הרצוי. ככל שהוא מתקרב, אנחנו מתחילים לפגוש גם את האפשרי. החלום נשאר אותו חלום, אבל עכשיו אפשר לראות את העבודה הכרוכה בהגשמתו.
אלא שהתנועה הזאת פועלת גם בכיוון ההפוך. לפעמים דווקא התמונה הגדולה מעוררת לחץ. המטרה הרחוקה נראית עצומה, מעורפלת וכמעט בלתי ניתנת להשגה. במצבים כאלה, Zoom In יכול לעזור לנו לחזור אל מה שקרוב, מוחשי ואפשרי כרגע. במקום לנסות להבין איך תיראה השנה כולה, אפשר להתמקד בפרק הבא שלה. במקום לפתור את הדרך עד סופה, אפשר לבדוק היכן נכון להניח את הרגל בצעד הבא.
מן הסתם, אין כאן נקודת מבט אחת נכונה.
המבט הרחב מעניק לנו כיוון ומשמעות, והמבט הקרוב הופך אותם לפעולה. לפעמים אנחנו זקוקים למרחק כדי להירגע ולראות שהחיים גדולים מהרגע הנוכחי. לפעמים אנחנו זקוקים דווקא לקרבה, כדי להפסיק להיבהל מהתמונה הגדולה ולגלות שבתוכה יש דבר אחד קטן שאפשר לעשות עכשיו.
בעבודה עם סוסים, התנועה הזאת היא לא רק אפשרות להתבוננות. היא דרישה מקצועית. אני מצפה מהצוות שלי לדעת לנוע כל הזמן בין התמונה הרחבה לבין הפרטים הקטנים, ולזהות מתי צריך להתרחק כדי להבין ומתי צריך להתקרב כדי לראות.
כשאני מתבוננת בסוס, אני מתחילה בדרך כלל מהמאקרו. איך הוא עומד במרחב, איך הוא נע, מה היחסים שלו עם הסוסים האחרים, מהי רמת האנרגיה שלו ומה הוא מעורר בי כשאני מביטה בו. אני מנסה לקלוט אותו כמכלול, עוד לפני שאני מפרקת את ההתבוננות לפרטים. אחר כך מגיע ה- Zoom In. אני בוחנת את העיניים, את האוזניים, את הנשימה, את הרגליים, את מתח השרירים ואת אופן הנחת המשקל.
גם כשהסוס נמצא בתנועה, אנחנו נעים בין ה- Zoom Out ל- Zoom In. מתבוננים תחילה בתנועה השלמה, בקצב, בזרימה ובאופן שבו הסוס נושא את גופו, ואז מתקרבים אל צעד מסוים בטרוט, אל הדרך שבה רגל אחת נוחתת או אל שינוי קטן שכמעט נעלם בתוך התמונה הכללית.
והדוגמאות הן אינסופיות; איפה נמצא העדר, מי עומד ליד מי, מה השתנה מאז אתמול, האם המרחב שקט או שמשהו מתרחש בו. לעבור בין הסוסים ולבדוק גוף, רגליים, עיניים, פציעות קטנות, סימנים עדינים.
מי שנשאר רק בתמונה הגדולה עלול לפספס פרט חשוב. מי שמתמקד רק בפרט עלול לאבד את ההקשר ולפרש כל תנועה קטנה כאירוע דרמטי. המקצועיות נמצאת ביכולת לנוע בין המכלול להתמקדות, לדעת מה מהם נחוץ לנו עכשיו.
אותו הדבר קורה לנו גם עם אנשים.
לפעמים אנחנו נאחזים ברגע אחד, תגובה אחת או התנהגות אחת, ומאפשרים להם לצבוע אדם שלם. לפעמים אנחנו מכירים כל כך טוב את הסיפור הגדול של מי שמולנו, עד שאנחנו מפספסים את מה שמתרחש בו ברגע הזה. קשר טוב דורש מאיתנו להתקרב מספיק כדי להבחין, ולהתרחק מספיק כדי להבין.
ואז מגיעה תשפ״ז, עם כל הציפיות שאנחנו כבר מתחילים להעמיס עליה עוד לפני שנכנסה בדלת.
גם כלפי העתיד אנחנו נעים בין שתי נקודות המבט האלה.
ב- Zoom Out אנחנו רואים חזון. שואלים לאן אנחנו רוצים להגיע, מה חשוב לנו לבנות ואילו חיים אנחנו מבקשים לעצמנו. זהו המבט שמעניק כיוון ומשמעות.
ב- Zoom In אנחנו מפרקים את החזון לפרקים, לתוכניות, להרגלים ולהחלטות קטנות. זהו המבט שמאפשר לנו להתחיל לנוע.
חזון ללא התבוננות בפרטים עלול להישאר רעיון יפה. עיסוק בפרטים ללא תמונה רחבה עלול להפוך לריצה יעילה מאוד בכיוון שלא בטוח נכון לנו. אנחנו זקוקים לשניהם.
אולי לכן, הדרך להיפרד מתשפ״ו היא לאו דווקא להכריע אם הייתה טובה או רעה. היא הייתה שנה שלמה, והיו בה גם וגם וגם וגם.
אפשר להתקרב ולתת מקום לרגעים הקטנים שמהם הייתה עשויה. אפשר להתרחק ולראות אילו תהליכים התרחשו גם כאשר נדמה היה ששום דבר לא זז.
וכשאנחנו מביטים אל תשפ״ז, לא צריך לבחור בין תוכנית גדולה לבין צעד קטן. אפשר להחזיק תמונה של המקום שאליו היינו רוצות להגיע, ואז לחזור אל הקרקע ולבדוק מה נדרש מאיתנו עכשיו.
הסוסים מזכירים לי שוב ושוב שראייה טובה לא תלויה רק במה שאנחנו רואים. היא תלויה גם במרחק שממנו בחרנו להסתכל.
אז לקראת השנה החדשה אני מאחלת לנו לדעת להתקרב כשצריך לראות, להתרחק כשצריך להבין, ולנוע בחופשיות בין הפרטים הקטנים לבין התמונה הגדולה שהם יוצרים יחד.
