בלוג בּוסֶפאלוס

אני מלווה בחור מקסים, שמתמודד עם אתגרים שונים שהחיים זימנו לו. אנחנו נפגשים לרוב אחת לשבוע, לצד הסוסים. עובדים בכאן ובעכשיו, מנסים לאזן בין ה doing ל being, נהנים משעה של טבע, אוויר פתוח ונוכחות שקטה של סוסים. רוב הזמן, בין מפגש למפגש, אין הרבה מילים, מקסימום הודעות וואטסאפ ענייניות. עד שיום אחד הוא התקשר. בקול עייף הוא סיפר על קושי, על יום שהתפרק לו בין הידיים. הוא נשמע גמור. לא נכנס לפרטים, אבל משהו בטון, בקצב הדיבור, באופן שבו השתתק בין משפטים, גרם לי להעריך שממש קשה לו. ז

מעניין מי מבין הקוראים עוד זוכר את סדרת הניינטיז "כוח וידאו" , או בשמה באנגלית, The Power Team .לא הייתי מגדירה אותה כסדרת חלומותיי. פיטר פן, לצורך העניין, היה הרבה יותר מרגש. אבל כמי שגדלה בשנות הניינטיז המוקדמות, במושב נידח בפריפריה, זיפזופ בין ערוצים לא היה פריבילגיה זמינה. היו מעט ערוצים, מעט בחירה והרבה שעות אחר הצהריים שבהן פשוט צופים במה שיש. וכך, כמעט בלי לשים לב, הפכתי לצופה קבועה בסדרה המצוירת הזו. מבין כל הדמויות, הייתה אחת שתפסה אותי במיוחד. קראו לה "כוח סוס". אתם

השבוע, באחד המפגשים, כמעט בלי כוונה לייצר דיון תיאורטי, עלתה שאלה פשוטה וטובה. איך יכול להיות שסוס, חיה שכל כולה שרירים, כוח ותנועה מתמשכת, מתקיים כמעט רק על חציר. איך גוף כל-כך אתלטי וחזק, כזה שנושא משקל, רץ, קופץ, מגיב במהירות, נבנה מתזונה שנראית לנו דלה, בסיסית, כמעט צנועה. זו שאלה מצוינת. והיא נוגעת בלב אחד הפרדוקסים המעניינים ביותר בעולם הסוסים, פרדוקס שמוביל ללא מעט בלבול וגם ללא מעט טעויות שנעשות מתוך רצון טוב. אנחנו רגילים לחשוב על אנרגיה במונחים אנושיים. חלבון, מזון

נכתב בשיתוף עם שירי בלומברג, מדריכת רכיבה טיפולית ומנחת קבוצת עבודה עם סוסים למתמודדים עם PTSD. הגשם הישראלי איננו מהמרשימים בעולם, אבל כולנו מכירים את הימים שבהם הוא נותן עבודה והופך לנתון משמעותי, בטח ובטח בבנייה ובהתכווננות למפגש בחווה עם סוסים. אלו ימים שבהם מזג האוויר הוא גורם פעיל שמשפיע על הקרקע, על התנועה, על הקצב, ובעיקר על רמות העוררות. עבור סוסים, שינוי כזה מתורגם במהירות ליותר נמרצות, יותר תגובתיות ויותר אנרגיה זמינה. הריחות מתחדדים, הרעש נוכח, והגוף מגיב. גם החוו

גדלתי על סרטים של דיסני. זו הייתה המתנה הקבועה שביקשתי בכל יום הולדת, קלטת של סרט דיסני שיצא ממש עכשיו, עטופה בנייר צבעוני ובהבטחה שהכול יסתדר בסוף. ואז במשך חודש שלם, הייתי צופה יום יום באותו הסרט, עד שידעתי את כל כולו בעל פה, כולל זיוף מרשים בשלל השירים. במבט לאחור, קשה להתעלם מהעובדה שלסרטים האלה ככל הנראה חלק לא קטן בעיצוב מבנה האישיות שלי. אולי הדרך שבה למדתי לחשוב על אהבה, על אומץ, על נאמנות, ועל זה שאם רק מתעקשים מספיק, הגורל לפעמים מתיישר. שילוב עדין של תמימות נפלאה ע

אנחנו רגילים לחשוב שהעולם מפעיל אותנו. שדברים קורים, אנשים מגיבים, מצבים מתגלגלים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים כעס או עלבון, התכווצות או רתיעה, ולחילופין דווקא שמחה, התרגשות או תחושת משמעות. נדמה שהרגש הוא תוצאה ישירה של מה שקרה. אבל מבט עמוק יותר, כזה שחוצה פילוסופיה, פסיכולוגיה וחיי יום-יום, מציע כיוון אחר. בני אדם לא באמת מגיבים למציאות עצמה אלא למשמעות שהם מעניקים לה. בדיוק אותו האירוע יכול להיחוות כהזדמנות עבור אדם אחד וכאיום עבור אחר. שתיקה עשויה להיות מרחב לנשימה, א

