האם סוסים יכולים לעזור למנוע את מקרה האלימות הבא?
- Timna Benn
- 29 באפר׳
- זמן קריאה 4 דקות
בשבוע האחרון אירע אירוע מזעזע שקשה להישאר אדישים אליו.
צעיר נרצח.
לא בתוך עולם פשע מאורגן, לא בתוך מציאות רחוקה. כאן אצלנו. על ידי ילדים. בני 12 עד 15.
כן, אני חוזרת על זה - ילדים.
לפי הפרסומים, התעורר ויכוח והם עזבו את המקום, אך חזרו מאוחר יותר וחיכו לו. תכננו. תקפו אותו באלימות קשה ובסופה דקרו אותו למוות.
התגובה הציבורית לא איחרה להגיע. זעזוע, כעס, דרישות לענישה מחמירה וחיפוש אחר אשמים. אבל לצד כל אלה, עולה גם שאלה אחרת. פחות נוחה, פחות מיידית. איך הגענו למצב הזה מלכתחילה?
אני רוצה להאמין שילדים לא קמים בבוקר והופכים לאלימים ברמה כזו. קורה שם משהו שנשחק בדרך. לא נוח לנו לחשוב במונחים האלה, בא לנו להרחיק, להגיד זה רק הילדים ה"אלה". זה לא אנחנו. אבל לצערנו זה כן. זה שלנו וזה באחריותנו באופן מלא.
אנחנו חיים במציאות כמעט בלתי אפשרית, הישרדותית אפשר לומר. הכול מהיר, תגובתי, לחוץ. הורים שנמצאים בעומס מתמיד, מערכת חינוך שמתקשה להחזיק תהליכים עמוקים לאורך זמן, שיח ציבורי שמלא באלימות, לפעמים סמויה, לפעמים גלויה לגמרי, מדינה שמגיבה מהר, אבל משקיעה פחות במה שנבנה לאט. אין חשיבה לטווח ארוך. אין מספיק מרחבים שבהם לומדים לעצור, לשאת, להבין. אין תרגול אמיתי של איך מתמודדים עם תסכול, איך נשארים בקשר גם כשקשה, איך לא פועלים מתוך דחף. הכול מכוון לפתרונות מיידיים, לתגובות מהירות, לכיבוי שריפות, כאילו זה יספיק.
בתוך מציאות כזו, קשה לבנות דברים כמו חמלה, אמפתיה וסבלנות, והן נשארות כמילים יפות הרבה יותר מאשר מיומנויות שנרכשות בפועל.
אני בעצם מבקשת להתמקד בשאלה, איך נוכל למנוע את המקרה הבא?
לא דרך ענישה. אני לא מאמינה שהיא באמת מייצרת הרתעה, ובטח לא בונה את מה שחסר שם מלכתחילה (את הויכוח על זה נשמור למאמר אחר). במקום זה, צריך להסתכל על מה שנבנה לאורך השנים. תהליכים שמפתחים יכולות בסיסיות יותר כמו ויסות, קשר, והיכולת לראות את מי שמולך.
אצלי, כמעט כמו כל דבר, החיפוש הזה חוזר שוב לאותו מקום פשוט לכאורה. מרחב שבו אין הרבה מילים, אבל יש מפגש.
עם סוסים.
אלימות קיצונית מתפתחת לאורך זמן, מתוך חוסר יכולת לשאת תסכול, קושי לווסת, ונתק הולך וגדל בין מה שמרגישים לבין האופן שבו פועלים. זה לא רק עניין של ערכים או חינוך, אלא של מיומנויות בסיסיות שפשוט לא נבנות. היכולת להירגע כשמשהו מציף, להחזיק כעס מבלי להתפרק, לקרוא אדם אחר במקום להגיב רק מתוך עצמנו. כאשר המיומנויות הללו אינן מתפתחות, האלימות לא מופיעה יש מאין, היא פשוט הופכת לכלי הזמין ביותר.
כשמתחילים לשאול איך כן בונים את זה, התשובה חוזרת שוב ושוב למקומות של מפגש והתנסות, ובמקרה שלי, לעבודה עם סוסים. גם המחקר מתחיל לבחון מה עוזר לבני נוער לפתח ויסות, אמפתיה ויכולת להיות בקשר והתמונה שמצטיירת די עקבית.
