מנטורינג: בין תהליכים, שאלות, אנשים וסוסים

בשבוע אחד הסתיימו אצלי שני תהליכים משמעותיים שליוו אותי בתקופה האחרונה. כאלה שהשפיעו על הדרך שבה אני חושבת, פוגשת אנשים, ומחזיקה תהליכים. כל תהליך היה שונה מאוד זה מזה, בקצב, במבנה, בסטינג ובאנשים, ובכל זאת, היה ביניהם משהו משותף שחזר שוב ושוב לאורך הדרך. 

רעיון מעט חמקמק, שנקרא מנטורינג.

אין לו הגדרה אחת ברורה, והוא נראה אחרת בכל תוכנית, בכל מפגש, בכל קשר, עם כל אדם.

תהליך אחד התחיל באוקטובר האחרון, בקורס למדריכי רכיבה טיפולית של בוספאלוס. תשעה סטודנטים שנכנסו לתהליך אינטנסיבי, כזה שמבקש להביא את עצמך באמת. לא רק ללמוד חומר אלא לעבוד, להתנסות, לטעות, לדייק ולפגוש אנשים דרך הסוסים. זה תהליך שהתחיל מתוך אהבה לסוסים, והתקדם מהר מאוד למקומות של הקשבה, הובלה, והיכולת להחזיק אדם אחר בתוך תנועה. לאורך החודשים נבנה שם משהו אמיתי מבחינה מקצועית ואישית, כזה שנשאר גם הרבה אחרי שהתוכנית נגמרת.

השני התחיל בנובמבר, במסגרת עמותת ריסטארט, עמותה שמלווה פצועי ופצועות צה״ל וכוחות הביטחון בחזרה למסלול החיים. בתוך תוכנית המנטורינג שלהם, שנמשכת כחצי שנה ומשלבת מפגשים אישיים לצד מסגרת קבוצתית, נכנסתי למרחב אחר לגמרי, הרבה יותר אינטימי, הרבה יותר אחד על אחד.

שם צוותתי לאדם מדהים. אדם שמביא איתו שילוב של רגישות, יכולת פעולה וסקרנות אמיתית לתהליך, כזה שמגיע למפגשים כדי לעבוד, לחשוב, להתבונן, ולזוז קדימה.

מהר מאוד, המפגשים שלנו הפכו למרחב של חשיבה משותפת, כזה שיש בו תנועה, חיפוש, ולעיתים גם שקט שמאפשר לדברים להתבהר. ולא פחות חשוב, משהו שם היה הדדי. מרחב ששנינו נעים בתוכו, לומדים ממנו, ומושפעים ממנו.

ככל ששני התהליכים האלה התקדמו במקביל, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לאותה שאלה,

מה זה בכלל מנטור???

המילה הזו עולה לא מעט בשיח, לרוב עם הרבה הערכה, אבל כשעוצרים לנסות להבין למה בדיוק מתכוונים, אני מגלה שיש בה הרבה יותר שאלות מתשובות. האם להיות מנטור תלוי בניסיון, בגיל, בתוצאות שהשגת, ביכולת להכווין, או במשהו אחר לגמרי?

בתוך המפגשים, השאלות האלה הפכו למאוד אישיות. מה בכלל הופך אותי למנטורית? מה כבר השגתי שמאפשר לי לשבת בצד הזה של השולחן, איך נראית השפעה בתוך תהליך כזה, ואיפה עובר הקו בין להוביל, לדחוף, או פשוט להיות שם?

ככל שנכנסתי לשני התהליכים השונים הללו, הבנתי שהשאלות לא נסגרות, הן רק מתרבות, מקבלות עוד זוויות, עוד הקשרים, עוד רגעים קטנים מתוך המפגשים עצמם.

המילה "מנטור" מופיעה לראשונה ביצירתו של הומרוס, האודיסאה.

אודיסאוס יוצא למלחמת טרויה ומשם למסע ארוך ומלא תהפוכות. הוא משאיר מאחור את בנו טלמאכוס, נער שנמצא ברגע שבו העולם מתחיל לדרוש ממנו לתפוס מקום. הבית מתמלא מחזרים שמנסים להשתלט על הממלכה, הסמכות מתערערת, והדרך קדימה רחוקה מלהיות ברורה.

לתוך המציאות הזו נכנס מנטור, דמות שמלווה את טלמאכוס ומכוון אותו בעדינות, לא דרך תשובות גדולות, דרך שאלות, נוכחות ויצירת תנועה. אל תוך הדמות נכנסת שוב ושוב אתנה, ודוחפת את טלמאכוס לצאת לדרך משלו, לפגוש אנשים, ולבנות לעצמו זהות דרך התנסות בעולם.

כשחוזרים מהסיפור הזה אל החיים עצמם, ברור שהדברים פחות מסודרים. יש מפגשים. יש שיחות. יש רגעים שבהם משהו נפתח ורגעים שבהם הדברים נשארים באוויר ומבקשים עוד זמן. לפעמים הרבה זמן.

במפגשים, גם עם המנטי שלי וגם עם קבוצת הסטודנטים, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לאותו מקום של השתהות. שיחה שמתפתחת לכיוון אחד ואז פונה למקום אחר לגמרי, רגע שבו עולה רצון לכוון, ומיד לצידו הבנה שדווקא נכון לעצור, להקשיב ולאפשר לדברים להתבהר מבפנים. לא למהר קדימה, לתת אמון בתהליך גם כשהכיוון עוד מתהווה, ולאפשר למשפט אחד שנאמר להמשיך להדהד הרבה אחרי שהמפגש נגמר.

