שנתיים לבוספאלוס – מבט לאחור
- Timna Benn
- 14 באוג׳
- זמן קריאה 7 דקות
באוגוסט 2023 נפתח בוספאלוס, מקום שנולד מתוך צורך עמוק ומשאלה פשוטה, לייצר מרחב שבו אפשר לנשום, להתחבר ולהשתקם.
היום, אנחנו מציינים שנתיים של עשייה, צמיחה ולמידה מתמשכת. שנתיים שבהן דהרנו קדימה, לפעמים בהתרגשות, לפעמים בזהירות, תוך כדי מציאות לא פשוטה שממשיכה לטלטל את חיינו. מלחמה שפרצה ושינתה סדרי עולם, ימים של חרדה וחוסר ודאות, ומעל הכול מציאות בלתי נתפסת שבה אחינו מוחזקים בשבי. נכון לכתיבת שורות אלה, חמישים ישראלים מוחזקים כבר 677 יום בשבי חמאס. חמישים אנשים. 50 משפחות. והלב חסר מנוחה.
בתוך כל זה, בבוספאלוס ניסינו ועדיין מנסים להושיט יד. או אולי, אם לדייק, להציע חבל הובלה, מושכות, רגע של קרבה ותקווה, לכל מי שמבקש רווחה, נחמה או כיוון.
זו הזדמנות לעצור לרגע ולהביט לאחור דרך הבלוג שלנו, שבשנתיים האחרונות הפך למעין יומן לב פתוח מלא בתובנות, סיפורים, תרגולים והשראה. כדי לציין את הדרך שעשינו, ריכזתי כאן כמה מהמאמרים דרך תמות מרכזיות שחוזרות ונשזרות שוב ושוב – כמו הלב הפועם של בוספאלוס.
התמודדות עם אי־ודאות – כלים לרגעי משבר
תקופות חירום ומתיחות ביטחונית הציבו אותנו בפני אתגרים חדשים. בזמן המלחמה האחרונה גילינו שאפילו המקום הבטוח שלנו, החווה עם הסוסים, עלול להיות מחוץ להישג יד. כשלקוחות ומתאמנים לא יכלו להגיע מפאת אזעקות וסכנה, ניסינו להגיע אליהם בדרכים אחרות. כך נולד בוספאלוס בבית: כלים להרגעה עצמית בתקופות של חוסר ודאות – מדריך מיוחד למצבי משבר. המאמר נפתח בתיאור כן של התחושות שכולנו חווינו: "התקופה הזו קשה... זו לא רק עוד 'הסלמה' – אלא מציאות אקוטית, חודרת, רועשת, מתמשכת... חוסר הוודאות – לא רק לגבי מתי זה ייגמר, אלא גם איך זה עוד יכול להתפתח – יושב עמוק בגוף. אם אתם מרגישים מותשים, עצבניים, מוצפים, או פשוט מחכים להזדמנות לנשום – אתם לא לבד."[1]. מדריך החירום הזה מציע טכניקות פשוטות אך יעילות להרגעה עצמית. נשימות מודעות, תנועה, מגע, אפילו צחוק וכתיבה, דברים שניתן לעשות בסלון הביתי או בין שתי אזעקות כדי לווסת את הגוף ולתת לנפש רגע של שקט[2][3].
אחרי ששככו האזעקות, כשהשגרה ניסתה לחזור אט-אט לחיינו, עלו אתגרים חדשים. איך בונים מחדש תחושת ביטחון ורוגע אחרי תקופה כל כך מטלטלת? במאמר בונים מחדש אחרי תקופות של אי־ודאות שיתפנו בתובנות של מומחים על חזרה לשגרה לאחר טראומה. ד"ר ברוס פרי, מחוקרי הטראומה הבולטים, מזכיר ש“חזרה לשגרה אינה פעולה טכנית בלבד, אלא תהליך רגשי עמוק” – המוח שלנו זקוק להרגלים מוכרים כדי לחוש שוב ביטחון. אחרי תקופות של חוסר יציבות (כמו המלחמה שפקדה אותנו), החזרה לשגרה עשויה להרגיש "כמו להיכנס למים קרים, מבהיל, מכאיב ולעיתים בלתי אפשרי"[4]. אבל דווקא בתוך חוסר הוודאות והכאב, חידוש ההרגלים הקטנים של היומיום הוא שמחמם אותנו ומאפשר ריפוי הדרגתי. החזרה להרגלים אינה רק “לחזור למסלול”, אלא ליצור קרקע יציבה שממנה אפשר לצמוח מחדש[5].
במילים אחרות, בניית שגרה מחדש, בצעדים קטנים ורגישים, היא עצמה תהליך של ריפוי. התובנות האלו ליוו אותנו בעבודה עם הקהילה לאחר המשבר, כשהזמנו את כולם לקחת את הזמן, לשאול שאלות כמו, איך מרגישה לי החזרה לשגרה? אילו כלים עוזרים לי?, ולעבד ביחד את מה שעברנו במקום לרוץ מיד הלאה.
