מה הגוף לומד כשהסוס מתחיל ללכת? על תנועה, שיווי משקל, מוח והכימיה של המפגש

לפני זמן מה לקחתי את בעלי לטיול סוסים ארוך יחסית למה שהוא רגיל, כשלוש שעות רכיבה בשבילי העמק. למחרת הוא התעורר עם כאבי שרירים במקומות שלא ידע שקיימים, והיה מופתע באמת. הרי הסוס הוא זה שהלך. הוא, לפחות לתפיסתו, בעיקר ישב עליו ונהנה מהנוף. איך בדיוק ישיבה נינוחה לכאורה הצליחה להפעיל שרירים שלא קיבלו ממנו עד אז אפילו הודעת היכרות?

זו אולי אחת הטעויות הנפוצות בנוגע לרכיבה. מהצד נדמה שהסוס עושה את רוב העבודה והרוכב פשוט מונח על גבו. בפועל, מהרגע שהסוס מתחיל ללכת, הגוף שעליו נכנס לפעולה. בכל צעד הוא מקבל מידע חדש, מאבד לרגע את נקודת האיזון שלו, מתקן, מתארגן מחדש ומנסה להתכונן לתנועה הבאה. כל זה קורה שוב ושוב, עשרות ומאות פעמים במהלך הרכיבה. מתחת לתנועה הפשוטה לכאורה מתקיימת עבודה גופנית מורכבת, שמערבת שרירים, מפרקים, מערכות חישה, מערכת עצבים ומוח.

מה בדיוק קורה שם? בדיוק על זה המאמר השבועי.

בעלי ואני בטיול סוסים

נתחיל בתנועה עצמה. כשהסוס הולך, גבו ואגנו נעים בכמה כיוונים במקביל. קדימה ואחורה, מצד לצד וגם למעלה ולמטה. התנועה הזו עוברת דרך האוכף או משטח הרכיבה אל אגן הרוכב. מחקרים שבחנו את תנועת האגן מצאו דמיון מסוים בין התנועה המתרחשת בזמן רכיבה על סוס הולך לבין תנועת האגן בזמן הליכה אנושית. זו אינה אותה תנועה בדיוק, והרוכב כמובן אינו הולך בזמן שהוא יושב על הסוס, אבל הגוף מקבל רצף של גירויים שמזכיר מרכיבים מתוך דפוס ההליכה.

עבור מי שמתקשה ללכת, לשאת משקל או לייצר תנועה מאורגנת בעצמו, זו יכולה להיות הזדמנות משמעותית לחוות תבנית תנועה שקשה להגיע אליה בדרכים אחרות. הסוס מייצר את התנועה, אך הגוף של הרוכב אינו פסיבי בתוכה. הוא נדרש להגיב אליה ללא הפסקה.

כדי להישאר במרכז, שרירי הבטן, הגב, האגן והצוואר מבצעים בכל רגע תיקונים קטנים. רובם מתרחשים עוד לפני שהרוכב חושב עליהם. אם הסוס מאט, פונה, מרים את הראש או משנה מעט את אורך הצעד, הגוף צריך להתאים את עצמו. כך מתרגלים שיווי משקל, יציבה, תיאום בין חלקי הגוף, טווחי תנועה ולעיתים גם סימטריה. זו עבודה גופנית שקטה למראה, אבל מה שקורה בפנים רחוק מלהיות שקט.

אבל השרירים הם רק חלק מהסיפור. בזמן הרכיבה המוח מקבל זרם מתמשך של מידע ממערכות שונות. מערכת שיווי המשקל מדווחת על שינויי הכיוון והמהירות. מערכת התחושה העמוקה מספרת היכן נמצאים האגן, הרגליים והידיים גם בלי להביט בהם. העור קולט מגע, לחץ, חום ומרקמים. העיניים עוקבות אחר המרחב, והמוח נדרש לחבר את כל המידע הזה לתגובה אחת מאורגנת.

לתהליך הזה קוראים אינטגרציה חושית. במילים פשוטות, המוח אוסף מידע מהגוף ומהסביבה, מחליט מה חשוב כרגע ומתכנן תגובה. אצל חלק מהאנשים התהליך הזה מתרחש בקלות יחסית. אצל אחרים המידע מגיע בעוצמה גבוהה מדי, נמוכה מדי או בצורה שקשה לארגן. הרכיבה מאפשרת לעבוד עם מידע חושי עשיר בתוך פעילות שיש לה התחלה, קצב ומשמעות. אפשר לשנות את מהירות ההליכה, את הכיוון, את תנוחת הישיבה ואת מידת התמיכה, וכך להתאים את החוויה לאדם המסוים שנמצא על הסוס.

גם המוח, כמו הגוף, לומד מתוך חזרתיות. בכל פעם שהרוכב מאבד מעט את שיווי המשקל ומצליח להתארגן מחדש, הוא מקבל משוב. בכל פעם שהוא מתכנן תנועה, מבצע אותה ומגלה מה קרה, המוח מעדכן את המפה שלו. למידה מוטורית נוצרת בדיוק כך, דרך ניסיון חוזר, משוב ותיקון.

