בלוג בּוסֶפאלוס

כמדי שנה, רגע לפני שהחגים מסתיימים, אני לוקחת לעצמי כמה ימים של חופש אמיתי. נוסעת רחוק ומתנתקת. בדרך כלל לסיני, שם הקליטה והווייפיי משתפים פעולה יפה עם ההחלטה שלי להיות פחות זמינה. אני מתחברת למדבר, לים ולאנשים זרים שחולקים איתי לכמה ימים את אותו המקום ואת אותו הזמן. יש משהו במפגש הזה, מחוץ לתפקידים ולמשימות של היומיום, שמאפשר לי לנוח ולצבור כוחות לקראת החזרה לשגרה.בשלוש השנים האחרונות, הימים האלה קיבלו משמעות נוספת. בתוך השקט, לקראת הרגע הזה שנקרא "אחרי החגים", נמצא גם התארי

"אחרי החגים". שתי מילים שמבטיחות לכולנו שנחזור לשגרה, אבל כל אחד מאיתנו שומע בהן משהו אחר. יש מי שמחכה כבר לחזור לעבודה, לסדר יום ברור ולדברים שנדחו בחיוך מנומס עד אחרי החגים. יש מי שהמחשבה על כל מה שמחכה להם מעוררת בעיקר חשש. אחרים כבר פתחו יומן כדי לברר מתי תהיה ההזדמנות הבאה לצאת מהשגרה הזאת, ויש מי שעוד נאחזים בשאריות החג. אצל רובנו, אני מניחה, הכול מתערבב. קצת התרגשות, קצת עומס, קצת געגוע לחופש שעוד לא לגמרי נגמר. אחד הדברים שעוזרים לי לפגוש את הערבוב הזה הוא לדבר עליו.

לפני זמן מה לקחתי את בעלי לטיול סוסים ארוך יחסית למה שהוא רגיל, כשלוש שעות רכיבה בשבילי העמק. למחרת הוא התעורר עם כאבי שרירים במקומות שלא ידע שקיימים, והיה מופתע באמת. הרי הסוס הוא זה שהלך. הוא, לפחות לתפיסתו, בעיקר ישב עליו ונהנה מהנוף. איך בדיוק ישיבה נינוחה לכאורה הצליחה להפעיל שרירים שלא קיבלו ממנו עד אז אפילו הודעת היכרות? זו אולי אחת הטעויות הנפוצות בנוגע לרכיבה. מהצד נדמה שהסוס עושה את רוב העבודה והרוכב פשוט מונח על גבו. בפועל, מהרגע שהסוס מתחיל ללכת, הגוף שעליו נכנס ל

רגע לפני סיומה של תשפ״ו וכניסתה של שנה חדשה לחיינו, אני עוצרת, כמו רבים אחרים, ומנסה להסתכל לאחור. להבין איזו שנה הייתה כאן. איך אני מרגישה כלפיה, איך אסכם אותה לעצמי, מה מתוכה יישאר איתי, ומה ממנה אזכור בעוד כמה שנים. זו משימה מעט מוזרה, לסכם שנה שלמה. הרי שנה היא לא לגמרי סיפור מסודר ועיקבי. היא אוסף עצום של רגעים, אנשים, החלטות, הצלחות, דאגות, שיחות, משברים, התחלות והפתעות. חלקם כבר קיבלו משמעות ברורה, אחרים עוד מונחים בערימה פנימית כלשהי וממתינים שנבין מה בדיוק קרה שם. וב

השבוע הוזמנתי לדבר על טראומה ופוסט טראומה בהשתלמות של איגוד האופניים בישראל, שנשאה את הכותרת "האופניים ככלי חינוכי, ערכי, טיפולי ושיקומי". עצם קיומו של יום כזה מרגש אותי. כשאיגוד ספורט עוצר את העיסוק באימונים, בביצועים ובתחרויות כדי לשאול מה עוד אפשר לעשות באמצעות הכלי שנמצא בידיו, יש בכך משהו שמספר סיפור גדול יותר. סיפור על האופן שבו אנחנו, בני האדם ובמיוחד הישראלים של השנים האחרונות, מבינים בהדרגה שהמציאות המורכבת שלנו לא שייכת רק לחדרי הטיפול ולקליניקות. היא מגיעה אל בתי ה

