הדרך הביתה. על האודיסאה, טראומה והיום שאחרי
לסיפור ה"אודיסאה" של הומרוס יש אינספור פנים וכנראה שזו אחת הסיבות שהוא ממשיך ללוות אותנו כבר כמעט 3,000 שנה. כתבתי עליו כאן בעבר דרך דמותו של מנטור, חברו של אודיסאוס שהופקד על ביתו ועל בנו טלמאכוס. אתנה, שליוותה את טלמאכוס בדמותו, העניקה לימים השראה למושג המתאר אדם שמכוון, מייעץ ומלווה אותנו בדרך.
הקיץ קיבל הסיפור העתיק הזה חיים חדשים.
אחד ההייפים הגדולים של העונה סובב סביב "האודיסאה" של כריסטופר נולאן והפרשנות הקולנועית הגדולה, האפלה והמרהיבה שלו למסעו של אודיסאוס. כמובן שהלכתי לראות.
אחת הסיבות שחיכיתי לסרט הייתה זנדאיה בתפקיד אתנה. רציתי לראות מה נולאן יעשה עם הדמות שמלווה, מכוונת ומתערבת במסע. לצערי הרב כל הציפייה הזאת הסתכמה בכמה דקות קצרות מאוד על המסך. ועדיין, הסרט מצוין. סוחף, מרתק ועשוי בצורה יוצאת דופן. ובעיקר מצליח לקחת עלילה מיתולוגית עתיקה ולחבר אותה באופן כמעט מטריד למציאות שלנו בישראל של 2026.
מתחת לכל המפלצות, האלים, הסערות והמסעות, האודיסאה היא קודם כול סיפור על אדם שמנסה לחזור הביתה מהמלחמה.
אודיסאוס נלחם עשר שנים במלחמת טרויה. המלחמה מסתיימת, אבל במקום לחזור לאיתקה, לפנלופה אישתו ולטלמאכוס בנו, מחכות לו עוד עשר שנים של מסע.
כבר שנים שאנשי טיפול וחוקרים של טראומת לחימה קוראים את הסיפור הזה גם דרך העיניים האלה. הפסיכיאטר ג׳ונתן שי, שעבד במשך שנים עם לוחמים אמריקאים, הקדיש לכך ספר שלם, Odysseus in America, שעוסק בטראומת לחימה ובאתגר העצום של החזרה הביתה.
הסרט החזיר אותי להבנה פשוטה וחשובה - מלחמה יכולה להסתיים בתאריך מסוים, אבל מערכת העצבים שלנו לא מקבלת הודעה ברורה שהאירוע הסתיים.
כשאנחנו נמצאים בסכנה, הגוף והמוח עושים משהו מופלא למדי, הם מתגייסים כדי לשמור עלינו. הקשב מתחדד, הגוף נערך לפעולה, מערכות שמשרתות הישרדות מקבלות קדימות. אנחנו נעשים דרוכים יותר לסביבה ומגיבים במהירות. לחימה, בריחה וקיפאון הן חלק ממערך תגובות הישרדות עתיק ויעיל מאוד.
במילים אחרות, תגובת טראומה אינה בהכרח סימן לכך שמשהו השתבש. ברגע הסכנה, במידה רבה, המערכת עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות.
ואז מגיע היום שאחרי, בו הסכנה כבר חלפה, אבל הגוף עדיין לא לגמרי השתכנע בזה.
אצל רוב האנשים, לאחר שהסכנה חולפת, תגובות העומס נחלשות בהדרגה. מערכת העצבים לומדת מחדש שהמציאות השתנתה. האירוע נשאר חלק מהסיפור, לפעמים חלק כואב מאוד, אבל החיים מתחילים להתרחב סביבו.
אצל חלק אחר מהאנשים זה מורכב יותר. מערכת האיום ממשיכה לפעול בעוצמה גם כשהסכנה המיידית כבר חלפה. זיכרונות יכולים לחדור להווה, מקומות ומצבים שמזכירים את האירוע עלולים לעורר מצוקה ולכן מתחילה הימנעות מהם. מצב הרוח ותפיסת העולם יכולים להשתנות והגוף יכול להישאר דרוך, רגיש ותגובתי. כאשר דפוסים כאלה נמשכים לאורך זמן ופוגעים באופן משמעותי בתפקוד, אנחנו כבר נמצאים בעולם של "פוסט טראומה".
