מרעיון באוויר לדרך שחיים בתוכה. הצעדים הראשונים, הרבה סימני שאלה, ואישה אחת שעזרה לי להאמין
- Timna Benn
- 4 במרץ
- זמן קריאה 5 דקות
יש משהו בתקופה הזו, שכבר מזמן אי אפשר לקרוא לה זמנית, שמכריח אותנו לעצור. לא עצירה יזומה של חופשה או ריטריט, דווקא עצירה מוכרת כזו, שנכפית עלינו מתוך מציאות שבה נשארים קרובים למרחב מוגן, לאהובים שלנו, למה שבאמת חשוב. ובתוך התנועה המצומצמת הזו, כשקווי הרדיוס של החיים משתנים בצורה ניכרת, אני חוזרת לנקודות שבהן הכל התחיל.מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב אל שלוש השנים האחרונות, אל הדרך שבה בוספאלוס הלך והתהווה, כרעיון חי, בתהליך מתמשך של שינוי ודיוק.
להיות או לא להיות עסק?
אם אני לוקחת אתכם בחזרה לאפריל 2023, אני זוכרת מצב מאוד ספציפי ומוזר של בהירות בתוך ערפל. מצד אחד לא היה לי מושג מה אני מחפשת, איך הדבר הזה אמור להיראות, איך קוראים לו ואיך בכלל מתחילים לבנות אותו. מצד שני הייתה ידיעה חדה, כמעט פיזית, שהמקום שבו אני נמצאת באותם ימים כבר לא נכון עבורי.ובתוך חוסר הוודאות הזה הייתה נקודת אחיזה אחת ברורה - אני רוצה לעשות משהו שמחבר בין סוסים לאנשים. לא להשאיר את זה כאהבה בצד החיים, לא כעוד עיסוק שמתקיים ליד העבודה ה"אמיתית" ולא כפתרון ביניים. הדבר עצמו. דרך שאפשר לקום אליה בבוקר, לחשוב דרכה, לגדול בתוכה.
לא הייתה עדיין תכנית, וגם לא חזון מנוסח היטב. הייתה בסך הכל תחושה מתמשכת של כיוון, שהלכה והתחזקה ככל שניסיתי להתעלם ממנה. ידיעה שקטה אבל עיקשת, שלא נתנה לי להמשיך להתנהל כמו קודם.
ההחלטה לצאת לעצמאות לא נולדה מתוך אומץ גדול במיוחד, יותר מתוך חוסר היכולת להמשיך אחרת. היא הגיעה גם בניגוד להמלצות, גם בלי תוכנית סדורה, ובעיקר עם הרבה מאוד לב ועם מעט מאוד מושג איך הופכים את כל זה למציאות שאפשר לחיות ממנה.
אני חושבת שהייתה זו לימור, חברתי הטובה, שנתנה לי את אחד הטיפים הכי מדויקים שקיבלתי בתקופה ההיא - לקחת כל קורס שמיועד לאנשים שנמצאים רגע לפני הצעד הזה ולא ממש יודעים מאיפה להתחיל. לא לחכות לבהירות שתגיע מעצמה, אלא להיכנס למסגרת שתכריח אותי לפגוש את השאלות. וכך מצאתי את עצמי נרשמת לקורס "יוזמים עסק" של מעוף, תכנית של משרד הכלכלה שמלווה יזמים בתחילת הדרך ונותנת בדיוק את מה שכל כך חסר ברגעים האלה. שפה לדבר בה, מבנה להישען עליו, כלים לעבוד איתם, ומסגרת שמאפשרת לחשוב בצורה מסודרת על משהו שעד אותו רגע היה בעיקר תחושה.ארבע שעות שבועיות מול מחשב אולי לא נשמעות כמו אתגר גדול לרוב האנשים, אבל עבור מי שגדלה באורווה, שחושבת דרך תנועה, דרך מפגש חי, דרך גוף ומרחב פתוח – זה היה מעבר חד לעולם אחר. לשבת במקום, להקשיב, לכתוב, להגדיר, לפרק רעיון למרכיבים. זה היה כמעט הפוך מהאופן שבו אני רגילה ללמוד ולפעול, ובדיוק בגלל זה גם כל כך נכון.
ואז הופיעה חוה ניסנבוים אגוזי.