מחקר שנערך בקרב בני נוער עם קשיים רגשיים והתנהגותיים בחן את ההשפעה של תוכנית התערבות מבוססת עבודה עם סוסים (EAT) על תפקוד רגשי והתנהגותי. המשתתפים לקחו חלק במסגרת מובנית שכללה רכיבה, הובלה, טיפול יומיומי בסוס ויצירת קשר עקבי לאורך זמן, לצד ליווי מקצועי. לפני תחילת התוכנית ולאחריה נמדדו מדדים פסיכולוגיים והתנהגותיים מקובלים, ביניהם ויסות רגשי, אימפולסיביות ודפוסי תגובה.
ממצאי המחקר הצביעו על שיפור ביכולת לווסת רגשות, ירידה בהתנהגויות אימפולסיביות ועלייה ביכולת ההתמודדות של המשתתפים עם מצבים מורכבים. החוקרים מתארים תהליך שבו המפגש עם הסוס יוצר מרחב הדורש קשב, התאמה ותגובה מדויקת, וכך מתבססת בהדרגה היכולת לעצור, לווסת ולבחור תגובה.
מחקרים נוספים מצביעים על מגמה דומה. במחקר שנערך במסגרת קהילתית והשווה בין טיפול פסיכולוגי קלאסי לבין טיפול פרטני מבוסס סוסים בקרב מתבגרים עם קשיים, נבדקו שינויים בתפקוד רגשי והתנהגותי לאורך התהליך. במקרה הזה, שתי הקבוצות הראו שיפור מובהק במדדים כמו ויסות, התמודדות ודפוסי התנהגות, ללא פער משמעותי ביניהן.המשמעות של הממצא הזה מעניינת במיוחד. עצם העובדה שטיפול שמתקיים בתוך קליניקה וטיפול שמתקיים דרך מפגש חי עם סוס מובילים לתוצאות דומות, מרחיבה את האופן שבו אנחנו חושבים על תהליכים טיפוליים. היא מזכירה לנו שלא תמיד צריך להישאר בתוך שיחה כדי לייצר שינוי, ושעבור ילדים ומתבגרים, לעיתים דווקא המעבר למרחב חווייתי, גופני ומבוסס קשר ישיר, מאפשר גישה אחרת לאותן מיומנויות יסוד.
התמונה שעולה מן המחקרים מתחברת למגמה רחבה יותר בספרות, המצביעה על קשר בין עבודה עם סוסים לבין פיתוח מיומנויות רגשיות והתנהגותיות בסיסיות בקרב בני נוער. כשמחברים את הממצאים, מתחדדת תמונה ברורה: עבודה עם סוסים אינה רק חוויה חיובית או משלימה, אלא דרך נוספת, מבוססת ואחרת לפתח את היכולת להירגע, לבחור תגובה ולהיות בנוכחות עם האחר - בדיוק אותם המרכיבים שנשחקים הרבה לפני שאלימות מתפרצת.
זה לא מחקרי, אבל לאורך השנים שבהן עבדתי עם בני נוער שמתמודדים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים ונשארתי בקשר עם חלקם גם בבגרות, חוזרת שוב ושוב אותה תמונה. עבור חלקם, החווה לא הייתה עוד פעילות. היא הייתה אלטרנטיבה אמיתית לרחוב. מקום להגיע אליו במקום להיעלם, להישאר בו במקום לשוטט.
מרחב שאפשר פשוט להיות בו. להשתהות. לפגוש גבולות ברורים, אבל גם קשר שלא דורש להוכיח כלום ולא מחייב להיות כל הזמן על המשמר. משהו אחר מתארגן שם, לאט, לאורך זמן.
אני לא היחידה שרואה את זה. מי שעובד עם סוסים לאורך שנים מכיר את הרגעים האלה, את המעברים הקטנים, את הבחירות שמשתנות, את מי שמוצא שם עוגן.
אולי זה המקום להזכיר לעצמנו דבר פשוט. האחריות שלנו לא מתחילה ונגמרת בתגובה לאירועים קיצוניים, אלא בבנייה יומיומית של תנאים אחרים. להוקיע אלימות, כן. אבל לא פחות מזה, ליצור מרחבים שמחזקים קשר, ויסות ותחושת שייכות. הדרכים יכולות להיות רבות ומגוונות.
אצלי, זה קורה דרך סוסים.