חשוב לשים דגש גדול - טראומה ופוסט טראומה אינן מילים נרדפות. חשיפה לאירוע טראומטי אינה מובילה בהכרח ל- PTSD. יש משמעות לאופי האירוע, למשך החשיפה, לחוויות קודמות, למשאבים של האדם, לתמיכה החברתית שסביבו ולמה שקורה בימים, בשבועות ובחודשים שאחריו. בני אדם מגיבים אחרת למצבים שונים, ומערכת עצבים שנשארת דרוכה אחרי סכנה אינה מערכת חלשה. לפעמים היא מערכת שלמדה היטב מדי עד כמה העולם עלול להיות מסוכן.
בישראל של 2026 השיחה הזאת מקבלת עוד שכבה. במשך כמעט שלוש שנים אנשים נכנסו ויצאו ממילואים, משפחות עברו שוב ושוב משגרה לחירום ובחזרה, והגבול בין מצב החירום לבין החזרה לשגרה נעשה מטושטש. קשה לדבר על פוסט טראומה כאשר אצל חלק מהאנשים עדיין לא ברור לחלוטין מתי מתחיל בכלל ה"פוסט".
בחודשים האחרונים אני מלווה צעיר ששירת במילואים לסירוגין במשך כמעט שלוש שנים. התחלנו לעבוד יחד עם הסוסים לפני כחצי שנה ובכל פעם שיצא להתאוורר מהמילואים היה מגיע לחווה. עכשיו, כשהשתחרר סוף סוף, דווקא היום שאחרי מעסיק אותו מאוד. איך חוזרים הביתה? מהי שגרה אחרי תקופה ארוכה כל כך שבה החיים התנהלו לפי מערכת אחרת? איך ממלאים את הימים, מקבלים החלטות ומתחילים שוב לתכנן קדימה?
מעבר לניסיון להפחית את הלחץ והחרדה שמעורר היום שאחרי, נוצרה בחווה אפשרות לעצור לרגע בין שתי מציאויות. בין החיים בתוך המילואים לבין החיים שאמורים להתחיל אחריהם. השהות לצד הסוסים, העבודה הקבועה והחזרה למקום מוכר מאפשרות לו לנשום, לחזור לגוף ולתרגל בהדרגה קצב אחר. החווה היא לא הבית שאליו הוא מנסה לחזור, אבל היא הפכה לשלב משמעותי בדרך אליו.
המחשבה הזאת הזכירה לי פרשנות יפה שקראתי אצל רחלי זוסימן לדמותה של קליפסו, בגילומה של שרליז ת'רון.
אצל הומרוס קליפסו מחזיקה את אודיסאוס באי שלה ומעכבת את חזרתו, אבל זוסימן מציעה לקרוא את הדמות של נולאן אחרת, כמי שמעניקה לו מקלט פסיכולוגי לאחר שנים של מלחמה והישרדות. מקום שבו הוא יכול לעצור, לעבד משהו ממה שעבר ולהתכונן למסע הביתה.
קליפסו היא לא זו שמחזירה את אודיסאוס לאיתקה, אבל היא מעניקה לו מרחב שבו הוא יכול לעצור ולהתכונן להמשך הדרך.
במובן הזה, החווה והסוסים הפכו עבור הצעיר שאני מלווה לעוגן. מקום יציב ומוכר שאפשר לחזור אליו בזמן שהחיים עצמם משנים צורה. עוגן לא מעלים את הפחד ולא מחזיר מיד את השגרה שהייתה. הוא מספק נקודת אחיזה שממנה אפשר להתחיל לבנות שגרה חדשה.
לכל אדם יכול להיות עוגן אחר. משפחה, קהילה, טיפול, עבודה, טבע, פעילות גופנית או מקום שמאפשר לו להרגיש שוב נוכח ובעל השפעה. ההחלמה מטראומה אינה עוסקת רק בעיבוד של מה שהיה, אלא גם ביצירת מעבר אל מה שמגיע אחריו.
האודיסאה היא סיפור על הדרך לאיתקה, ובעיקר על המרחק שבין סיום המלחמה לבין חזרתו של האדם ממנה. הטראומה מלמדת את הגוף לשרוד, ההחלמה מאפשרת לו ללמוד מחדש איך לחיות.
עבור הצעיר שאני מלווה, הסוסים הם חלק מהלמידה הזאת. הם מחזירים אותו אל הגוף, אל הקשר ואל שגרה שאפשר להחזיק בה בזמן שהחיים נבנים מחדש.
הדרך של אודיסאוס מזכירה לנו שלהגיע הביתה ולהרגיש שחזרת הביתה הם שני דברים שונים.
לפעמים, כדי להשלים את המסע, צריך קודם למצוא מקום בטוח לעצור בו, לנשום ואולי, גם לפגוש סוס.
