בלוג בּוסֶפאלוס

קצת לא פרופורציונלית רמת ההתרגשות שעוררו בי הפרומואים לעונה החדשה של חתונה ממבט ראשון. כמה שניות בודדות של מוזיקה דרמטית, מבטים מעט מהוססים מתחת לחופה, משפט שנקטע בדיוק בזמן הנכון, וכבר מתחיל להיבנות בתודעה מרחב שלם של ציפייה. לא רק לפרק עצמו, למציצנות ולדרמה, אלא דווקא לתחושות שהוא מבטיח להביא איתו. התרגשות. סקרנות. הזדהות. אולי אפילו סוג מסוים של נחמה. רגע לפני שנשאבתי לחלוטין לאתרי רכילות, טורי דעה ואייטמים של גיא פינס, מצאתי את עצמי חושבת עד כמה הציפייה עצמה היא מנגנון נפ

בשבוע אחד הסתיימו אצלי שני תהליכים משמעותיים שליוו אותי בתקופה האחרונה. כאלה שהשפיעו על הדרך שבה אני חושבת, פוגשת אנשים, ומחזיקה תהליכים. כל תהליך היה שונה מאוד זה מזה, בקצב, במבנה, בסטינג ובאנשים, ובכל זאת, היה ביניהם משהו משותף שחזר שוב ושוב לאורך הדרך. רעיון מעט חמקמק, שנקרא מנטורינג. אין לו הגדרה אחת ברורה, והוא נראה אחרת בכל תוכנית, בכל מפגש, בכל קשר, עם כל אדם. תהליך אחד התחיל באוקטובר האחרון, בקורס למדריכי רכיבה טיפולית של בוספאלוס. תשעה סטודנטים שנכנסו לתהליך אינטנסי

כמה שאני אוהבת טלוויזיה. אני נשאבת, מתרגשת ומתמסרת בקלות. ואין הרבה דברים שאני נהנית מהם יותר מאשר להגיע לרגע הזה בסוף היום, להתרווח בספה ולשים פליי על עוד פרק. אבל גם בתוך האהבה הגדולה הזאת, יש הבדל ברור בין סדרה טובה לבין יצירה שמחזיקה שכבה עמוקה יותר. לא רק בזכות העלילה, אלא דרך הדיוק ברגעים הקטנים, המשחק הלא מתאמץ והאותנטיות שחוצה את המסך. פתאום ברור שלא מדובר רק בסיפור טוב, אלא בהבנה אמיתית של בני אדם. יש יצירות טלוויזיוניות שאפשר להעריך ברמה האסתטית או העלילתית, ויש כאל

אנחנו חיים בעידן של תיעוד. מצלמות, שיתופים, חשיפה. זה קורה כל הזמן. חלק מזה מבחירה, חלק מזה פשוט כי זה שם, סביבנו, כמעט בכל מרחב. עולם של רשתות חברתיות, של ויזואליה בלתי נגמרת, של רגעים שנלכדים. ועדיין איכשהו, ברגע שמצלמה נכנסת למרחב שלנו, משהו משתנה. האווירה מעט זזה. האנרגיה מתעדכנת. אצל חלק זה ממש מפעיל, אצל אחרים זו תנועה עדינה יותר, אולי רק כיווץ קטן, אולי יותר מזה. הגוף מתארגן מחדש, המבט נהיה מודע יותר, ותוך כדי פעולה נכנסת עוד שכבה של הסתכלות. כבר למעלה משנה שמגיעה לבוס

מכירים את הרגע הזה שבו נדמה שהכול מתפקשש? דברים מצטברים, לא תמיד קשורים אחד לשני, אבל ביחד יוצרים תחושה של עומס. כמו כדור שלג שמתחיל להתגלגל, צובר תאוצה, גדל תוך כדי תנועה. יש ימים כאלה, עם יותר נפילות מהרגיל. לפעמים ממשיות, לפעמים רגשיות, ולפעמים פשוט תחושה כללית שמשהו לא מתיישב. לכל אחד יש את הדימוי שלו לרגעים האלה. וכנראה גם את הדרך שלו להתמודד איתם. ואני? אני חוזרת לבסיס. זה התחיל אי שם על מגרש כדורעף החופים בתל אביב. לא הייתי השחקנית הכי טובה, אבל הייתי שם עם כל הלב. טור

המציאות שלנו בתקופה הזו סוריאליסטית בצורה שקשה להסביר למי שלא חי כאן. מצד אחד מלחמה שמשפיעה על כל שכבה בחיים, מצד שני ניסיון עקשני להמשיך לשדר שגרה. שיעורים עם סוסים מתחילים ונקטעים לפי אזעקות, מסגרות הילדים נסגרות, ובקבוצות הוואטסאפ של הצוות מנסים להבין את הלו"ז. בתוך כל זה יש משאלה די פשוטה - רגע של שקט, קצת שלווה, אולי אפילו איזה דמיון עמום לחיים נורמליים. ואם כבר להגזים, גם האפשרות לתכנן משהו קדימה. אבל אז מגיע הקול המוכר של עולם הניו אייג'. "תחיי את הרגע", אנחנו קוראים.

