בואו נדבר על זה

"אחרי החגים". שתי מילים שמבטיחות לכולנו שנחזור לשגרה, אבל כל אחד מאיתנו שומע בהן משהו אחר. יש מי שמחכה כבר לחזור לעבודה, לסדר יום ברור ולדברים שנדחו בחיוך מנומס עד אחרי החגים. יש מי שהמחשבה על כל מה שמחכה להם מעוררת בעיקר חשש. אחרים כבר פתחו יומן כדי לברר מתי תהיה ההזדמנות הבאה לצאת מהשגרה הזאת, ויש מי שעוד נאחזים בשאריות החג.

אצל רובנו, אני מניחה, הכול מתערבב. קצת התרגשות, קצת עומס, קצת געגוע לחופש שעוד לא לגמרי נגמר.

אחד הדברים שעוזרים לי לפגוש את הערבוב הזה הוא לדבר עליו. להגיד בקול מה אני מרגישה, או לפחות מה אני חושבת שאני מרגישה. מה מפחיד אותי, מה מרתיע ומה דווקא מרגש. את התכונה הזאת אתם כבר מכירים אצלי, בדרך כלל הדברים מונחים על השולחן, גם כשאני עדיין מסדרת לעצמי בראש מה בדיוק הנחתי שם.

השבוע נתקלתי שוב בטד לאסו, הרב הראשי לענייני feel good, בקטע שבו הקבוצה שלו מוצפת עד דמעות. במקום להיבהל מהבכי או לנסות להחזיר את כולן מיד לעניינים, הוא נותן לו מקום. יש בכי בכדורגל, הוא אומר להן. תנו לזה לצאת.

המשפט הזה פשוט, משעשע ומנחם, ובעיקר השאיר אותי עם שאלה - למה בעצם אנחנו צריכים שמישהו יגיד לנו שמותר?

למה הנטייה שלנו היא לעיתים קרובות מדי להחזיק בבטן, להתנצל כשעולות דמעות, או לומר "הכול בסדר" כשאנחנו יודעים שיש עוד הרבה מה לומר? איך יכול להיות שפיתחנו יכולת מופלאה לדבר כמעט על כל דבר, ובכל זאת ברגעים מסוימים קשה לנו כל כך להשתמש בה?

כדי לנסות לענות על זה, אני רוצה ללכת רגע הרבה אחורה. הרבה לפני טד לאסו, והרבה לפני שמישהו המציא את הביטוי "אחרי החגים". אל השאלה איך ולמה בני אדם התחילו לדבר.

אז אנחנו לא יודעים מתי בדיוק נאמרה המילה הראשונה. מילים לא משאירות מאובנים, וגם אם מישהו בתקופת האבן סיפר בדיחה מצוינת, לצערנו היא לא נשמרה. חוקרים בוחנים את המבנה הגופני של בני אדם קדומים, את התפתחות המוח ואת מה שאנחנו יודעים על תקשורת בין בעלי חיים. מכל אלה ברור שדיבור דורש שילוב מורכב של יכולות כמו שליטה בנשימה, בלשון ובשפתיים, זיכרון, הבנת משמעות, ובעיקר יכולת להעריך מה האדם שמולנו יודע ומה אנחנו רוצים לחלוק איתו. איך ומתי כל אלה התחברו לשפה האנושית המוכרת לנו, עדיין נתון למחקר ולוויכוח. ההשערות נעות בין לפני כ 50 אלף שנה לבין יותר מ 200 אלף שנה, בין היתר משום שחוקרים חלוקים בשאלה איזו יכולת כבר נחשבת לשפה (צליל? מילה? משפט?).

על השאלה למה היכולת הזאת הייתה שימושית, קל יותר להתחיל לענות.

אם גיליתי איפה יש מים, אוכל לספר על כך לאחרים. אם ראיתי סכנה, אוכל להזהיר מפניה. ואם למדתי דרך טובה יותר לבצע פעולה, הדור הבא כבר לא חייב להתחיל שוב מאפס. השפה אפשרה לבני אדם לחלוק מידע גם על דברים שאינם נמצאים ממש מולם כמו מה קרה אתמול, מה צפוי מחר ומה כדאי לנו לעשות יחד.

אבל מידע על העולם הוא רק חלק מהעניין.

האנתרופולוג והפסיכולוג האבולוציוני רובין דאנבר, הציע שעצם השיחה עזרה לאבותינו לשמור על קשרים חברתיים ככל שהקבוצות שבהן חיו גדלו. אצל קופי אדם, כהשוואה, טיפוח הדדי של הפרווה מחזק קשר, אבל הוא דורש זמן ומפגיש בדרך כלל שניים. בשיחה אפשר לפנות לכמה אנשים בבת אחת, להתעדכן במה שקורה לאחרים ולשמור על תחושת שייכות. לפי ההשערה הזאת, גם "שמעת מה קרה?" עשויה להיות שאלה בעלת היסטוריה אבולוציונית מכובדת. היא עדיין רכילות, אבל לפחות רכילות עם רקע אקדמי.

