ליפול, לקום, להמשיך - מה שלימדו אותי הסוסים על חוסן
- Timna Benn
- לפני יום 1
- זמן קריאה 6 דקות
בשנות העשרים שלי, כמו אצל רבות ורבים אחרים, החיים נעו בין מערכות יחסים שהתחילו בהתלהבות ונגמרו לפעמים בבת אחת. היו פרידות שבחרתי בהן והיו כאלה שנחתו עליי בלי הכנה. היו רגעים של התרחקות, בלבול, התחלה מחדש. באחת התקופות האלה, בין דמעות לשאלה, לאן יוצאים היום? חברה ותיקה הסתכלה עליי ואמרה בפשטות, "מדהים כמה מהר את מתגברת וממשיכה הלאה", והוסיפה, "אולי זה כי גדלת עם סוסים".
זה היה משפט שנאמר כבדרך אגב, אבל הוא פתח שאלה שהלכה איתי מאז.
כשחושבים על זה, מי שגדל בספורט הרכיבה, עם סוסים, במרחב החווה, מכיר את הרגעים האלה היטב. ליפול, לקום, לנער את האבק ולעלות שוב, פשוט כי ממשיכים. להגיע לאורווה גם בתקופות שלא בא לך על כלום, טינאייג’רית עם מצב רוח הפכפך, אבל הסוסים צריכים לאכול ואין אפשרות לעשות קונצים סביב זה. ללמוד על פרידות, מסוס שאהבת, מתקופה שנגמרה, ואז גם להסכים להיקשר מחדש ולהמשיך הלאה. וזה לא שלא הייתה שם דרמה, להפך (מאוד להיפך). הרגשות היו גדולים ומלאים, לפעמים עלו עד הסוף, אבל כמו אצל הסוסים הם קיבלו ביטוי ולא הוסתרו, ואז התפנה שוב מקום לתנועה ולהמשך.הדברים האלה, שחזרו על עצמם לאורך השנים, לימדו אותי, דרך החווייה, איך קמים, איך מתמידים גם כשלא מתחשק, ואיך נשארים פתוחים לקשר.
בימים שכל מה שמדברים עליו הוא חוסן, בניית חוסן, חיזוק חוסן ועוד פעולות אמורפיות שלא אומרות לנו הרבה חוץ מההבנה שהעולם הזה מלא בסכנות וכאבים ושעלינו להיות חזקים אל מולו, מצאתי את עצמי חוזרת לשאלה אישית יותר.
תהיתי מול עצמי האם הספורט שבו גדלתי, הקשר היומיומי עם בעל חיים גדול, רגיש וחופשי, הדרישה להיות נוכחת בגוף, להתמודד עם פחד, עם תסכול ועם התחלה מחדש - האם כל אלה עיצבו אותי כאישה בוגרת שיודעת לצאת ממשברים יחסית מהר ולהמשיך לנוע?
ובמשפט קצר הרבה יותר, האם חיים לצד סוסים בונים חוסן?
לפני שנצעק יחד כן, וננסה להבין אולי למה, נשאל את השאלה הבסיסית יותר, מהו בכלל חוסן ומה מפתח אותו לאורך זמן?
אז מהו חוסן?
בשפה היומיומית חוסן מתבלבל לא פעם עם כוח, עם קשיחות, עם היכולת "להחזיק מעמד". אבל ההבנה המחקרית והקלינית של השנים האחרונות מציעה תמונה אחרת לגמרי, עדינה ואולי גם מקלה יותר. חוסן אינו מצב שבו שום דבר לא מערער אותנו, אלא היכולת של מערכת חיה - גוף ונפש יחד - לפגוש מציאות משתנה, להגיב אליה, ולמצוא את הדרך חזרה לתנועה. לא בהכרח לאותה נקודה שבה היינו קודם, אלא לנקודה שיש בה שוב נשימה, שוב בחירה, שוב אפשרות להמשיך.
במובן הזה השאלה היא לא אם ניפול, כי נפילה היא חלק בלתי נפרד מחיים שיש בהם מעורבות, קשר וסיכון. השאלה היא מה קורה אחרי. כמה זמן נישאר על הקרקע? האם יהיה מי שיושיט לנו יד? האם הגוף שלנו מכיר את הדרך חזרה לאיזון? והאם יש בתוכנו איזו ידיעה שקטה שגם אם עכשיו קשה, זה עוד לא הסוף של הסיפור?
כאן נכנסת לתמונה מערכת העצבים. חוסן קשור במידה רבה ליכולת הפיזיולוגית לנוע בין מצבים של עוררות ורגיעה, של דריכות ושל מנוחה, מבלי להיתקע לאורך זמן באחד מהם. זו היכולת להיבהל ולחוש סכנה, להצליח להירגע, להיכשל, ולנסות שוב, להתערער ולמצוא נקודת אחיזה.במובן הזה חוסן איננו רעיון מופשט אלא תנועה גופנית ממשית, קצב פנימי שנלמד לאורך שנים דרך חוויות חוזרות של יציאה מאיזון וחזרה אליו.