בשנת 1989, כשעבודה טיפולית באמצעות סוסים הייתה תחום צעיר וכמעט לא מוכר בישראל, אימא שלי הקימה יחד עם עוד כמה אנשים טובים את המרכז לרכיבה טיפולית העמק. הטיפול היה המטרה שלשמה המקום הוקם, והוא נשאר בלב העשייה לאורך כל הדרך. הסוסים נבחרו והוכשרו בהתאם לעבודה שנדרשה מהם, והצוות למד והתמקצע. יותר מכל שיטה מקצועית, מה שנבנה שם היה שילוב נדיר בין ידע לבין לב. אלפי ילדים, הורים ואנשי צוות עברו במרכז, שנשען על מסירות ועבודה יומיומית שרובה התרחשה הרחק מעיניים חיצוניות. עוד סוס שצריך לה

לסיפור ה"אודיסאה" של הומרוס יש אינספור פנים וכנראה שזו אחת הסיבות שהוא ממשיך ללוות אותנו כבר כמעט 3,000 שנה. כתבתי עליו כאן בעבר דרך דמותו של מנטור, חברו של אודיסאוס שהופקד על ביתו ועל בנו טלמאכוס. אתנה, שליוותה את טלמאכוס בדמותו, העניקה לימים השראה למושג המתאר אדם שמכוון, מייעץ ומלווה אותנו בדרך. הקיץ קיבל הסיפור העתיק הזה חיים חדשים. אחד ההייפים הגדולים של העונה סובב סביב "האודיסאה" של כריסטופר נולאן והפרשנות הקולנועית הגדולה, האפלה והמרהיבה שלו למסעו של אודיסאוס.

גדלתי בתוך עולם של סוסים. לא נכנסתי אליו דרך קורס, וגם לא קיבלתי החלטה מסודרת שזה יהיה המקצוע שלי. הוא פשוט היה שם. בריח של הבוקר, בשעות באורווה, בעבודה שצריך לעשות גם כשחם, כשקר וכשיש תוכניות מעניינות יותר. אמא שלי, איבון בן, היא אשת סוסים מהדור שבו אנשים ידעו לעשות דברים. דור של אנשי סוסים, חקלאים וציונים מעשיים, שלא עצרו לעיתים קרובות לנסח את הידע שלהם. הם פשוט עבדו. הקימו, גידלו, תיקנו, פתרו בעיות והמשיכו הלאה. פחות מצגות, יותר לקום בבוקר ולראות מה צריך לעשות.

מדי פעם, ולעיתים רחוקות מדי, בן זוגי ואני יוצאים לרכיבה באדמות העמק. הוא לא איש סוסים ובכל זאת יש ברכיבות האלה משהו שעובד עבור שנינו. העבודה מתחילה עוד לפני שעולים על הסוסים. אנחנו מביאים אותם, מברישים ומכינים יחד. כל אחד עסוק בסוס שלו, ובו בזמן ער לאחר, מושיט ציוד, מחכה ועוזר כשצריך. אחר כך יוצאים לדרך. אנחנו לא מדברים הרבה, לא פותרים סוגיות גדולות ולא חוזרים עם מסקנות על הזוגיות. יש משהו כמעט מדיטטיבי בטבע, בקצב הצעדים, בחום הגוף של הסוסים ובשקט שאין צורך למלא במילים.

תם לו חג המונדיאל. אחרי שבועות של משחקים נהדרים, אינספור פרשנויות, ויכוחים על שחקנים, מאמנים, שופטים, נבחרות וכמובן פיפ"א, זכינו למשחק גמר שהיה, איך לומר בעדינות, אחד המשעממים שנראו בטורניר, ויש שיגידו בתולדות גביע העולם. ובכל זאת, קצת עצוב לחשוב שרק בעוד ארבע שנים נהיה שוב עדים לאירוע ספורטיבי בסדר גודל כזה. עד אז ניאלץ למצוא נושאים אחרים להתווכח עליהם, אבל אל דאגה, מדינת ישראל כבר חשבה על חלופה. המונדיאל הסתיים, מערכת הבחירות מתחילה, וב- 27 באוקטובר 2026 ניגש שוב לקלפיות.

