איך הופכים אהבה למקצוע?

גדלתי בתוך עולם של סוסים. לא נכנסתי אליו דרך קורס, וגם לא קיבלתי החלטה מסודרת שזה יהיה המקצוע שלי. הוא פשוט היה שם. בריח של הבוקר, בשעות באורווה, בעבודה שצריך לעשות גם כשחם, כשקר וכשיש תוכניות מעניינות יותר.

אמא שלי, איבון בן, היא אשת סוסים מהדור שבו אנשים ידעו לעשות דברים. דור של אנשי סוסים, חקלאים וציונים מעשיים, שלא עצרו לעיתים קרובות לנסח את הידע שלהם. הם פשוט עבדו. הקימו, גידלו, תיקנו, פתרו בעיות והמשיכו הלאה. פחות מצגות, יותר לקום בבוקר ולראות מה צריך לעשות.

חלק גדול ממה שאני יודעת למדתי כשעמדתי לידה.

לפעמים היא הסבירה. לפעמים נתנה לי לנסות. לפעמים הסתכלה עליי במבט שהבהיר לי שכדאי לחשוב שוב על ההחלטה שקיבלתי. הידע עבר בינינו במשפטים קצרים, בתנועות קטנות ובעבודה שחזרה על עצמה יום אחרי יום. לא תמיד ידעתי שאני לומדת. בדיעבד, דווקא השיעורים שלא הוכרזו כשיעורים נשארו איתי הכי הרבה.

תמנע בן, איבון בן

במובן מסוים, הייתי שוליה.

פעם, כך נלמדו מקצועות רבים. השוליה נכנס אל הסדנה דרך העבודות הקטנות. הוא סידר את הכלים, עמד ליד בעל המקצוע והביט. אחר כך קיבל משהו להחזיק, פעולה פשוטה לבצע, אחריות קטנה לשאת. לאט לאט הידיים שלו התחילו להבין את מה שהעיניים ראו במשך שנים.

הוא למד את סדר הפעולות, אבל גם את הרווחים ביניהן. את השנייה שבה אדם מנוסה עוצר לפני שהוא ממשיך. את השינוי הקטן שמאותת שמשהו לא מסתדר. את ההבדל בין התמדה לעקשנות, ובין ביטחון לבין הרגע שבו שכחנו להקשיב.

את הדברים האלה קשה ללמד בשיעור. לעיתים קשה אפילו להסביר אותם במילים. הם עוברים דרך קרבה, חזרתיות וזמן.

אחרי שנים לצד אמא שלי יצאתי ללמוד במקומות אחרים, לפגוש אנשים שעבדו אחרת ושאלו שאלות אחרות.

אימנתי סוסים בהרי הרוקי, ובאחת הפניות המשונות שהחיים יודעים לארגן, מצאתי את עצמי במוזמביק עובדת על תיקון אילוף של סוסת טיולים. כל מקום הוסיף טכניקה, נקודת מבט ובעיקר תזכורת לכך שהדרך שבה תמיד עשינו משהו היא עדיין רק דרך אחת.

לצד הסוסים הגיעו גם לימודים אקדמיים בפסיכולוגיה, חינוך, מדיניות וניהול. המחקר והתאוריה נתנו שמות לדברים שהכרתי מהשטח, ולימדו אותי לפרק הנחות ולזכור שגם ניסיון של עשרות שנים לא הופך כל הרגל לאמת מקצועית.

היום אני מבינה שכל אחת מדרכי הלמידה האלה נתנה לי משהו אחר.

החווה לימדה אותי לראות. העולם לימד אותי להשוות. האקדמיה לימדה אותי לשאול. העבודה הטיפולית לימדה אותי שאין ערך רב לכל אלה אם אנחנו לא מצליחים לחבר ביניהם ברגע האמת.

וזה בדיוק החיבור שחסר לפעמים בהכשרות מקצועיות.

בשנים האחרונות נדמה שהשאלה איך לומדים מקצוע הוחלפה בשאלה כמה מהר אפשר לקבל עליו תעודה.

בונים מסלול קצר ומרוכז, ואז מנסים לשכנע את כל הידע המקצועי להיכנס פנימה.

