ללכת לאיבוד, אבל מהסוג הטוב

מכירים את הימים האלה שבהם התכוונתם לעשות רק משהו אחד קטן ותוך רגע נסחפתם לעוד משהו ועוד אחד, עד שאיבדתם לחלוטין את תחושת הזמן?

אצלי זה קורה כמעט תמיד בחווה.

אני מגיעה "רק לרגע" כדי לבדוק צליעה קלה אצל אחד הסוסים, אבל בדרך מגלה שהסייחה שוב הצליחה לפרק חלק מהציוד שלה. אני פותחת את ארון הציוד כדי למצוא פתרון, ופתאום נזכרת שיש שם משהו שרציתי לסדר כבר שבועיים. משם זה ממשיך לבדיקה אם השוקתות נקיות, אם המאווררים עובדים, אם הסוס החדש מסתדר במרעה, אם נשאר מספיק חציר לערב, ואם כבר אני פה אז אולי גם נוסיף חורים לכמה ארכובות באוכפים כי סוף סוף מצאתי את המחורר שנעלם לפני חודשיים. ואז מישהו עוצר להתייעץ על משהו קטן, שמתפתח לשיחה קצת יותר ארוכה, ואז עוד משהו קטן קורה בדרך, ובלי לשים לב אני מגלה שעברו שלוש שעות.

הקטע הוא, שאני יודעת שזה נשמע כאילו פשוט הלכתי לאיבוד בתוך בלגן.

אבל אני לא בטוחה שזה באמת מה שקרה שם.

לכל אחד מאיתנו יש את הגרסה שלו לזה. הילד שנכנס לחדר לחפש משהו קטן ומוצא את עצמו שעה וחצי שקוע בבנייה של עולם שלם מלגו. האדם שמתיישב לענות על מייל אחד ומגלה שעתיים אחר כך שהוא עמוק בתוך רעיון חדש. מי שנכנס "רק לסדר מגירה" ומסיים בישיבה על הרצפה עם אלבומי תמונות, זיכרונות, וחפצים שלא נגע בהם שנים.

בעולם שאנחנו חיים בו היום, אנחנו נוטים להסתכל על הרגעים האלה קצת בחשדנות. מיד מופיעה הביקורת הפנימית הזאת של "שוב התפזרתי", "לא הייתי מספיק ממוקדת", "איך שוב לא שמתי לב לזמן".

אבל אולי אנחנו מפרשים לא נכון חלק מהרגעים האלה.

כי הרבה פעמים, דווקא שם קורה משהו די נדיר.

המוח שלנו מצליח סוף סוף להיתפס באמת על משהו. לא רק לצרוך עוד גירוי, לא רק לעבור בין משימות, אלא ממש לשקוע. להעמיק. להישאר רגע במקום אחד בלי לברוח ממנו אחרי שלושים שניות.

בפסיכולוגיה קוראים לזה Flow, או "זרימה". מצב שבו אנחנו כל כך מעורבים במה שאנחנו עושים, עד שתחושת הזמן קצת מתערפלת. וזה לא חייב להיות משהו גרנדיוזי או חשוב במיוחד. לפעמים זה דווקא הדברים הכי פשוטים בעולם. לתקן משהו עם הידיים. לבנות. לסדר. לעבוד עם הגוף. לשבת ליד סוסים ולא לעשות כמעט כלום.

יש משהו מאוד שקט ומאוד בריא ברגעים האלה.

כשאנחנו באמת בתוך משהו, הקשב שלנו משתנה. הטלפון פתאום פחות דחוף. ההתראות מאבדות כוח. אנחנו פחות קופצים מגירוי לגירוי, ופחות עסוקים בלרדוף אחרי הדבר הבא לפני שסיימנו להיות בתוך הדבר הנוכחי.

אולי זה אחד הדברים שהכי חסרים להרבה מאיתנו היום.

לא עוד מידע. לא עוד תוכן. לא עוד דרכים להיות פרודוקטיביים יותר.

אלא היכולת להישאר. לשהות.

להיות מספיק מחוברים למה שאנחנו עושים כדי לא לרצות לברוח ממנו כל שתי דקות.

הדבר המעניין הוא שמוטיבציה אמיתית בדרך כלל לא מרגישה כמו מאבק. כשאנחנו צריכים לגרור את עצמנו בכוח ממשימה למשימה, כל רעש קטן הופך להסחת דעת. כל הודעה בטלפון מנצחת אותנו. אבל כשיש חיבור אמיתי למה שאנחנו עושים, משהו נהיה הרבה יותר יציב. הקשב מתעמק, המעורבות גדלה, ואנחנו פשוט לגמרי בתוך הדבר עצמו. 

וזה לא בהכרח קשור לכמה חשובה המשימה.

בואו, אם לא אוסיף היום עוד חור לארכובה, העולם כנראה ימשיך להסתובב. גם אם לא אסדר עכשיו את הארון או אבדוק שוב את השוקתות, כולם ישרדו.

אבל מוטיבציה אמיתית כמעט אף פעם לא פועלת רק מתוך חובה. היא פועלת מתוך חיבור. מתוך אכפתיות. מתוך רצון טבעי לדייק, להבין, לשפר, להיות מעורבים במה שקורה סביבנו.

אולי בגלל זה הרגעים שבהם אנחנו קצת שוכחים מהזמן הם לא תקלה שצריך לתקן. הם אולי דווקא סימן די טוב לכך שפגשנו משהו שהצליח להחזיק את הקשב, הסקרנות והנוכחות שלנו בעולם שכל הזמן מושך אותנו החוצה.

אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם נשאבים לעוד משהו קטן, ואז לעוד אחד, ואיכשהו הזמן פשוט נעלם, אולי לפני שאתם כועסים על עצמכם שלא הייתם מספיק יעילים, שווה לעצור רגע ולשאול שאלה אחרת,

מה היה שם, ששאב אותי כל כך להישאר?