ברמה הביולוגית זה קשור לאופן שבו מערכת הסטרס מופעלת ונרגעת. כמה מהר הדופק עולה מול אתגר, וכמה מהר הוא חוזר לקצב יציב כשהאיום חולף. כשהגוף חווה שוב ושוב מצבים של עוררות שאחריהם מגיעה רגיעה אמיתית, הוא לומד שזה מעבר שאפשר לעבור דרכו, ועם הזמן מתפתחת היכולת להתאושש מהר יותר ממצבי לחץ. אבל כאשר יש רק עומס מתמשך בלי שלב של התאוששות, או כשהעוררות חזקה מדי לאורך זמן, המערכת נשארת בדריכות ונשחקת במקום להתחזק. במובן הזה חוסן נבנה מהתמודדות עם קושי או משבר, לצד ההצלחה לחזור לאיזון אחריהם ולהמשיך לנוע.
אבל מערכת העצבים אינה פועלת בחלל ריק. היא פועלת בתוך הקשר בין־אישי מתמשך. אחד הממצאים העקביים במחקר על חוסן מצביע על כך שתהליכי הסתגלות והתאוששות מתפתחים בראש ובראשונה בתוך מערכות יחסים יציבות ובטוחות. בסיפורי חיים של אנשים המתמודדים עם מצבי דחק ומשבר ניתן כמעט תמיד לזהות נוכחות של דמות משמעותית אחת לפחות. אדם שראה אותם, הציע רציפות והמשכיות וששימש מקור לוויסות משותף. עם הזמן חוויה בין־אישית זו מופנמת והופכת למשאב פנימי, היכולת להיעזר, להירגע ולשמור על תחושת כיוון ממשיכה להתקיים גם בהיעדרה הפיזי של אותה דמות.
לצד הקשר מופיעה שוב ושוב תחושת המסוגלות, אותה חוויה עמוקה שיש לנו השפעה כלשהי על מהלך החיים שלנו. האפשרות לפעול. התחושה הזאת לא נולדת רק ממשפטים מעודדים אלא מרצף של התנסויות קטנות, לפעמים כמעט בלתי מורגשות. ניסיתי ולא הצלחתי, ניסיתי שוב והפעם הצלחתי קצת יותר, נפלתי וקמתי, פחדתי ועשיתי בכל זאת. דרך החוויות האלה נבנית לאט לאט זהות שמכירה את עצמה כמי שיכולה לפגוש את העולם ולא רק להימנע ממנו.
ובתוך כל זה מופיעה גם שאלת המשמעות. מה שמבדיל פעמים רבות בין קריסה לבין תנועה הוא קיומו של חוט מקשר, תחושת כיוון, ערכים שמארגנים את המציאות גם כשהיא מתפרקת. משהו לקום בשבילו בבוקר, מישהו שמחכה, תפקיד שיש לו חשיבות. המשמעות הזו היא לא רעיון פילוסופי בלבד, היא כוח מארגן של הנפש.
כשאנחנו נוגעים בכל הרבדים האלה של גוף, קשר, מסוגלות ומשמעות, קשה יותר להמשיך לחשוב על חוסן כעל תכונה מולדת שיש למעטים ואין לאחרים. נכון, יש בינינו הבדלים גנטיים ברגישות, בעוצמת התגובה ללחץ, במהירות ההתאוששות, אבל המחקר היום מראה שוב ושוב עד כמה הסביבה והחוויות המתמשכות יכולות לעצב את הביטוי של אותה רגישות. אותו אדם שנולד עם מערכת עצבים תגובתית במיוחד יכול להפוך לפגיע יותר בסביבה מסוימת, או דווקא לבעל יכולת הסתגלות עמוקה ורגישות גבוהה לאחרים בסביבה תומכת.
אז בואו נחזור לשאלה שממנה התחלתי, האם החיים לצד סוסים באמת מפתחים בנו חוסן ואם כן, איך ולמה זה קורה?
ברמה הכללית, כפי שסוקר, חוסן נבנה מחוויות חוזרות שבהן אנחנו פוגשים אתגר, לא נשארים לבד בתוכו, ומגלים שאנחנו יכולים לעבור דרכו ולחזור לאיזון. הוא גדל מתוך שילוב של גוף בתנועה, קשר משמעותי, תחושת מסוגלות ורצף של אחריות שמחזיקה אותנו גם בימים פחות טובים. וכששואלים איפה כל המרכיבים האלה נפגשים שוב ושוב כחלק מהחיים, המרחב של הסוסים הוא דוגמה מאוד מוחשית.
בראש ובראשונה, יש במרחב הזה למידה גופנית מתמשכת. העבודה עם סוס מחייבת נוכחות פיזית - לשים לב לנשימה, לקצב, למתח שעובר בגוף. הפחד, ההתרגשות או התסכול לא נשארים ברמת המחשבה אלא מקבלים ביטוי גופני, ואז מתרחש שוב ושוב אותו מעבר חשוב בו הגוף מתעורר, ואז נרגע. עם הזמן נבנית היכולת להישאר בתוך עוררות בלי לאבד את עצמנו.