האלגוריתם של הרשתות החברתיות שלי עושה את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות - מציף אותי בעשרות פוסטים על השנה החדשה, על סיכומים, על התחלות, וכמובן, איך לא, על סוסים. אחד הנרטיבים שחוזרים שוב ושוב הוא הסיפור הזה של כניסת שנת הסוס לחיינו בקרוב. הבטחה לאנרגיה חדשה, תנופה, חופש, תנועה קדימה. אז החלטתי להתלבש על זה גם כן. להצטרף לטרנד, אבל עם כוכבית. לעצור רגע ולעשות סדר בסיפור של לוח השנה הסיני, מה מייצגת כל שנה בלוח הזה, להבין מה באמת אומרת שנת הסוס, ואיך כל זה פוגש אותי בסיכום של 2025

השבוע, נפרדנו בלב כואב מהסוס האהוב שלנו שלאגר. לגדול בחווה, זו דרך חיים שמפגישה אותי שוב ושוב עם האמת הפשוטה של הזמן. אין כאן אפשרות לדחות פרידות או לייפות אותן. בעלי החיים שחיים לצידי חיים פחות ממני, וכשאני מלווה אותם יום יום, מטפלת בהם, נקשרת אליהם דרך שגרה, עבודה ומגע יומיומי, האובדן מפסיק להיות אירוע חריג והופך לחלק מהמרקם. כל פרידה כואבת בדרכה, וכל אחת מהן מלמדת משהו נוסף על האופן שבו החיים נעים קדימה, גם כשאנחנו היינו מעדיפים שיעצרו לרגע. במהלך חיי, במרחב החקלאי, פגשתי

אחד התחומים המאתגרים יותר בקורס להכשרת מדריכי רכיבה טיפולית הוא הניסיון להקנות לסטודנטים את מה שמכונה ״מיומנות טיפולית״. המיומנות הזו, אותה ננסה להסביר במאמר זה, באה לידי ביטוי בכל שלב של המפגש. החל מההכנה המוקדמת, דרך הבחירות שנעשות תוך כדי תנועה, ועד האופן שבו נסגר השיעור ומחובר להמשך התהליך. עבודה טיפולית עם סוסים נשענת על תכנון מדויק וחשיבה מקצועית מסודרת. בחירת סוס, התאמת סביבה, בניית מערך מפגש והגדרת מטרות. כל פרט משפיע על איכות המרחב שנוצר. מתוך הבסיס הזה מתאפשרת עבודה

בעולם הסוסים מדברים לא מעט על שלושה עקרונות בסיסיים, פשוטים מאוד לכאורה, שמרכיבים יחד את הבסיס לרווחתו של הסוס: חציר, חברה וחופש . אלה לא רעיונות פילוסופיים ולא תפיסה טיפולית, אלא מדובר בתנאים יומיומיים שמאפשרים לסוס להיות יציב, רגוע, מתפקד ובריא. ברוב החוות, כמו בחיים עצמם, התנאים אינם תמיד אידאליים. יש לצערינו אילוצים של מקום, כסף, זמן וכוח אדם. ועדיין, עצם ההכרה בעקרונות המנחים הללו, מאפשרת לנו לשאוף וליצור עבור הסוסים שלנו את התנאים הטובים ביותר במסגרת המציאות הקיימת. מתו

אירועי השנים האחרונות, ובעצם החיים המורכבים שאנו חיים במדינת ישראל מאז ומעולם, הביאו אל חיינו את המושג 'פוסט טראומה' ביתר שאת. לוחמים ולוחמות רבים מצאו את עצמם מצטרפים למעגל הפוסט טראומה, אך הם לא היחידים. אנו עדים לכך שהפגיעה אינה מוגבלת לשדה הקרב. היא נוגעת גם לאנשים שמשרתים בתפקידי תומכי לחימה וביטחון וגם למי שנחשפים לאיום מתמשך בבית, בעבודה או בקהילה. האזעקות החוזרות ונשנות, חוסר הודאות והלחצים שנחשפנו אליהם לאורך השנים מטשטשים את הגבול בין מי שנושא פוסט טראומה רשמית לבין

יש משהו יפה בזה שהסטודנטים מאלצים אותי להמשיך ללמוד. בכל שנה מגיע מחזור חדש שמאתגר אותי למצוא עבורם את הסדנאות, ההרצאות, האנשים הכי מעניינים ומקצועיים בתחום, ואלה מזכירים לי עד כמה רחב הים הזה שנקרא גוף וכמה אפשר עוד לגלות כשעובדים עם סוסים. החקירה איננה מסתיימת והיא חלק מהותי מהעשייה המקצועית. השבוע נסענו ליום לימוד אצל נטלי בחווה המהממת שלה, בגבעת נילי . זוהי חווה שבה הסוסים חיים כקבוצה עשרים וארבע שעות ביממה, בתנאים המנסים להשיב להם משהו מן הטבע שאליו הם מותאמים מלכתחילה.