מייקל תומסלו, אחד החוקרים המשפיעים ביותר בעולם בתחום הקוגניציה והאבולוציה של האדם, מדגיש יכולת נוספת - ההבנה שאנחנו יכולים לשים לב יחד לאותו דבר ולפעול מתוך כוונה משותפת.

כשילד מצביע על סוס במרעה, הוא עשוי לבקש שניגש אליו, להזהיר אותנו שהוא קרוב לשער, או פשוט לרצות שגם אנחנו נראה איזה יופי הוא רץ. כדי להבין אותו צריך להכיר את ההקשר, להביט בילד ולנסות להבין מה הוא רוצה לחלוק.

השפה נותנת לנו אפשרות לעשות את זה גם כשהדבר שעליו אנחנו מדברים רחוק מן העין, ואפילו כשהוא קיים רק במחשבה שלנו.

אז אם דיבור הוא כלי כל כך יעיל לקשר, לתיאום ולהישרדות, למה אנחנו לא משתמשים בו בכל פעם שמשהו עובר עלינו?

אולי משום שאותן יכולות חברתיות שעוזרות לנו לדבר עוזרות לנו גם לדעת שלמילים יש השלכות.

אנחנו מעריכים מי מקשיב, מה הוא עלול לחשוב, האם זה הזמן המתאים, והאם נוכל להתמודד עם השיחה שתתחיל ברגע שנגיד את הדברים בקול.

ילדים לומדים מהר על אילו נושאים מדברים בבית ובאילו נושאים כולם נעשים פתאום עסוקים מאוד בפינוי השולחן. גם מבוגרים מכירים היטב את הרגע שבו בוחרים ב"הכול בסדר", כי את התשובה הארוכה יותר קשה לומר במסדרון, מול כל המשרד, או אפילו מול אדם קרוב.

בחווה אני פוגשת לא פעם את המרחק שבין מה שאדם חווה לבין מה שהוא כבר יודע לומר עליו. העבודה עם סוסים מאפשרת להתחיל בלי לנסח דבר. מתבוננים בעדר, בוחרים סוס, מתקרבים אליו ורואים מה קורה בינינו. הסוס מתרחק, למשל, ואדם אחד חושב שאולי הוא זקוק למרחב. אדם אחר מרגיש מיד שהסוס לא רוצה אותו. שניהם ראו את אותה תנועה, אבל נתנו לה משמעות אחרת. אנחנו לא יכולים לדעת מהרגע הזה לבדו למה הסוס התרחק. אנחנו כן יכולים להסתקרן לגבי הסיפור שכל אחד מאיתנו מספר לעצמו כשהוא רואה את זה קורה.

בסוף המפגש, כשחוזרים יחד על מה שהיה, לפעמים מתברר שהתגובה לסוס נגעה במשהו מוכר. אדם עשוי לשים לב כמה מהר הוא מפרש התרחקות כדחייה, או כמה חשוב היה לו שהסוס יבחר דווקא בו. מה שבתחילת המפגש הורגש רק כאי נוחות, תסכול או רצון לנסות שוב, מקבל בהדרגה מילים. המפגש עם הסוס לא סיפק תשובה מוכנה על האדם. הוא נתן לנו התרחשות ממשית להתבונן בה, ודרכה האדם יכול להתחיל לדייק לעצמו מה הרגיש ומה עבר לו בראש.

אני חוזרת מהמחשבות האלה אל הימים שאחרי החגים ואל הנטייה המוכרת שלי לשים דברים על השולחן.

לא תמיד אני יודעת להסביר מיד מה עובר עליי. לפעמים אני מתחילה לדבר ורק באמצע המשפט מבינה אם מה שאני מרגישה הוא חשש, התרגשות, או פשוט קושי להיפרד מכמה ימים שבהם היומן היה קצת פחות נחרץ. אבל ברגע שאדם אחר מקשיב, אנחנו כבר יכולים לחשוב על זה יחד.

אולי יש משהו משתי התיאוריות שפגשנו בתוך הרגע הקטן הזה. השיחה שומרת על קשר, ומאפשרת לנו לחלוק מחשבה שעד לפני רגע הייתה רק בראש של אחד מאיתנו.

אז אחרי החגים נחזור ליומנים, למשימות ולכל הדברים שהבטחנו לטפל בהם "אחרי". אני כנראה אמשיך לדבר גם על מה שמרגש אותי וגם על מה שקצת מפחיד. ואם תשאלו אותי איך הייתה החזרה לשגרה, יש סיכוי טוב שתקבלו תשובה ארוכה יותר מ"בסדר".

אחרי כל הדרך שעשינו כדי ללמוד לדבר, נראה לי שמותר לנו להשתמש בזה.