עיניים כחולות, קול שאי אפשר שלא להקשיב לו, ונוכחות שיש בה שילוב נדיר בין חדות מאוד גדולה לבין רכות אנושית. מהר מאוד היה ברור שהיא לא מלמדת רק איך פותחים עסק. היא מחזיקה מרחב שבו אנשים לומדים לראות את עצמם אחרת. לא רק דרך מצגות מרשימות או סיפורי הצלחה נוצצים, אלא באמצעות שאלות מאוד פשוטות וישירות שמבקשות דיוק, ואמונה מאוד יציבה ביכולת של כל אחד ואחת.
כאבי גדילה
חוה האמינה בי בשלב שבו עוד לא היה במה להאמין. היו גמגומים בזום, מצגת ראשונית ומבולבלת, סדנה אחת מאוד בינונית ומאוד התחלתית, טעויות דפוס מפוארות על מרצ’נדייז שגרמו לי לרצות להיעלם, ועוד שלל פאדיחות קטנות שהן חלק בלתי נפרד מהקמה של משהו מאפס. היא ראתה את הכל. את חוסר הדיוק, את ההתלהבות, את הבלבול, את הרצון הגדול. היא לא הסתלבטה, לא גלגלה עיניים, ולא איבדה לרגע את האמון. להפך. שוב ושוב היא החזירה אותי למשפטים כמו "זה חלק מהתהליך", "זה בדיוק המקום שבו מתדייקים", "מכאן בונים דרך".היה בזה משהו כמעט מהפכני עבורי. מישהו מסתכל על כל החלקים הלא מלוטשים של ההתחלה ולא רואה בהם הוכחה לזה שזה לא מספיק טוב, בדיוק להפך - סימן לזה שמשהו אמיתי קורה כאן.
ומה היה שם מעבר לווייב האדיר ולאמונה? היו כלים מאוד ברורים.
הראשון היה הצעת הערך. שהרבה פעמים נשמע כסיסמה שיווקית או כמשפט שמופיע בראש מצגת, אבל חוה הצליחה לעשות ממנו הרבה יותר וליצור בי את היכולת לשבת מול עצמי ולענות בכנות מה אני מביאה, למי זה טוב, ואיזה צורך זה פוגש בעולם האמיתי.
זו הייתה עבודה שדרשה להניח בצד מילים גדולות ורצון להרשים, ולהסכים לפגוש את הדבר כמו שהוא, גם כשהוא עדיין לא מגובש, גם כשהוא נשמע קטן יותר ממה שקיוויתי. להבין שהחיבור בין סוסים לאנשים הוא לא רק רעיון יפה אלא נותן מענה מאוד מסוים לאנשים מאוד מסוימים, ברגעים מאוד מסוימים בחיים שלהם. וברגע שהדבר הזה התחיל להתבהר, משהו התחיל להתיישב. נוצרה קרקע לעמוד עליה. פתאום אפשר להסביר לאחרים מה אני עושה מבלי להתפתל, ואפשר גם להסביר לעצמי למה זה חשוב.
הכלי השני היה ההבנה שסדר יוצר חופש. זו הייתה כמעט מהפכה קטנה בתפיסה. כל אותם דברים שנראים בהתחלה טכניים, יבשים, אפילו קצת זרים למי שמגיעה מעולם של תנועה, מפגש ואינטואיציה, מבנה של שירות, תמחור, הגדרה של קהל, תכנון קדימה, ובעיקר הסיפור הזה של להיהפך ל one woman show, ולנהל את עצמי, התגלו ככלים שמאפשרים לתנועה לקרות לאורך זמן.
להבין כמה עולה יום עבודה, כמה זמן אני משקיעה בהכנה, מה הגבולות שלי, עם מי אני עובדת ועם מי פחות. להבין שסדר הוא לא ההפך מחופש אלא התנאי שלו. שדווקא כשיש מסגרת ברורה אפשר להיות יצירתית, גמישה ונוכחת בתוך המפגש עצמו בלי שהשאלות הכלכליות ירוצו ברקע ויאכלו אנרגיה.