יש משהו בתקופה הזו, שכבר מזמן אי אפשר לקרוא לה זמנית, שמכריח אותנו לעצור. לא עצירה יזומה של חופשה או ריטריט, דווקא עצירה מוכרת כזו, שנכפית עלינו מתוך מציאות שבה נשארים קרובים למרחב מוגן, לאהובים שלנו, למה שבאמת חשוב. ובתוך התנועה המצומצמת הזו, כשקווי הרדיוס של החיים משתנים בצורה ניכרת, אני חוזרת לנקודות שבהן הכל התחיל.מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב אל שלוש השנים האחרונות, אל הדרך שבה בוספאלוס הלך והתהווה, כרעיון חי, בתהליך מתמשך של שינוי ודיוק. להיות או לא להיות עסק? אם אני לו

אני מלווה בחור מקסים, שמתמודד עם אתגרים שונים שהחיים זימנו לו. אנחנו נפגשים לרוב אחת לשבוע, לצד הסוסים. עובדים בכאן ובעכשיו, מנסים לאזן בין ה doing ל being, נהנים משעה של טבע, אוויר פתוח ונוכחות שקטה של סוסים. רוב הזמן, בין מפגש למפגש, אין הרבה מילים, מקסימום הודעות וואטסאפ ענייניות. עד שיום אחד הוא התקשר. בקול עייף הוא סיפר על קושי, על יום שהתפרק לו בין הידיים. הוא נשמע גמור. לא נכנס לפרטים, אבל משהו בטון, בקצב הדיבור, באופן שבו השתתק בין משפטים, גרם לי להעריך שממש קשה לו. ז

השבוע, באחד המפגשים, כמעט בלי כוונה לייצר דיון תיאורטי, עלתה שאלה פשוטה וטובה. איך יכול להיות שסוס, חיה שכל כולה שרירים, כוח ותנועה מתמשכת, מתקיים כמעט רק על חציר. איך גוף כל-כך אתלטי וחזק, כזה שנושא משקל, רץ, קופץ, מגיב במהירות, נבנה מתזונה שנראית לנו דלה, בסיסית, כמעט צנועה. זו שאלה מצוינת. והיא נוגעת בלב אחד הפרדוקסים המעניינים ביותר בעולם הסוסים, פרדוקס שמוביל ללא מעט בלבול וגם ללא מעט טעויות שנעשות מתוך רצון טוב. אנחנו רגילים לחשוב על אנרגיה במונחים אנושיים. חלבון, מזון

גדלתי על סרטים של דיסני. זו הייתה המתנה הקבועה שביקשתי בכל יום הולדת, קלטת של סרט דיסני שיצא ממש עכשיו, עטופה בנייר צבעוני ובהבטחה שהכול יסתדר בסוף. ואז במשך חודש שלם, הייתי צופה יום יום באותו הסרט, עד שידעתי את כל כולו בעל פה, כולל זיוף מרשים בשלל השירים. במבט לאחור, קשה להתעלם מהעובדה שלסרטים האלה ככל הנראה חלק לא קטן בעיצוב מבנה האישיות שלי. אולי הדרך שבה למדתי לחשוב על אהבה, על אומץ, על נאמנות, ועל זה שאם רק מתעקשים מספיק, הגורל לפעמים מתיישר. שילוב עדין של תמימות נפלאה ע

האלגוריתם של הרשתות החברתיות שלי עושה את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות - מציף אותי בעשרות פוסטים על השנה החדשה, על סיכומים, על התחלות, וכמובן, איך לא, על סוסים. אחד הנרטיבים שחוזרים שוב ושוב הוא הסיפור הזה של כניסת שנת הסוס לחיינו בקרוב. הבטחה לאנרגיה חדשה, תנופה, חופש, תנועה קדימה. אז החלטתי להתלבש על זה גם כן. להצטרף לטרנד, אבל עם כוכבית. לעצור רגע ולעשות סדר בסיפור של לוח השנה הסיני, מה מייצגת כל שנה בלוח הזה, להבין מה באמת אומרת שנת הסוס, ואיך כל זה פוגש אותי בסיכום של 2025

את סוף השבוע האחרון ביליתי בבוספאלוס יחד עם קבוצת חברות קרובה לכבוד חגיגות יום הולדת עגול ומשמעותי לאחת הבנות. מדובר בחבורה של 7 נשים...

הנה זה הגיע! החופש הגדול מאחורינו, והחבר'ה הצעירים חזרו אל כותלי בית הספר. הילדים מרימים ילקוטים חדשים, עפרונות מחודדים וחבילות מחברות,...

הכל קרה בטיול רכיבה של סוף שבוע שקט. תוך כדי דהירה מתונה בשדה פתוח, חבר שלי פתאום איבד אחיזה ונפל מהסוס, מתגלגל על הקרקע בעוצמה. לרגע קט אחז את כולנו פחד – המחזה של הנפילה והחשש מפציעה משתק. אבל עוד לפני שהספקנו לעכל, החבר, כאוב ומאובק, כבר עמד על רגליו והתעקש לטפס חזרה על האוכף. הוא רעד מההלם, אבל קריסטל, הסוסה עליה רכבה, עמדה בשקט ונשנשה ברוגע מחיטת הבר שצמחה לאורך השביל. האומץ שגילה ברגע ההוא היה מעורר השראה. במקום להיכנע לחשש, הוא בחר להתמודד איתו חזיתית ולשוב לרכיבה מיד.

עבודה עם סוסים - סיכונים, בטיחות וחשיבות ליווי מקצועי, ואיך המפגש עם הסוס מאפשר צמיחה אישית, ביטחון וחוסן נפשי.