בלוג בּוסֶפאלוס

מכירים את הימים האלה שבהם התכוונתם לעשות רק משהו אחד קטן ותוך רגע נסחפתם לעוד משהו ועוד אחד, עד שאיבדתם לחלוטין את תחושת הזמן? אצלי זה קורה כמעט תמיד בחווה. אני מגיעה "רק לרגע" כדי לבדוק צליעה קלה אצל אחד הסוסים, אבל בדרך מגלה שהסייחה שוב הצליחה לפרק חלק מהציוד שלה. אני פותחת את ארון הציוד כדי למצוא פתרון, ופתאום נזכרת שיש שם משהו שרציתי לסדר כבר שבועיים. משם זה ממשיך לבדיקה אם השוקתות נקיות, אם המאווררים עובדים, אם הסוס החדש מסתדר במרעה, אם נשאר מספיק חציר לערב, ואם כבר אני

בשבוע האחרון אירע אירוע מזעזע שקשה להישאר אדישים אליו. צעיר נרצח. לא בתוך עולם פשע מאורגן, לא בתוך מציאות רחוקה. כאן אצלנו. על ידי ילדים. בני 12 עד 15. כן, אני חוזרת על זה - ילדים. לפי הפרסומים, התעורר ויכוח והם עזבו את המקום, אך חזרו מאוחר יותר וחיכו לו. תכננו. תקפו אותו באלימות קשה ובסופה דקרו אותו למוות. התגובה הציבורית לא איחרה להגיע. זעזוע, כעס, דרישות לענישה מחמירה וחיפוש אחר אשמים. אבל לצד כל אלה, עולה גם שאלה אחרת. פחות נוחה, פחות מיידית. איך הגענו למצב הזה מלכתחילה?

אנחנו חיים בעידן של תיעוד. מצלמות, שיתופים, חשיפה. זה קורה כל הזמן. חלק מזה מבחירה, חלק מזה פשוט כי זה שם, סביבנו, כמעט בכל מרחב. עולם של רשתות חברתיות, של ויזואליה בלתי נגמרת, של רגעים שנלכדים. ועדיין איכשהו, ברגע שמצלמה נכנסת למרחב שלנו, משהו משתנה. האווירה מעט זזה. האנרגיה מתעדכנת. אצל חלק זה ממש מפעיל, אצל אחרים זו תנועה עדינה יותר, אולי רק כיווץ קטן, אולי יותר מזה. הגוף מתארגן מחדש, המבט נהיה מודע יותר, ותוך כדי פעולה נכנסת עוד שכבה של הסתכלות. כבר למעלה משנה שמגיעה לבוס

מכירים את הרגע הזה שבו נדמה שהכול מתפקשש? דברים מצטברים, לא תמיד קשורים אחד לשני, אבל ביחד יוצרים תחושה של עומס. כמו כדור שלג שמתחיל להתגלגל, צובר תאוצה, גדל תוך כדי תנועה. יש ימים כאלה, עם יותר נפילות מהרגיל. לפעמים ממשיות, לפעמים רגשיות, ולפעמים פשוט תחושה כללית שמשהו לא מתיישב. לכל אחד יש את הדימוי שלו לרגעים האלה. וכנראה גם את הדרך שלו להתמודד איתם. ואני? אני חוזרת לבסיס. זה התחיל אי שם על מגרש כדורעף החופים בתל אביב. לא הייתי השחקנית הכי טובה, אבל הייתי שם עם כל הלב. טור

יש רגעים שבהם לא צריך הרבה כדי להבין איך מישהו נכנס למרחב. משהו קטן בנשימה, במבט, באופן שבו הגוף מוחזק. אנשים מגיעים עם סיפורים ורקעים שונים, ועם דרכים שונות להחזיק את עצמם בתוך העולם. חלקם עם אבחנה, חלקם עם תחושת דריכות מתמשכת, וחלקם פשוט עייפים מלהחזיק. כמי שעובדת עם פוסט טראומה באמצעות סוסים, אני פוגשת שוב ושוב את אותה התופעה מזוויות שונות. אין שני אנשים שחווים את זה אותו דבר ובכל זאת יש קו עדין שמחבר בין החוויות. מערכת עצבים שמחפשת דרך להתארגן מחדש, גוף שמבקש קצב אחר. בשב

המציאות שלנו בתקופה הזו סוריאליסטית בצורה שקשה להסביר למי שלא חי כאן. מצד אחד מלחמה שמשפיעה על כל שכבה בחיים, מצד שני ניסיון עקשני להמשיך לשדר שגרה. שיעורים עם סוסים מתחילים ונקטעים לפי אזעקות, מסגרות הילדים נסגרות, ובקבוצות הוואטסאפ של הצוות מנסים להבין את הלו"ז. בתוך כל זה יש משאלה די פשוטה - רגע של שקט, קצת שלווה, אולי אפילו איזה דמיון עמום לחיים נורמליים. ואם כבר להגזים, גם האפשרות לתכנן משהו קדימה. אבל אז מגיע הקול המוכר של עולם הניו אייג'. "תחיי את הרגע", אנחנו קוראים.

יש משהו בתקופה הזו, שכבר מזמן אי אפשר לקרוא לה זמנית, שמכריח אותנו לעצור. לא עצירה יזומה של חופשה או ריטריט, דווקא עצירה מוכרת כזו, שנכפית עלינו מתוך מציאות שבה נשארים קרובים למרחב מוגן, לאהובים שלנו, למה שבאמת חשוב. ובתוך התנועה המצומצמת הזו, כשקווי הרדיוס של החיים משתנים בצורה ניכרת, אני חוזרת לנקודות שבהן הכל התחיל.מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב אל שלוש השנים האחרונות, אל הדרך שבה בוספאלוס הלך והתהווה, כרעיון חי, בתהליך מתמשך של שינוי ודיוק. להיות או לא להיות עסק? אם אני לו

אחד העקרונות שאני מחזיקה בהם בהכשרה למדריכי רכיבה טיפולית הוא שידע תיאורטי איננו מספיק.אפשר לדבר שעות על שיקום, ויסות, טראומה, דימוי גוף והסתגלות. אפשר ללמוד על פרוטוקולים, התאמות ועקרונות בטיחות. אבל ברגע האמת, מי שמולנו הוא לא אבחנה ולא טופס הפניה. הוא אדם עם היסטוריה, הרגלים, פחדים, כוחות, חוש הומור ודרך משלו בעולם. ולכן, אני דוגלת ברעיון של לזרוק את הסטודנטים למים. זאת מתוך תפיסה פדגוגית ברורה - למידה עמוקה מתרחשת במפגש. עם שונות. עם אי הודאות. עם מצב שבו אין תשובה אחת נכ

אני מלווה בחור מקסים, שמתמודד עם אתגרים שונים שהחיים זימנו לו. אנחנו נפגשים לרוב אחת לשבוע, לצד הסוסים. עובדים בכאן ובעכשיו, מנסים לאזן בין ה doing ל being, נהנים משעה של טבע, אוויר פתוח ונוכחות שקטה של סוסים. רוב הזמן, בין מפגש למפגש, אין הרבה מילים, מקסימום הודעות וואטסאפ ענייניות. עד שיום אחד הוא התקשר. בקול עייף הוא סיפר על קושי, על יום שהתפרק לו בין הידיים. הוא נשמע גמור. לא נכנס לפרטים, אבל משהו בטון, בקצב הדיבור, באופן שבו השתתק בין משפטים, גרם לי להעריך שממש קשה לו. ז

נכתב בשיתוף עם שירי בלומברג, מדריכת רכיבה טיפולית ומנחת קבוצת עבודה עם סוסים למתמודדים עם PTSD. הגשם הישראלי איננו מהמרשימים בעולם, אבל כולנו מכירים את הימים שבהם הוא נותן עבודה והופך לנתון משמעותי, בטח ובטח בבנייה ובהתכווננות למפגש בחווה עם סוסים. אלו ימים שבהם מזג האוויר הוא גורם פעיל שמשפיע על הקרקע, על התנועה, על הקצב, ובעיקר על רמות העוררות. עבור סוסים, שינוי כזה מתורגם במהירות ליותר נמרצות, יותר תגובתיות ויותר אנרגיה זמינה. הריחות מתחדדים, הרעש נוכח, והגוף מגיב. גם החוו

אנחנו רגילים לחשוב שהעולם מפעיל אותנו. שדברים קורים, אנשים מגיבים, מצבים מתגלגלים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים כעס או עלבון, התכווצות או רתיעה, ולחילופין דווקא שמחה, התרגשות או תחושת משמעות. נדמה שהרגש הוא תוצאה ישירה של מה שקרה. אבל מבט עמוק יותר, כזה שחוצה פילוסופיה, פסיכולוגיה וחיי יום-יום, מציע כיוון אחר. בני אדם לא באמת מגיבים למציאות עצמה אלא למשמעות שהם מעניקים לה. בדיוק אותו האירוע יכול להיחוות כהזדמנות עבור אדם אחד וכאיום עבור אחר. שתיקה עשויה להיות מרחב לנשימה, א

אחד התחומים המאתגרים יותר בקורס להכשרת מדריכי רכיבה טיפולית הוא הניסיון להקנות לסטודנטים את מה שמכונה ״מיומנות טיפולית״. המיומנות הזו, אותה ננסה להסביר במאמר זה, באה לידי ביטוי בכל שלב של המפגש. החל מההכנה המוקדמת, דרך הבחירות שנעשות תוך כדי תנועה, ועד האופן שבו נסגר השיעור ומחובר להמשך התהליך. עבודה טיפולית עם סוסים נשענת על תכנון מדויק וחשיבה מקצועית מסודרת. בחירת סוס, התאמת סביבה, בניית מערך מפגש והגדרת מטרות. כל פרט משפיע על איכות המרחב שנוצר. מתוך הבסיס הזה מתאפשרת עבודה

בעולם הסוסים מדברים לא מעט על שלושה עקרונות בסיסיים, פשוטים מאוד לכאורה, שמרכיבים יחד את הבסיס לרווחתו של הסוס: חציר, חברה וחופש . אלה לא רעיונות פילוסופיים ולא תפיסה טיפולית, אלא מדובר בתנאים יומיומיים שמאפשרים לסוס להיות יציב, רגוע, מתפקד ובריא. ברוב החוות, כמו בחיים עצמם, התנאים אינם תמיד אידאליים. יש לצערינו אילוצים של מקום, כסף, זמן וכוח אדם. ועדיין, עצם ההכרה בעקרונות המנחים הללו, מאפשרת לנו לשאוף וליצור עבור הסוסים שלנו את התנאים הטובים ביותר במסגרת המציאות הקיימת. מתו

אירועי השנים האחרונות, ובעצם החיים המורכבים שאנו חיים במדינת ישראל מאז ומעולם, הביאו אל חיינו את המושג 'פוסט טראומה' ביתר שאת. לוחמים ולוחמות רבים מצאו את עצמם מצטרפים למעגל הפוסט טראומה, אך הם לא היחידים. אנו עדים לכך שהפגיעה אינה מוגבלת לשדה הקרב. היא נוגעת גם לאנשים שמשרתים בתפקידי תומכי לחימה וביטחון וגם למי שנחשפים לאיום מתמשך בבית, בעבודה או בקהילה. האזעקות החוזרות ונשנות, חוסר הודאות והלחצים שנחשפנו אליהם לאורך השנים מטשטשים את הגבול בין מי שנושא פוסט טראומה רשמית לבין

אני לא אוהבת חורף. בלשון המעטה. וכבת לחקלאים, עובדי אדמה וסוג של חקלאית בעצמי, שכל כך תלויה בגשם שידאג למזון טוב לסוסים, אני מודה שאני מעט מתביישת בכך. יש לי הערכה עמוקה לעונה הזו, לחשיבות שלה ולמה שהיא מאפשרת. מה שנקרא, גשמי ברכה. ובכל זאת, בכל שנה, עם ההחלפה משעון קיץ לחורף, הגוף שלי משדר מחדש שהוא לא לגמרי בנוי לחשיכה המוקדמת ולתחושת הכבדות שמגיעה איתה. כשהחורף מגיע בסופי שבוע, כשאין עבודה, בחוץ יורד גשם, ואני מצונפת עם כוס תה מול המסך הוא אפילו נעים. רומנטי. חמוד. הבעיה מ

למי אין את הדודה הזו, שמתייגת אותה בתמונה של סוס ונערה בשקיעה, אליה מצורף משפט מתקתק כמו "הסוס רואה את הנשמה שלך עוד לפני שאת יודעת שיש לך אחת" , או "כשאת נכנסת למרחב בלב פתוח, הסוס יזהה את הילדה הפנימית שנשכחה" . ולעיתים אפילו המשפט האלמותי "סוסים שומעים את פעימות הלב שלנו ממרחקים" ? אנחנו מחייכות, אולי מגלגלות עיניים, כי בפורמט הזה זה תמיד נראה קצת קיטשי מדי, אפילו בשבילנו. אבל אם נשים את הציניות בצד לרגע ונקשיב למה שהחוויה עצמה מספרת, אפשר להרגיש שיש שם גרעין לא קטן של אמת

לפעמים היציבה עונה לפני המילים. כמעט בכל מפגש עם הסוסים, ברגע שמתחילים לתרגל הובלה באמצעות חבל, עולה שוב ושוב אותו אתגר מוכר. משתתפים...

תנועת הסוס - הרבה מעבר לרכיבה עוד במאה ה-4 לפני הספירה, היפוקרטס, אבי הרפואה המערבית, תיאר את ההשפעה המרפאת של רכיבה על סוס, והמליץ עליה...

יש רגעים כאלה שכל מדריך או מדריכת רכיבה טיפולית מכירים היטב. הגעת למפגש – אולי אחרי יום מתיש, אולי אחרי שיעור שהשאיר אותך בלי אוויר –...

לא כל מי שאוהב סוסים חייב להיות מטפל, ולא כל מטפל מכיר את השפה הדקה של תנועה, נשימה ותגובה של סוס. אבל כששני העולמות נפגשים – נוצר מרחב מיוחד במינו. קורס מדריכי רכיבה טיפולית הוא בדיוק המקום שבו החיבור הזה קורה. החיבור בין רגש לתנועה, בין הקשבה לאדם להבנה של החיה, בין טיפול לבין דרך חיים. אולי זה יישמע מפתיע, אבל קורס מדריכי רכיבה טיפולית הוא לא מקום שבו לומדים רק איך "לטפל דרך רכיבה". זה לא רק להוביל סוסים, לא רק לדעת להניח אוכף או לתקן ישיבה. וזה בטח לא סדנה רוחנית עם קפה ו