קורות החיים שלא שולחים לשום מקום

הטרנד החדש של יצירת קריקטורות מקצועיות מבוססות AI, הזכיר לי תרגיל שעשיתי אי שם בתחילת הדרך העצמאית שלי.

לפני כמה שנים פגשתי אדם שליווה אותי לכמה מפגשים במסגרת איזשהו פרקטיקום. אולי אימון אסטרטגי. אולי אימון עסקי. אולי משהו אחר לגמרי עם שם מקצועי שהרגיש מאוד נכון לאותו זמן. הפרטים קצת היטשטשו עם הזמן, אבל רוח התקופה זכורה לי היטב.

מצאתי את עצמי בתקופה של סקרנות מקצועית כמעט בלתי נגמרת, נעה בין סדנאות, שיחות, קורסים, מודלים, רעיונות ואנשים מעניינים. לוקחת רעיונות לידיים, בודקת איך הם מרגישים בשטח, ואוספת תוך כדי תנועה עוד ועוד רמזים לגבי סוג העבודה שאני רוצה לבנות. בוספאלוס עוד לא עמד שם בשם מלא ובאותיות גדולות, אבל כבר הייתה לו נוכחות מסוימת באוויר, מין תחושה עקשנית של משהו שמתחיל להתהוות.

בלי תוכנית מסודרת, ועם הרבה אינטואיציה, התחלתי לאסוף לעצמי שפה מקצועית, מיומנויות, השראה, כיווני מחשבה, ובעיקר הבנה הולכת ומעמיקה של מה מחזיק אותי חיה, מה מרגיש לי מדויק, ואיך עשויה להיראות הדרך שאני רוצה ליצור. 

מתוך כל המודלים, הכלים, השרטוטים והדיאגרמות שפגשתי בדרך, תרגיל אחד נשאר איתי הרבה אחרי שהמפגשים הסתיימו.

מיפוי הדרך שהובילה להקמת העסק.

פשוט לקחת דף ועט, ולעבור תחנה אחר תחנה.

הבחירות המקצועיות. העבודות. האנשים שפגשתי. רגעי ההתלהבות. תקופות החיפוש. המקומות שבהם הרגשתי בבית. המקומות שעזרו לי להבין טוב יותר מה בעצם אני מחפשת.

מין קורות חיים מסוג אחר. יותר מפה מאשר מסמך רשמי. יותר סיפור התפתחות מאשר רשימת תפקידים.

כשישבתי לעשות את התרגיל הזה, התחילו לעלות גם החלקים הפחות מסודרים של הדרך. בחירות מקצועיות שהתאימו מאוד לתקופה מסוימת בחיים ואז ביקשו להשתנות יחד איתי. התלהבויות רגעיות שהתגלו כבעלות השפעה מפתיעה לטווח ארוך. מסלולים שנפתחו מתוך סקרנות פשוטה והשאירו אחריהם שכבות שלמות של שפה מקצועית, זהות, ביטחון, הומור, ואפילו כמה הרגלים מוזרים.

פתאום נזכרתי בגחמה להירשם לקורס מדריכי חדר כושר.

כמה ימי שישי בבוקר בכיתה ליד מגרשי הטניס של אוניברסיטת תל אביב, קצת אווירת קמפוס, קצת ספורט, קצת אנשים שנראו כאילו הם יודעים בדיוק לאן הם הולכים, ובאופן די מקרי נולדה לי שאיפה חדשה - ללמוד כאן. זה התחיל כרעיון קטן, שהמשיך להתעקש בשקט, ובסוף הפך לכמעט ארבע שנים שבהן הייתי חלק מהקמפוס, ואפילו יצאתי ממנו עם תואר שני ועבודת תזה מרשימה.

איפשהו בדרך גם הגיע הרעיון להירשם לקורס ליצנות רפואית. עוד תחנה שנכנסה לחיים מתוך סקרנות, משיכה קלה לאבסורד האנושי, וכנראה גם אהבה די גדולה לעבודה עם אנשים והרבה פחות מילים.

עד היום, מכל התעודות שאספתי בדרך, יש משהו מאוד משמח בידיעה שאני ליצנית מוסמכת. איזה מזל זה. איכשהו, הידיעה הזאת ממשיכה להזכיר לי שגם בתוך מקצועיות, אחריות ושיחות גדולות על טיפול, מנהיגות או התפתחות אישית, נשאר מקום חשוב לקלילות, למשחק ולא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות.