אני לא אוהבת חורף. בלשון המעטה. וכבת לחקלאים, עובדי אדמה וסוג של חקלאית בעצמי, שכל כך תלויה בגשם שידאג למזון טוב לסוסים, אני מודה שאני מעט מתביישת בכך. יש לי הערכה עמוקה לעונה הזו, לחשיבות שלה ולמה שהיא מאפשרת. מה שנקרא, גשמי ברכה. ובכל זאת, בכל שנה, עם ההחלפה משעון קיץ לחורף, הגוף שלי משדר מחדש שהוא לא לגמרי בנוי לחשיכה המוקדמת ולתחושת הכבדות שמגיעה איתה. כשהחורף מגיע בסופי שבוע, כשאין עבודה, בחוץ יורד גשם, ואני מצונפת עם כוס תה מול המסך הוא אפילו נעים. רומנטי. חמוד. הבעיה מ

למי אין את הדודה הזו, שמתייגת אותה בתמונה של סוס ונערה בשקיעה, אליה מצורף משפט מתקתק כמו "הסוס רואה את הנשמה שלך עוד לפני שאת יודעת שיש לך אחת" , או "כשאת נכנסת למרחב בלב פתוח, הסוס יזהה את הילדה הפנימית שנשכחה" . ולעיתים אפילו המשפט האלמותי "סוסים שומעים את פעימות הלב שלנו ממרחקים" ? אנחנו מחייכות, אולי מגלגלות עיניים, כי בפורמט הזה זה תמיד נראה קצת קיטשי מדי, אפילו בשבילנו. אבל אם נשים את הציניות בצד לרגע ונקשיב למה שהחוויה עצמה מספרת, אפשר להרגיש שיש שם גרעין לא קטן של אמת

בשבוע שעבר נפתחה שנת הלימודים האקדמית ברחבי הארץ. סטודנטים חזרו לאולמות, למעבדות ולספריות; הרצאות ראשונות, שמות חדשים על רשימות הנוכחות, ריח של קפה ושל התחלות. יש משהו כמעט פיזי בתחושת ההתחדשות הזו. כמו זרם קל שעובר בגוף, אותה תערובת מוכרת של סקרנות, תקווה והתרגשות שאנחנו מכירים כנראה עוד מהיום הראשון של כיתה א׳. מאחורי התחושה הזו עומד תהליך ביולוגי מרגש לא פחות. כשהמוח פוגש חוויה חדשה, הוא מפריש חומרים כמו דופמין ו-נוראפינפרין - שליחים עצביים שמאותתים למערכת כולה: קורה כאן מ

בסוף המאה ה-19, ליידי ג’ני ג’רום, אמו של וינסטון צ’רצ’יל, הוזמנה לשתי ארוחות ערב רצופות עם שניים מהפוליטיקאים הגדולים באנגליה, ויליאם גלאדסטון ובנג’מין דיזראלי. כאשר נשאלה למחרת מה התרשמותה מהם, ענתה, “כשישבתי ליד גלאדסטון, הרגשתי שהוא האיש החכם ביותר באנגליה. אבל כשישבתי ליד דיזראלי, הרגשתי שאני האישה החכמה ביותר בעולם.” אולי אתם מכירים מנהיגים כמו גלאדסטון, אנשים בטוחים בעצמם, מלאי כריזמה ותעוזה, שקשה להתעלם מהם. הם מרשימים, ממגנטים, ולעיתים גם שואבים. אבל מנהיג כמו דיזראלי

לאורך השנים בעבודה שלי כמדריכה, כמטפלת, כיועצת לצוותים וכמרצה ב קורסים להכשרת מדריכים לרכיבה טיפולית , אני פוגשת ילדים, בני נוער ומבוגרים על הספקטרום האוטיסטי. אני פוגשת אותם במגרש, עם הסוסים, לעיתים ברכיבה ולעיתים לידם, חלקם בשקט, חלקם באי שקט, חלקם נוגעים וחלקם מהופנטים מהחיה העוצמתית העומדת על ידם. אלה רגעים שבהם אני לומדת שוב ושוב כמה משמעותית ומרגשת היא הדרך הזו - דרך שמלמדת אותנו על תקשורת, הקשבה, נוכחות וסבלנות עמוקה. התהליכים עם משתתפים על הרצף עשויים להיראות לעיתים א

בימים האלה, בהם אנו סוף סוף רואים את החטופים חוזרים הביתה, הלב מתמלא הקלה, הודיה ודמעות מעורבות של התרגשות ושמחה לצד עצב עמוק וכואב. שמחה על השיבה, על הנשימה הראשונה של חופש; ועצב על מה שאבד, על מי שלא ישוב, ועל הפצעים שידרשו זמן רב להחלים. העצב מזכיר לנו שהחיים הם תמיד גם וגם - שאין אור בלי חושך, ואין תקווה בלי כאב - ושדווקא במרחב הדק שבין השניים נולדת אנושיות אמיתית. יש הרבה עצב בעולם, אולי יותר מדי. עצב של פרידות, של אובדן, של חוסר אונים. נדמה שאנחנו חיים בתקופה שבה השמחה

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת...

לפעמים היציבה עונה לפני המילים. כמעט בכל מפגש עם הסוסים, ברגע שמתחילים לתרגל הובלה באמצעות חבל, עולה שוב ושוב אותו אתגר מוכר. משתתפים...