כאן נכנס המושג נוירופלסטיות, היכולת של המוח להשתנות בעקבות ניסיון. לפעמים אנחנו משתמשים במילה הזו כאילו מדובר בכפתור קסם שמופעל ברגע שסוס נכנס לתמונה. בפועל, המוח משתנה בעקבות תרגול בכל מיני סביבות. היתרון האפשרי של הרכיבה נמצא בשילוב בין חזרתיות לבין שונות. צעדי הסוס דומים זה לזה, אך לעולם אינם זהים לחלוטין. הגוף מקבל דפוס קבוע מספיק כדי ללמוד ממנו, יחד עם שינויים קטנים שדורשים ממנו להישאר ערני, להתאים את עצמו ולפתור שוב את אותה הבעיה בתנאים מעט אחרים.

ויש גם עניין של מוטיבציה. תרגיל שמרגיש חזרתי בחדר טיפולים עשוי לקבל משמעות אחרת לגמרי כשהוא נעשה כדי לכוון סוס, להגיע לחבית או להשלים מסלול. המוח לומד טוב יותר כאשר האדם מעורב, סקרן ומבין למה הוא פועל. העובדה שהמשימה מתרחשת בתוך קשר עם יצור חי יכולה להגדיל את מידת הנוכחות וההשקעה בה.

מכאן אנחנו מגיעים למערכת העצבים האוטונומית, המערכת שמווסתת בין היתר דופק, נשימה ורמת עוררות. התנועה הקצבית, החום של גוף הסוס, המגע והחזרתיות עשויים לתמוך אצל חלק מהמשתתפים בירידה בעוררות ובהתארגנות רגועה יותר. אפשר לראות נשימה שמעמיקה, שרירים שמתרככים ויכולת טובה יותר להישאר בתוך המפגש.

אבל גם כאן חשוב להימנע מסיפור פשוט מדי. סוס גדול, תנועה בלתי מוכרת או תחושה של אובדן שליטה יכולים דווקא להעלות עוררות. עבור אדם אחד הרכיבה תהיה מרגיעה, ועבור אחר היא עשויה להיות מפחידה. המטרה היא לבנות חוויה שבה יש מספיק ביטחון, בחירה ותמיכה, כדי שהגוף יוכל ללמוד בהדרגה שהוא מסוגל להתמודד.

ומה לגבי הורמונים? גם כאן הגוף אינו נשאר אדיש למפגש. פעילות עם סוסים יכולה להשפיע על מערכות הורמונליות הקשורות לדחק, לקשר ולוויסות. מחקרים מצאו שינויים ברמות הקורטיזול בעקבות פעילות עם סוסים, וקיימות השערות שלפיהן המגע והקשר עם הסוס עשויים להשפיע גם על הפרשת אוקסיטוצין, המזוהה עם קרבה, ביטחון וחיבור. הממצאים עדיין אינם אחידים לגבי הכיוון, העוצמה והתנאים שבהם השינויים מתרחשים, אבל באופן כמעט גורף אנחנו מזהים את החוויה עצמה: אחרי מפגש טוב עם סוס הנשימה מעט עמוקה יותר, הגוף מעט רגוע יותר, ומשהו בפנים מרגיש טוב יותר. אולי עדיין מוקדם להבטיח שכל ליטוף מייצר קוקטייל הורמונלי מושלם, אבל בהחלט יש סיבה טובה להמשיך לבדוק מה בדיוק מתרחש שם.

אולי דווקא המורכבות הזו היא לב העניין. הסוס הוא לא מכשיר כושר עם פרווה. הוא יצור חי, נע ומגיב. התנועה שלו משפיעה על הגוף, הנוכחות שלו דורשת קשב, והקשר איתו מעורר רגשות. לכן קשה להפריד לחלוטין בין ההשפעה הפיזית, החושית, הקוגניטיבית והרגשית של הרכיבה. שיווי משקל קשור לביטחון. תנועה קשורה לתכנון. הצלחה גופנית משפיעה על תחושת המסוגלות. והיכולת להישאר יציב על גבו של סוס נע יכולה להפוך, לפעמים, גם לידיעה פנימית חדשה: הגוף שלי מסוגל להגיב, ללמוד ולהסתגל.

כדי להבין איך שינוי כזה נראה בפועל, אפשר לחשוב על אחד הילדים שהגיעו אלינו לחווה. כשהיה בן 7, הוא התמודד עם קושי בקואורדינציה וחולשה בחגורת הכתפיים. הוא התעייף במהירות והתקשה לשמור על ישיבה זקופה לאורך זמן, ולכן נמנע ממשימות שדרשו ממנו מאמץ. בהדרגה הוא הצליח להישאר זמן ממושך יותר על הסוס, להתייצב ולבצע פעולות מורכבות יותר. השיפור הגופני הביא איתו גם יותר ביטחון, נכונות לנסות ותחושת מסוגלות.

אז בפעם הבאה שנראה אדם יושב על סוס שהולך לאט סביב המגרש, כדאי להביט שוב. מתחת לתנועה הפשוטה לכאורה מתקיים מפגש מורכב בין אגן, שרירים, חושים, מערכת עצבים ומוח. הסוס עושה צעד, הגוף מגיב והמוח לומד. ואז מגיע עוד צעד, ועוד הזדמנות להתארגן מחדש.