באיזו מגירה אחרת שוכנת ומעלה אבק גם תעודת הוראה באזרחות.

קריירת הוראה מפוארת פחות יצאה ממנה, אבל תוכניות השיעור שבנינו בהתלהבות, הדיונים על דמוקרטיה, חברה ואנשים, והניסיון להפוך רעיונות מורכבים למשהו שאפשר להעביר הלאה, השאירו הרבה יותר ממה שנראה אז.

ככל שהמשכתי למפות את הדרך, התחיל להופיע דפוס.

הרבה מהתחנות שנראו בזמן אמת כמו גחמות, עיקופים, סקרנויות חולפות או החלטות צדדיות לגמרי, הפכו בהמשך לחומרי גלם משמעותיים בדרך לבוספאלוס.

אי שם לצד התפרצות נגיף הקורונה, הגיעה עוד תחנה משמעותית בדרך, שלוש שנים של עבודה בתוך מערכת גדולה, אירועים בינלאומיים, אחריות בכמויות נדיבות וימים שהחזיקו בתוכם הכול יחד - לחץ, משמעות, כאוס, פתרון בעיות והמון תנועה.

בתוך כל זה היה גם מזל גדול לעבוד עם אנשים מעולים. צוות שאני עדיין כל כך אוהבת, אנשים חכמים, מוכשרים, מצחיקים, מחויבים, כאלה שפיתחו יכולת די מרשימה לקחת עומס, בלת"מים ופרויקטים מורכבים, ולהפוך אותם לעבודה אמיתית שקורית בעולם.

השנים האלה השאירו אצלי הרבה מאוד כלים, הרבה מאוד סיפורים, וגם הבנה הולכת ומתחזקת לגבי סוג העשייה שאני רוצה לבנות לעצמי - עשייה שיש בה יותר מפגש אנושי, יותר מקום לשיחה אמיתית, יותר חיבור, ויותר סוסים. תמיד יותר סוסים.

רציתי ליצור מרחב אחר.

מרחב שיש בו מפגש אנושי ופחות רעשי רקע. יותר כנות, יותר נוכחות, יותר מקום לעצור רגע ולהבין מה באמת קורה מתחת לכל מה שאנחנו עסוקים בלשדר לעולם. רציתי לבנות משהו שיאפשר לאנשים לפגוש את עצמם קצת אחרת, ויפגיש אותם עם היצור הקסום, הרגיש, העוצמתי והמאוד לא מתרשם הזה שנקרא סוס.

פתאום, כל מיני חלקים מהחיים המקצועיים שלי, שבמשך שנים נראו כמו אוסף די אקלקטי של תחומים, התחילו להסתדר מחדש סביב אותו רעיון.

הפסיכולוגיה. ההדרכה. החינוך. העבודה עם קבוצות. המנהיגות. הניסיון במערכות גדולות. הסקרנות לגבי בני אדם. האהבה ללמידה. הסוסים.

לאט לאט, מתוך הצטברות כמעט עקשנית של רעיונות, ניסיון, אנשים, טעויות, התלהבויות ותחושות בטן, הדבר הזה התחיל לקבל צורה.

בוספאלוס.

ובדיוק כאן, חזר אליי פתאום סרטון ישן שהייתי מקרינה לתלמידים בעבודת סטודנט אדירה בחברת דיבייט (היום Vayomar), נאומו המפורסם של סטיב ג'ובס, עליו השלום, Connecting the Dots.

אנחנו מבינים את הדרך בעיקר כשאנחנו מסתכלים עליה לאחור.

איך כמה בקרים ליד מגרשי הטניס של אוניברסיטת תל אביב, תעודת ליצנות רפואית, תוכניות שיעור באזרחות, שנים בתוך מערכת גדולה, צוות אהוב במיוחד, כמה עיקופים מקצועיים והרבה מאוד סקרנות… יכולים יום אחד להתחבר לדבר אחד עם שם.

כנראה שבדיוק זה כל הסיפור.

הדרך המקצועית שלנו פחות דומה לקו ישר ויותר לשיחה ארוכה, מלאה בפניות, אנשים, הסתעפויות, גילויים קטנים והמון נקודות שמחכות בסבלנות לרגע שבו סוף סוף נשים לב שהן כבר התחילו להתחבר.