הכלי השלישי היה להתחיל להתייחס לאומץ כמיומנות. לא תכונת אופי שיש או אין אותה ולא משהו ששייך לאנשים שנולדו עם ביטחון עצמי גבוה במיוחד. אומץ כמשהו שמתאמנים עליו. לשלוח את ההודעה הראשונה, לפרסם את הסדנה הראשונה גם כשהיא עדיין רחוקה מלהיות מושלמת, להגיד מחיר בקול רם בלי להתנצל, לעמוד מול קבוצה ולדעת שאני לומדת תוך כדי תנועה. כל אחד מהצעדים האלה היה קטן בפני עצמו, אבל ביחד הם בנו שריר. שריר של עשייה. שריר של אמון. שריר שמאפשר להמשיך גם אחרי טעויות, פאדיחות, דברים שלא עבדו כמו שתכננתי.
ומתוך שלושת אלה נפתחה האפשרות לבחור בעצמי שוב ושוב. לא רק בהחלטה הדרמטית של "אני יוצאת לעצמאות", גם בבחירות היומיומיות והפחות זוהרות, לקום בבוקר לעוד יום שאין בו ודאות, לשנות משהו שלא עובד, להעז לגדול גם כשנוח להישאר במקום שכבר התרגלתי אליו, להסכים להיראות בדרך ולא רק כשאהיה "מוכנה". הבחירה בעצמי הפכה מפעולה חד פעמית לדרך התנהלות. תנועה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, ובונה עם הזמן תחושה יציבה של מקום.
הנקודות מתחברות
שלוש שנים קדימה ובאופן שכמעט מרגיש טבעי, חוה נכנסת בדלת של קורס מדריכי הרכיבה הטיפולית. לא כאורחת לרגע, כחלק מהדרך. אותה אישה שישבה מולי על המסך כשהכל עוד היה התחלתי, מבולבל, מלא סימני שאלה, עומדת עכשיו מול הסטודנטים שלי ומביאה איתה בדיוק את אותו שילוב נדיר של חדות, סדר ואמונה.
יש משהו מאוד מרגש לראות איך הכלים שקיבלתי אז, ברגע כל כך ראשוני, ממשיכים לנוע הלאה, פוגשים דור חדש של אנשים מוכשרים, רגישים, כאלה שבאו לעבוד עם סוסים מתוך לב גדול ולא תמיד יודעים איך הופכים את זה לדרך שאפשר לחיות בתוכה.
והיא עושה שם בדיוק את מה שעשתה איתי. מדברת על הצעת ערך בלי לפחד מהמילה עסק. על תמחור בלי להתנצל. על סדר שמאפשר נשימה. ובעיקר, מנכיחה את האפשרות לראות את עצמך קדימה. לא רק כמדריך טוב בשטח, אלא כאדם שיש לו דרך, שיש לו קול, שיש לו זכות לתפוס מקום בעולם המקצועי. להדליק ניצוץ של ראייה רחבה יותר, של אומץ לחשוב רחוק, של הבנה שהלב והפרקטיקה לא צריכים לעמוד אחד מול השני.
בתוך המציאות שבה שוב ושוב אנחנו נדרשים להתכנס ולהצטמצם פיזית ונפשית למעגלים בטוחים יותר, יש משהו מאוד עמוק בידיעה שבוספאלוס כבר מזמן הפסיק להיות רעיון באוויר והפך לדרך שחיים בתוכה.
דרך שמאפשרת לי לפגוש אנשים וסוסים, ללוות תהליכים, ליצור מרחבים של למידה ותנועה, להמשיך להשתנות ולהתפתח כל הזמן, אבל מתוך קרקע יציבה שנבנתה שם, בשעות הארוכות מול המסך, בשיחות, ברגעים של ספק, ובעיקר באמון שמישהו נתן בי עוד לפני שהיה ברור מה יצא מזה.
בתוך תקופה שבה כל כך הרבה דברים מרגישים מחוץ לשליטה, הבחירה במה שמדויק לנו, במה שעושה טוב, במה שמחבר אותנו לסיבה שבגללה קמנו בבוקר מלכתחילה, כבר אינה שאלה של הגשמה עצמית או של קריירה. היא הופכת למרחב מוגן מסוג אחר. כזה שבנוי מהדרך שבחרנו לעצמנו ומהיכולת להמשיך לנוע בתוכה גם כשהמציאות בחוץ רועשת.