על הנייר הכול נמצא שם. הכותרות מופיעות בסילבוס, כל נושא קיבל את השעתיים שלו ואפשר אפילו לבחון, לתת ציון ולסמן שנלמד. אלא שיש הבדל בין חומר שהועבר לבין ידע שהספיק להתפתח.

המבחן האמיתי מתחיל כשהאדם והסוס נכנסים יחד למרחב, ושניהם מסרבים בנימוס לפעול לפי המערך שהכנו.

שם צריך לראות כמה דברים בו זמנית. להבין מה האדם מביא איתו היום, מה הסוס משדר, מה קורה בקשר ביניהם ומה נכון לעשות עכשיו. לפעמים להציע אתגר. לפעמים להוריד עומס. לפעמים להישאר עם הקושי עוד רגע, ולפעמים להניח בצד רעיון נהדר שפשוט אינו מתאים למפגש הזה.

זו לא רק שאלה של ידע. זה שיקול דעת מקצועי.

ושיקול דעת לא נבנה לפי מספר הכותרות שהצלחנו להכניס למערכת. הוא מתפתח מתוך זמן, התנסות, הדרכה וחזרה. צריך לפגוש רעיון בכיתה, לנסות אותו בשטח, לגלות שהוא הרבה פחות מסודר במציאות ולחזור אליו עם שאלות טובות יותר.

תעודה יכולה להעיד שהקורס הסתיים. היא לא תמיד יכולה להעיד שהלמידה הבשילה.

כשאנחנו בוחנים הכשרה, חשוב לשאול מה לומדים בה, אבל זו רק ההתחלה. כדאי לשאול גם באיזה קצב לומדים, לצד מי, כמה זמן ניתן להתנסות, מי נמצא שם כשהדברים מסתבכים ומה קורה אחרי שהמצגת נגמרת.

בקורס מדריכי הרכיבה הטיפולית שלנו אנחנו מנסים לחבר בין כל העולמות שמהם אנחנו עצמנו למדנו. בין הידע שעובר בעבודה לצד אנשי סוסים מנוסים לבין לימודים מקצועיים מסודרים. בין פסיכולוגיה, אנטומיה ופדגוגיה לבין הרבה שעות עם סוסים. בין מחקר ותאוריה לבין מצבים אמיתיים שלא קראו את המחקר ומסרבים להסתדר יפה בתוך התאוריה.

גם לקצב יש משמעות. למידה צריכה זמן לשקוע, להסתבך מעט ואז להסתדר מחדש. לא הגיוני בעינינו לדחוס מקצוע שלם לכמה שבועות ולצפות שבסופם כל החלקים כבר יתחברו. יש דברים שפשוט צריכים לפגוש זמן, ניסיון ועוד כמה טעויות טובות.

והקורס הוא עדיין רק ההתחלה.

הסטודנטים והסטודנטיות שלנו יודעים שאחריו מחפשים מקום עבודה שיש בו ממי ללמוד, פוגשים אוכלוסיות שונות, מקבלים הדרכה ומתחילים לגלות מה מסקרן אותם במיוחד. יש מי שימשיכו לעבודה עם ילדים, אחרות יימשכו לטראומה, לשיקום, לקבוצות, למשפחות או לעבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים.

משם ממשיכים להתמקצע. קוראים, לומדים, משתלמים, שואלים ומתייעצים. ובעיקר, ממשיכים לפגוש אנשים וסוסים שמזכירים לנו שאנחנו עדיין לא יודעים הכול.

אני דור שני לאנשי סוסים. הייתי שוליה, יצאתי אל העולם, חזרתי אל האקדמיה ושוב אל השטח.

הקורס שלנו נבנה מתוך החיבור הזה. מתוך האמונה שמדריך טוב צריך ידע, ניסיון, סקרנות, זמן ואנשים טובים ללמוד לצידם.

ואם כל הדיבור הזה על למידה שדורשת זמן דווקא גרם לכם לרצות להזדרז, נשארו לנו שני מקומות אחרונים בקורס מדריכי רכיבה טיפולית, שנפתח ממש תכף באוקטובר.