האם הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ברכיבה הטיפולית?

אחד הדברים היפים ברכיבה הטיפולית בישראל הוא שקל לנו לשכוח עד כמה היא יוצאת דופן.

אנחנו רגילים אליה. היא חלק מהנוף. ילדים מגיעים מדי שבוע לחווה, הורים מתווכחים מי יסיע, מדריכים רצים בין שיעור לשיעור, וסוסים ממלאים בשלווה את תפקידם כאילו כך היה מאז ומתמיד. אבל במבט רחב יותר, הסיפור הישראלי הוא למעשה סיפור די מרשים.

במדינות רבות בעולם, טיפול באמצעות סוסים הוא שירות פרטי לחלוטין. מי שמעוניין בו נדרש לממן אותו מכיסו ולעיתים מדובר בעלויות שמציבות אותו מחוץ להישג ידם של רבים. בישראל, לעומת זאת, נבנה לאורך השנים מודל ייחודי של שיתוף פעולה בין קופות החולים, עמותות, גופים ציבוריים ואנשי מקצוע, שאפשר לאלפי ילדים ומשפחות לקבל שירות מסובסד ונגיש.

זהו הישג משמעותי. במשך שנים הצליחה הרכיבה הטיפולית להגיע לקהלים רחבים, להפוך ממענה נישתי לשירות מוכר ומבוסס, ולהכניס את הסוס אל תוך עולם הטיפול והחינוך באופן שהפך לחלק בלתי נפרד מהמערכת.

כדאי לעצור לרגע ולהעריך את זה. המודל הקיים עשה עבודה טובה מאוד.

אבל הצלחה מזמינה לפעמים את השאלה הבאה:

האם המודל שנבנה לפני שנים רבות עדיין מתאים למציאות המשתנה של היום?

כמו מערכות רבות שנבנו מתוך רצון להנגיש שירות איכותי לכמה שיותר אנשים, גם הרכיבה הטיפולית התפתחה סביב אילוצים. בהדרגה התקבעה תבנית עבודה מוכרת - מפגש של שלושים דקות, בדרך כלל פרטני, בדרך כלל סביב רכיבה, ובמרבית המקרים עם ילדים צעירים.

התבנית הזו אפשרה למערכת לצמוח. היא יצרה שפה מקצועית אחידה, נגישות רחבה ויכולת לתת מענה למספר גדול של מטופלים.

אבל העולם לא נשאר במקום.

בשנים האחרונות נדמה שהקרקע עליה נשען התחום כבר פחות יציבה מבעבר. האפשרות לצמצום הסבסוד מצד קופות החולים ומשרד הבריאות מעלה שאלות על העתיד, ומזמינה אותנו לבחון אילו מודלים נוספים יוכלו לתמוך בתחום בשנים הבאות.

במקביל, כל הרעיון הסובב סביב הרכיבה הטיפולית התרחב. 

אנחנו פוגשים היום יותר בני נוער, יותר משפחות, יותר עבודה קבוצתית, יותר עיסוק בטראומה, בחוסן, במנהיגות, בכישורים חברתיים ובמערכות יחסים. ההבנה המקצועית שלנו העמיקה, ואיתה ההכרה שחלק משמעותי מהתהליך מתרחש דווקא ליד הסוס, בהברשה, בהובלה, בהתבוננות, בהאטה. בשיחה שמתפתחת בדרך למגרש. ברגע שבו אדם מגלה משהו על עצמו דרך מפגש עם בעל חיים שאין לו עניין בתארים, אבחונים או סטטוס חברתי.

ככל שהתחום מתרחב, כך מתחדדת השאלה האם המסגרת הקיימת מאפשרת לו למצות את מלוא הפוטנציאל שלו?

שלושים דקות הן זמן יעיל מאוד. לדברים מסויימים. אפשר להספיק בהן לענות לכמה הודעות, לתאם פגישה, להתווכח בקבוצת הווטסאפ של ההורים, לחפש את המפתחות שנמצאו בסוף בכיס שבו כבר חיפשנו פעמיים, למלא את המים לתוכים או לצערינו, גם להתעכב בפקק שהתחיל להיווצר לקראת שעת השיא. 

תהליך משמעותי, לעומת זאת, מבקש לעיתים קצב אחר. זמן להיכרות, זמן להתנסות, זמן לעיבוד, וזמן לחזור על דברים בלי למהר אל המשימה הבאה.