לצד זה מגיע הקשר. קשר שלא מבוסס על מילים או על הסברים אלא על תגובה מיידית וכנה למה שקורה עכשיו. כדי שמשהו יעבוד צריך להקשיב, להתאים את עצמנו, להיות מדויקים. בתוך הדיאלוג הזה נוצרת תחושת השפעה מאוד בסיסית, אני עושה משהו בעולם ויש לו משמעות. זו אחת מאבני היסוד של חוסן.
אלמנט נוסף הוא קיומה של השגרה. הסוסים צריכים לאכול כל יום, התאים צריכים להתנקות, העבודה לא תלויה במצב הרוח. הרצף הזה בונה יציבות פנימית ותחושת אחריות, ומלמד התמדה לא דרך שיחות על משמעת אלא דרך חיים.
ויש גם את המפגש עם חוסר שליטה. לא הכול עובד, לא תמיד מצליחים, לפעמים נופלים, לפעמים נפרדים. דווקא שם מתפתחת הגמישות, היכולת להתחיל מחדש בלי לראות בזה כישלון.
ככל שמתקדמים מהכללי אל הספציפי מתברר שהחיים לצד סוסים אינם רק ספורט או תחביב, אלא סביבה שמפגישה אותנו שוב ושוב עם אותם מרכיבים שמהם חוסן נבנה: גוף שמווסת את עצמו, קשר שמבוסס על נוכחות, אחריות יומיומית ויכולת לחזור לתנועה גם אחרי עצירה.
אחת העדויות המעניינות מגיעה ממחקר מבוקר בקרב יוצאי צבא עם פוסט־טראומה, שבחן תוכנית קצרה של פסיכותרפיה בסיוע סוסים המורכב משישה שבועות, שעה בשבוע. למרות המינון המצומצם נמצאה ירידה מובהקת בסימפטומים לצד עלייה במדדי חוסן, תחושת רווחה ותפקוד רגשי וחברתי. ההסבר לא קשור רק לנוכחות של הסוס, אלא לאופי המפגש. פעולה גופנית, ויסות בזמן אמת וקשר לא שיפוטי שמגיב מיד למה שקורה. כך נבנות שוב ושוב חוויות של השפעה ומסוגלות - הבסיס לחוסן. במילים פשוטות, מתרחש פה אתגר, אנחנו מתארגנים מחדש, וחווים את האפשרות לחזור לעצמנו - וככה נבנה חוסן. אז אם מפגש שבועי קצר מצליח להפעיל את המנגנונים האלה, מה קורה כשהמפגש הוא יומיומי, כשהאחריות חוזרת בכל בוקר והקשר נבנה לאורך שנים. במבט כזה זה כבר לא רק ספורט, אלא דרך חיים שמתרגלת חוסן. ולצד המחקר הכמותי נערך מחקר איכותני שהתמקד במתבגרות שחוו חוויות ילדות שליליות והשתתפו בתהליך טיפולי בסיוע סוסים. במקום להסתמך על שאלונים, החוקרות התבוננו במפגשים עצמם, בשפת הגוף, בתקשורת ובאינטראקציות הקטנות, על מנת להבין איך חוסן נבנה בתוך קשר. נקודת המוצא הייתה שחוסן מתפתח דרך דפוסים חדשים של תגובה ותקשורת. החוקרות זיהו תהליך הדרגתי. הנערות הפנו את תשומת הלב מההצפה הפנימית אל הסוס, למדו לקרוא אותו ולהתאים את עצמן אליו, ביטאו רגשות דרך עשייה ומגע, ונשארו בתוך אינטראקציה בלי להימנע או להתנתק. בעצם, דרך הקשר נוצרה דרך חדשה להיות עם עצמי ועם אחרים, וכשמפגש כזה חוזר שוב ושוב לאורך שנים, הוא כבר לא רק תהליך טיפולי אלא חלק מאופן ההתפתחות והזהות.
אז סוסים לא בונים חוסן במובן הישיר, אבל הם מציעים שוב ושוב את התנאים שבהם חוסן גדל מעצמו, בגוף, בקשר ובתנועה. ומי שגדל בתוך המרחב הזה נושא איתו גם הרבה שנים אחר כך את הקצב הפנימי שמכיר את הדרך חזרה.בסופו של דבר אני חוזרת לאותו רגע בשנות העשרים, למשפט שנאמר כבדרך אגב ונשאר איתי. לא כי החיים לצד סוסים הפכו אותי לחסינה, ולא כי הם מנעו נפילות, אלא כי הם לימדו אותי שוב ושוב את הדרך חזרה מהן. ליפול, להרגיש, לקום, להירגע, לחזור לקשר, להתחיל מחדש. וחוזר חלילה.
לקריאה נוספת:
