משעמם לי
כשיותם היה צעיר יותר והיינו הולכים לבקר את הוריי, הוא היה מוצא את עצמו לפעמים בלי הרבה מה לעשות. מחכה שבני הדודים יחזרו מבית הספר, ומתלונן את התלונה הכי נפוצה בקרב ילדים, ״משעמם לי״.
אמא שלי הייתה מרימה גבה ואומרת לו, כמו תקליט שבור, ״אתה יודע כמה זה חשוב להשתעמם?״
מאז סנדר ואני אימצנו את הרעיון. השתדלנו לא למהר למלא כל רגע ריק בפעילות, במשחק או במסך. לפעמים נתנו לו להיות קצת בלי מעש, קצת תקוע ומאוד משועמם. לא מתוך תוכנית חינוכית סדורה. פשוט כי אמא שלי כבר אמרה את שלה.
מסתבר שלאמא שלי היה על מה להסתמך.

הרגע שבו המוח מתחיל לנדוד
שעמום הוא לא תמיד מצב שבו אין מה לעשות. לפעמים יש אפשרויות, אבל אף אחת מהן לא מצליחה לתפוס אותנו. בשנת 2012 תיאר הפסיכולוג ג׳ון איסטווד ועמיתיו את השעמום כחוויה שבה אנחנו רוצים להיות מעורבים במשהו מספק, אבל מתקשים להפנות אליו את הקשב. כלומר, שעמום הוא לא חלל ריק. הוא רצון להתחבר למשהו, שעוד לא מצא את הכיוון שלו.
וכאן קורה הדבר המעניין. כשהקשב לא תפוס לגמרי במשימה חיצונית, המחשבות מתחילות לנדוד. הן קופצות בין זיכרונות, רעיונות ודברים שמעסיקים אותנו, ויוצרות חיבורים חדשים. סקירה של חוקרי המוח קוונטין רפאלי, קייטלין מילס וקלינה כריסטוף משנת 2018 מצאה שבמצבים כאלה פועלת במוח רשת המכונה רשת ברירת המחדל, הרשת שקשורה למחשבות שאינן ממוקדות במשימה. במילים פשוטות, כשהמוח לא מקבל הוראות מבחוץ, הוא לא נכבה. הוא מתחיל לעבוד לבד.
והנדידה הזאת יכולה להניב יצירתיות.
בשנת 2014 בדקו החוקרות סנדי מאן ורבקה קדמן מה קורה לאנשים אחרי מטלה משעממת בכוונה, כמו להעתיק מספרים מספר טלפונים. אלו שהשתעממו קודם הפיקו אחר כך רעיונות מקוריים ומגוונים יותר במטלה יצירתית, לעומת מי שהגיעו אליה בלי שעמום מקדים. כבר שנתיים קודם לכן, בשנת 2012, הראו בנג׳מין ביירד ועמיתיו דפוס דומה - הפסקה לא תובענית, שמאפשרת למחשבות לנדוד, משפרת פתרון בעיות יצירתי. כשאין מה שתופס את הראש, הראש מוצא לבד מה מעניין אותו.
אצל ילדים, הרגע הזה עושה עוד משהו
כשצללתי לבדוק מה השדה המחקרי אומר על שעמום בילדות, גיליתי שהמחקר הישיר על ילדים צעירים עדיין קטן יחסית, אבל מה שיש בו מסקרן.
בשנת 2024 פרסמו הפסיכולוגית אלנה אנדרסון והחוקר סמי פרון מחקר שבחן 130 ילדים בני ארבע עד שש. הם שאלו עד כמה ילדים נוטים להשתעמם, ומה הם עושים כשזה קורה.
הם מצאו שילדים שונים מתמודדים עם שעמום בדרכים שונות. חלקם פונים לאחרים, מבקשים מהורה או מאח לשחק איתם, ואחרים עוברים לפעולה בעצמם, משחק בצעצוע או הרכבת פאזל. הם גם מצאו קשר בין נטייה להשתעמם לבין תהליכי ויסות. היכולת של ילד לכוון את הקשב, הרגשות וההתנהגות שלו למטרה.
כשהילד אומר ״משעמם לי״, הוא ניצב מול אתגר קטן - לזהות מה הוא מרגיש, לחפש מה יעזור לו, לבחור פעילות וליזום אותה. אלה בדיוק הצעדים הראשונים של ויסות עצמי.
אם אנחנו, המבוגרים, ממהרים לפתור את הבעיה בשבילו, מציעים בידור מוכן או שולפים מסך, אנחנו גוזלים ממנו את התרגול. אם נשארים לידו בלי לפתור, יש לו הזדמנות לתרגל. לפעמים הוא ימצא משחק, לפעמים יבקש חברה, ולפעמים יגלה שהוא צריך עזרה כדי להתחיל. גם זה מידע חשוב על עצמו.
הגישה הזאת מתחברת יפה למה שהאקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים כותבת על משחק חופשי; משחק שהילד מוביל בעצמו, בלי תסריט של מבוגרים, תורם לפתרון בעיות, לתכנון, לשיתוף פעולה ולוויסות רגשי. לא השעמום לבדו עושה את העבודה, אלא הזמן והמרחב שבהם הילד יכול לבחור, לנסות ולשנות כיוון.

גם במגרש - פחות
אני רואה את זה גם בעבודה עם הסוסים.
לא פעם אנחנו מסיימות מפגש ושואלות את הילדים איך היה. לפעמים התשובה היא: ״משעמם״.
אני מעודדת את המדריכות שלי לא להיבהל מיד, ולא לרוץ להוסיף עוד משימה, עוד אביזר, עוד משחק. קודם כדאי לבדוק מה היה משעמם. אולי המשימה לא הייתה ברורה, אולי היא לא התאימה לילד, ואולי באמת צריך לשנות משהו.
אבל לפעמים אפשר להישאר עוד רגע עם השקט, בלי להניח שכל הפוגה היא סימן שמשהו השתבש.
אני חוזרת ואומרת למדריכות את המשפט המפורסם של אמא שלי, Less is more.
במגרש זה אומר פחות אלמנטים, צמצום הוראות, ואם אפשר הפחתה גם של גירויים שמושכים את תשומת הלב לכל הכיוונים. כך נשאר יותר מקום לילד להתבונן בסוס, לשים לב למה שקורה סביבו, לשאול שאלה או להציע בעצמו מה לעשות. הסוס לא תמיד פועל לפי התוכנית שלנו, וגם המפגש לא חייב להיות רצף של משימות שהכנו מראש. לפעמים דווקא כשאנחנו עושות פחות, לילד יש יותר מקום להתחיל.
חשןב לזכור שיש הבדל בין מרחב בטוח שבו ילד יכול לבחור מה לעשות, לבין מצוקה שדורשת מאיתנו להתערב. אבל לא כל רגע פנוי הוא תקלה שצריך לתקן, ולא כל תלונה על שעמום מחייבת אותנו להפוך מיד למפעילים.
אז בפעם הבאה שילד אומר לכם ״משעמם לי״, אפשר לקחת נשימה, להרים גבה כמו אמא שלי, ולזכור, זה לא רגע שצריך לברוח ממנו. זה רגע שאפשר להישאר בו.
וכמו שבטח ניחשתם, כבר הרבה זמן לא שמענו את יותם מתלונן שמשעמם לו. כנראה שלא בגלל שזה לא קורה, אלא כי נמאס לו לשמוע אותנו טרחנים…