לא מעטות הפעמים בהם התפקידים גם זזו. היו רגעים שבהם לא היה ברור מי המנטור ומי המנטיז, מי לומד ממי. מצאתי את עצמי מקבלת זוויות הסתכלות חדשות, ונעה יחד איתם לאורך הדרך. התנועה הזו יצרה מרחב אחר, כזה שנשען פחות על ניסיון או ידע, ויותר על מפגש חי בין אנשים שמסכימים להיות בתוך תהליך. בהדדיות.

וכמו שקורה אצלי לא פעם, יעידו על כך חברי הטובים ביותר, שני העולמות התחברו.

הזמנתי את קבוצת המנטורים והמנטיז של ריסטארט ליום סדנה בבוספאלוס. את מרבית היום הובילו הסטודנטים עצמם. הם הדריכו, ליוו, והחזיקו קבוצה מגוונת, תוך כדי שהם פוגשים את עצמם כמנחים בזמן אמת, עם כל מה שזה מביא איתו.

המעבר משיח למפגש עם סוסים יצר איכות אחרת של חיבור. הסוסים היו שם, מדויקים כהרגלם, שיקפו וחידדו. אבל העוצמה האמיתית נבנתה דווקא בין האנשים. הנכונות להיפתח, לשתף, ולהיות חלק ממשהו משותף. עולמות שונים, סיפורים אישיים, דרכי הסתכלות שנפגשו באותו מרחב, ויצרו שיח פתוח וישיר יותר. נוצרה קרבה מפתיעה בפרק זמן קצר, רגעים של הקשבה עמוקה, של זיהוי, של חיבור פשוט בין אנשים שלא הכירו לפני כן.

כל אחד לקח איתו משהו אחר מהמפגש. הסטודנטים קיבלו הזדמנות אמיתית להוביל ולהתנסות עם קבוצה מורכבת מחוץ למסגרת המוכרת. המשתתפים של ריסטארט נחשפו לעולם הסוסים, ובמקביל פגשו אנשים חדשים ואת עצמם דרך המפגש הזה. אצל חלק מהם אפילו נוצרו חיבורים חדשים שנשמרים עד היום.

אז אולי מנטורינג זו היכולת לשאול את השאלות הנכונות, כאלה שלא נותנות תשובות, אלא מזיזות את החשיבה. הוא יצירת תנאים שבהם תנועה יכולה לקרות. הוא ביצירתיות. בניסויי וטעייה. הוא היכולת להחזיק מרחב שבו יש מקום להדדיות, שבו כל אחד מביא את העולם שלו, ושם, בתוך המפגש, נוצרת אפשרות להיות אמיתיים יותר ומדויקים יותר.

כשאני חושבת על האנשים שהיוו עבורי מנטורים לאורך השנים, עולים לי כמה וכמה שמות. כאלה שאני פוגשת באופן תדיר ורשמי, כאלה שהיקום מפגיש בינינו בדיוק בזמן הנכון, וכאלה שפשוט שם, חלק מהדרך.

המשותף לכולם הוא לא רק מה שהם אמרו לי, אלא מה שקורה אצלי בראש. היכולת לנהל איתם שיחה גם כשהם לא באמת שם, לשמוע את הקול שלהם בתוך ההתלבטות, ולצאת מהשיחה הזו קצת יותר יציבה, קצת יותר ברורה, קצת יותר בעדי.

אולי זו ההגדרה הכי מדויקת שמצאתי עד היום: מנטור הוא אדם שאת מצליחה לנהל איתו שיחה גם כשהוא לא נוכח והשיחה הזו משאירה אותך במקום טוב יותר מזה שהתחלת ממנו. הוא זה שיודע לשאול את השאלות הנכונות. כאלה שפותחות כיוון, מזיזות משהו, ומאפשרות לחשוב אחרת. 

במובן הזה, יש לא מעט אנשים שאני רוצה להגיד להם תודה. על זה שהם האמינו בי, לימדו אותי להאמין גם בעצמי וגם באנשים שאני פוגשת ומלווה. אני מניחה ומקווה שאתם יודעים מי אתם.

אם יש לי משאלה אחת מתוך התקופה הזו, היא להצליח להיות עבור מי שנקרים לדרכי, בקורסים, בתוכניות, ובמפגשים מקריים לגמרי, את הדבר הזה. את הנוכחות שמאפשרת, שמחזיקה, שמקדמת, כזו שנשארת גם כשהמפגש עצמו נגמר.

באופן רשמי, שני התהליכים האלה הגיעו לסיומם. יש משהו יפה ברגע הזה של עצירה, סיכום, וגם קבלה של הדברים שנבנו בדרך (ושל מתנות יפייפיות ומרגשות :))

אבל בפועל, זה אף פעם לא נגמר. אני כאן. גם כשהמפגשים הופכים פחות תכופים, גם כשהקשר משנה צורה, גם כשהשיחות עוברות להתנהל במקום אחר לגמרי. אולי רק בראש.

ואולי, בדיוק כמו בסיפור ההוא, גם כאן מגיע הרגע שבו כבר לא צריך להחזיק, רק לאפשר להמשיך את הדרך. קצת כמו עם סוסים, ברגע הנכון מפסיקים להוביל כל צעד, וסומכים על מה שכבר נבנה ביניכם.