בזמן שהמאמר הזה מתפרסם, אני נמצאת בפורטוגל. אחרי רשימות, תדריכים, טלפונים למקרי חירום, אנשים טובים ששומרים על החווה, בייביסיטר לכלבות והבטחות חגיגיות שאני באמת אתנתק לשבוע, שמתי את הביזנס על הולד ונסעתי לנוח. טוב, "לנוח" זו כנראה מילה מעט שאפתנית. נכון לרגע כתיבת השורות האלה, יותם שאל בערך 5 פעמים מתי כבר הולכים לים, אמא שלי התעקשה לסדר את הכלים במטבח עוד לפני 7 בבוקר, ואני עדיין מגלה שלמוח לוקח קצת יותר זמן מהדרכון להבין שאנחנו כרגע בחופשה. אבל לפחות אלו הדאגות של השבוע. שיש

אחד הדברים היפים ברכיבה הטיפולית בישראל הוא שקל לנו לשכוח עד כמה היא יוצאת דופן. אנחנו רגילים אליה. היא חלק מהנוף. ילדים מגיעים מדי שבוע לחווה, הורים מתווכחים מי יסיע, מדריכים רצים בין שיעור לשיעור, וסוסים ממלאים בשלווה את תפקידם כאילו כך היה מאז ומתמיד. אבל במבט רחב יותר, הסיפור הישראלי הוא למעשה סיפור די מרשים. במדינות רבות בעולם, טיפול באמצעות סוסים הוא שירות פרטי לחלוטין. מי שמעוניין בו נדרש לממן אותו מכיסו ולעיתים מדובר בעלויות שמציבות אותו מחוץ להישג ידם של רבים. בישראל

אני מאותם אנשים שמאמינים במתן שיעורי בית ועבודות. לא כי אני נרגשת במיוחד מבדיקת עבודות או ממבטים מבואסים של סטודנטים, אלא כי אני ממש אוהבת את מה שקורה אחרי שהשיעור מסתיים. רעיון שנזרק לחלל הכיתה ביום שלישי בבוקר ממשיך להדהד כמה ימים אחר כך. שאלה שעלתה בדרך אגב מוצאת את דרכה לשיחה, לספר, למאמר או להתבוננות חדשה. הלמידה ממשיכה להתפתח ולהעמיק גם כשהמפגש עצמו כבר מאחורינו. לצד זה, יש ערך גדול גם בתרגול של משימות מורכבות. כתיבה, תכנון, הצגה וחשיבה ביקורתית הן מיומנויות מקצועיות לכ

אנחנו רגילים לחפש סלחנות על ספת הפסיכולוג, בין דפי יומן אישי, או בשיחות נפש שמתחילות בתשע בערב ומוצאות את עצמן עמוק לתוך הלילה. פחות מקובל לחפש אותה דווקא באורווה. ובכל זאת, יש בי חשד הולך וגובר שעבודה עם סוסים דורשת מאיתנו לפתח סוג מאוד מסוים של סלחנות. לא הסלחנות החגיגית של ספרי העזרה העצמית, לא "לשחרר ולהמשיך הלאה", וגם לא איזו רכות אינסופית שמקבלת הכול בהבנה. משהו אחר. סלחנות כלפי חוסר שלמות. כלפי פספוסים. כלפי העובדה שגם אנחנו, גם הסוסים, וגם מערכות היחסים שנוצרות בינינו

מכירים את הימים האלה שבהם התכוונתם לעשות רק משהו אחד קטן ותוך רגע נסחפתם לעוד משהו ועוד אחד, עד שאיבדתם לחלוטין את תחושת הזמן? אצלי זה קורה כמעט תמיד בחווה. אני מגיעה "רק לרגע" כדי לבדוק צליעה קלה אצל אחד הסוסים, אבל בדרך מגלה שהסייחה שוב הצליחה לפרק חלק מהציוד שלה. אני פותחת את ארון הציוד כדי למצוא פתרון, ופתאום נזכרת שיש שם משהו שרציתי לסדר כבר שבועיים. משם זה ממשיך לבדיקה אם השוקתות נקיות, אם המאווררים עובדים, אם הסוס החדש מסתדר במרעה, אם נשאר מספיק חציר לערב, ואם כבר אני