כשמערכת שלמה בנויה סביב יחידות זמן קצרות, נוצר עומס טבעי על כל חלקיה. החוות נדרשות לשרת מספר גדול של מטופלים, המדריכים עוברים במהירות מתהליך לתהליך, והסוסים מוצאים את עצמם עובדים שוב ושוב באותה מתכונת.

באופן טבעי, נשאר פחות מקום לניסוי, ליצירתיות, לפיתוח מקצועי ולחיפוש אחר דרכים חדשות לעבוד. זו אינה שאלה של רצון טוב או מקצועיות, אלא של המבנה שבתוכו כולנו פועלים. דווקא משום כך, מעניין לעצור ולבחון אילו אפשרויות נוספות כבר מתחילות להופיע בשטח.

יותר ויותר חוות ואנשי מקצוע מתנסים במפגשים ארוכים יותר, בעבודה דיאדית של הורה וילד, בקבוצות קטנות, בשילוב משמעותי יותר של עבודת קרקע לצד רכיבה, ובליווי של אוכלוסיות שבעבר כמעט לא פגשו את עולם הרכיבה הטיפולית, החל מבני נוער ומשפחות ועד צוותי חינוך ומתמודדי טראומה. 

אני לא מבקשת בהכרח להחליף לחלוטין את המודל הקיים (שבהחלט מתאים למשתתפים מסוימים) אלא להרחיבו זאת מתוך ההבנה שמפגש עם הסוס יכול להציע הרבה יותר ממענה מסוג אחד ובמשך זמן קבוע מראש.

האתגר הגדול של השנים הקרובות, כך נדמה, הוא לקחת את הניסיונות המעניינים שכבר מתרחשים בחוות שונות ברחבי הארץ, ולהפוך אותם לחלק טבעי, מוכר ונגיש מארגז הכלים של התחום כולו. 

לצד השינויים המקצועיים, נדמה שהגיע הזמן לנהל גם שיחה כנה על הצד הכלכלי של התחום.

סוסים זקוקים לטיפול ותחזוקה, חוות זקוקות לתשתיות ולכוח אדם, והכשרה מקצועית משמעותית דורשת זמן, ליווי והשקעה מתמשכת. גם אנשי המקצוע עצמם זקוקים לאפשרות לבנות קריירה ארוכת טווח, להתפתח, ללמוד ולהישאר בתחום לאורך שנים.

כאשר התמחור נשאר נמוך לאורך זמן, נוצר מתח קבוע בין הרצון להעניק שירות נגיש לבין היכולת לקיים מערכת מקצועית, יציבה ומתפתחת. דווקא משום כך מעודד לראות שבשנים האחרונות מתחילים להופיע כיוונים חדשים. יותר חוות בוחנות מודלים מגוונים של עבודה, יותר אנשי מקצוע משלבים כלים ושיטות נוספות, ויותר תוכניות נבנות סביב מטרות רחבות יותר מאשר עצם הרכיבה.

במקביל, נדמה שגם משפחות רבות מתחילות להסתכל אחרת על המפגש עם הסוס, ולהבין שהערך שלו נמדד לא רק במשך הזמן שעל האוכף, אלא באיכות הקשר, בחוויית הלמידה ובתהליך שנבנה לאורך הדרך. במובן הזה, ייתכן שאנחנו עדים לתהליך של התבגרות. כזה ששומר על היסודות שהפכו את הרכיבה הטיפולית למה שהיא, ובו בזמן מרחיב את גבולות האפשרי ומאפשר לתחום להמשיך להתפתח אל מול המציאות המשתנה. 

בסופו של דבר, התחום שלנו עוסק בשינוי בהתפתחות.

אנחנו מבקשים לעזור לאנשים לפתח ביטחון, גמישות, הסתגלות ויכולת להתמודד עם מציאות משתנה. יהיה קצת משעשע אם דווקא אנחנו נתקשה לעשות את אותו הדבר בעצמנו. אולי הגיע הזמן להסתכל על השינויים שמתרחשים סביבנו לא כעל בעיה שצריך לפתור, אלא כהזמנה לחשוב מחדש על מה אפשר לעשות עם זה.

אחרי הכול, כל מי שעבד מספיק שנים עם סוסים יודע שהרעיונות הכי טובים בדרך כלל מופיעים כמה דקות אחרי שהתוכנית המקורית השתבשה.