בשבוע האחרון אירע אירוע מזעזע שקשה להישאר אדישים אליו. צעיר נרצח. לא בתוך עולם פשע מאורגן, לא בתוך מציאות רחוקה. כאן אצלנו. על ידי ילדים. בני 12 עד 15. כן, אני חוזרת על זה - ילדים. לפי הפרסומים, התעורר ויכוח והם עזבו את המקום, אך חזרו מאוחר יותר וחיכו לו. תכננו. תקפו אותו באלימות קשה ובסופה דקרו אותו למוות. התגובה הציבורית לא איחרה להגיע. זעזוע, כעס, דרישות לענישה מחמירה וחיפוש אחר אשמים. אבל לצד כל אלה, עולה גם שאלה אחרת. פחות נוחה, פחות מיידית. איך הגענו למצב הזה מלכתחילה?

אנחנו חיים בעידן של תיעוד. מצלמות, שיתופים, חשיפה. זה קורה כל הזמן. חלק מזה מבחירה, חלק מזה פשוט כי זה שם, סביבנו, כמעט בכל מרחב. עולם של רשתות חברתיות, של ויזואליה בלתי נגמרת, של רגעים שנלכדים. ועדיין איכשהו, ברגע שמצלמה נכנסת למרחב שלנו, משהו משתנה. האווירה מעט זזה. האנרגיה מתעדכנת. אצל חלק זה ממש מפעיל, אצל אחרים זו תנועה עדינה יותר, אולי רק כיווץ קטן, אולי יותר מזה. הגוף מתארגן מחדש, המבט נהיה מודע יותר, ותוך כדי פעולה נכנסת עוד שכבה של הסתכלות. כבר למעלה משנה שמגיעה לבוס

מכירים את הרגע הזה שבו נדמה שהכול מתפקשש? דברים מצטברים, לא תמיד קשורים אחד לשני, אבל ביחד יוצרים תחושה של עומס. כמו כדור שלג שמתחיל להתגלגל, צובר תאוצה, גדל תוך כדי תנועה. יש ימים כאלה, עם יותר נפילות מהרגיל. לפעמים ממשיות, לפעמים רגשיות, ולפעמים פשוט תחושה כללית שמשהו לא מתיישב. לכל אחד יש את הדימוי שלו לרגעים האלה. וכנראה גם את הדרך שלו להתמודד איתם. ואני? אני חוזרת לבסיס. זה התחיל אי שם על מגרש כדורעף החופים בתל אביב. לא הייתי השחקנית הכי טובה, אבל הייתי שם עם כל הלב. טור

יש רגעים שבהם לא צריך הרבה כדי להבין איך מישהו נכנס למרחב. משהו קטן בנשימה, במבט, באופן שבו הגוף מוחזק. אנשים מגיעים עם סיפורים ורקעים שונים, ועם דרכים שונות להחזיק את עצמם בתוך העולם. חלקם עם אבחנה, חלקם עם תחושת דריכות מתמשכת, וחלקם פשוט עייפים מלהחזיק. כמי שעובדת עם פוסט טראומה באמצעות סוסים, אני פוגשת שוב ושוב את אותה התופעה מזוויות שונות. אין שני אנשים שחווים את זה אותו דבר ובכל זאת יש קו עדין שמחבר בין החוויות. מערכת עצבים שמחפשת דרך להתארגן מחדש, גוף שמבקש קצב אחר. בשב

המציאות שלנו בתקופה הזו סוריאליסטית בצורה שקשה להסביר למי שלא חי כאן. מצד אחד מלחמה שמשפיעה על כל שכבה בחיים, מצד שני ניסיון עקשני להמשיך לשדר שגרה. שיעורים עם סוסים מתחילים ונקטעים לפי אזעקות, מסגרות הילדים נסגרות, ובקבוצות הוואטסאפ של הצוות מנסים להבין את הלו"ז. בתוך כל זה יש משאלה די פשוטה - רגע של שקט, קצת שלווה, אולי אפילו איזה דמיון עמום לחיים נורמליים. ואם כבר להגזים, גם האפשרות לתכנן משהו קדימה. אבל אז מגיע הקול המוכר של עולם הניו אייג'. "תחיי את הרגע", אנחנו קוראים.