כוח הריפוי שבעבודה עם סוסים – הגוף, הנפש ומה שביניהם
אחד הנושאים שעולים שוב ושוב הוא כוחו הייחודי של הסוס בתהליך הטיפולי. רבים תוהים מה עושה את בעלי החיים הגדולים הללו לשותפים כל כך יעילים בריפוי. מתוך הניסיון שלנו ומהמחקרים בתחום, שיתפנו בבלוג כיצד הסוסים יכולים לסייע בוויסות מערכת העצבים ובשיקום תחושת הביטחון. למשל, במאמר על ויסות רגשי וחושי דיברנו על כך שמטפלים יודעים עד כמה קריטי לפתח יכולת להרגיע את מערכת העצבים, לעצמנו ולמטופלים. "סוסים, בזכות טבעם הייחודי, יכולים להוות כלי רב-עוצמה...", כך פתחנו את המאמר[6]. ואכן, הקירבה לסוס, התנועה והרוך שבו, מאפשרים לגוף שלנו לווסת את עצמו באופן טבעי. מחקרים אף מצביעים על כך שנוכחות סוס עשויה להשפיע פיזיולוגית, למשל איזון קצב הלב ושחרור הורמונים מרגיעים ובכך לאותת למערכת שלנו שהסכנה חלפה. במילים אחרות, הסוס עוזר לנו "לגשר בין הגוף לנפש" ולהזכיר לעצמנו דרך החוויה הגופנית שאנחנו כבר לא במצב איום.
ברוח הזו צללנו גם אל תוך התיאוריה הפולי־וגאלית של סטיבן פורג'ס, שחוקרת את הקשר בין מצב מערכת העצבים לתחושות של איום וביטחון. במאמר פוליווגל, טראומה וסוסים: תיאוריה במבחן החוויה סקרנו את עקרונות התיאוריה וכיצד הם מתבטאים במפגש עם סוסים בקבוצה טיפולית. אחד הרעיונות המרכזיים שם הוא שבמצב של טראומה, המוח "נתקע" במצב הישרדותי מסוים – דריכות יתר, קיפאון או מלחמה מתמדת – וקשה לזוז ממנו. “מצב של טראומה נוטה 'לתקוע' אותנו במצב אחד... הבנה של הדפוסים הללו מאפשרת להתחיל תהליך של ריפוי מהגוף אל הנפש, לא רק להפך”[7]. המשמעות היא שעבודה דרך הגוף, תנועה, נשימה, מגע, יכולה להתניע תהליך החלמה אפילו בלי מילים בהתחלה. ואכן, במפגשים הטיפוליים שלנו ראינו איך תרגילים בשקט לצד הסוס, הקשבה לנשימות שלו והתמקדות בתחושות גופניות, מובילים בהדרגה להרפיה הן אצל המשתתפים והן אצל הסוסים (שמפגינים סימני רוגע כמו פיהוקים ולעיסה). במילים אחרות, הסוסים הופכים לגשר חי בין הגוף לנפש, ומזכירים לנו שכלים לריפוי מצויים לא רק בדיבור ובמחשבה, אלא גם בתנועה, בחושים, ובהוויה הפשוטה בקשר כאן ועכשיו עם יצור חי אחר.
שיעורים במנהיגות ובקשר – מה למדנו מהסוסים (ומהילדים)
אחד הדברים היפים בעבודה עם סוסים הוא שמה שמתחיל כתרגול פשוט בהליכה, עצירה או שינוי כיוון, הופך תוך רגע למפגש עמוק בין אנשים. זה בולט במיוחד בפרויקטים שבהם אנחנו משלבים בין דורות, כמו בסדרה שיצרנו להורים וילדים, שבאו ללמוד להנהיג יחד. לא ההורה מלמד את הילד, אלא שניהם לומדים, זה לצד זה, עם סוס ביניהם.
הסוס, כמוש אנחנו יודעים, לא מקשיב למילים. הוא מקשיב לתדר. וכשיש פער בין מה שאנחנו אומרים למה שאנחנו משדרים הוא מזהה אותו מיד. במובן הזה, הוא מלמד אותנו להקשיב באמת, לא רק לאחר, אלא גם לעצמנו.
במהלך המפגשים ראינו שוב ושוב איך תקשורת שמבוססת על לחץ או צורך בשליטה פשוט לא עובדת. סוס לא זז כי אמרו לו, אלא כי התחברו אליו. וכשילד מצליח לגרום לסוס להיענות לו מבלי לצעוק או למשוך, אלא רק מתוך נוכחות שקטה, משהו בו נפתח. וכשהורה לומד לתת לילד שלו להוביל, לפעמים בפעם הראשונה, מתרחש רגע נדיר של שינוי.
הרגעים האלה העלו בנו לא פעם שאלות עמוקות על מנהיגות. מה זה אומר להוביל מבלי לדחוף? איך שומרים על כיוון בלי לכפות? ומה קורה כשהמובילים הכי אפקטיביים הם דווקא אלה שלא מרימים את הקול?
על חלק מהשאלות האלו ניסינו לענות גם במאמרים נוספים שנכתבו השנה. למשל, במאמר שמספר על הקשר בין מעבורת החלל לשני סוסים, עסקנו באופן שבו סוסים מעצבים את סגנון ההובלה שלנו. לא דרך ציות עיוור, אלא דרך תגובה אותנטית למה שהם חשים. הם כמו ילדים, לא מתרשמים מתארים או סמכות אלא מזהות פנימית, עקביות, והיכולת להיות נוכח באמת.
בהיררכיית העדר העמקנו עוד יותר במודל שמציעים לנו הסוסים על מבנה חברתי ומנהיגות בריאה. גילינו שגם אצלם, בניגוד למה שנהוג לחשוב, המנהיג אינו הכוחני ביותר – אלא זה שדואג לאחרים, יודע מתי להוביל ומתי לאפשר.
בסיום סדרת המפגשים, המשתתפים לא יצאו עם סיסמאות אלא עם חוויה מוחשית שהובלה אמיתית לא נמדדת בכמה סוס מתקדם, אלא באיך אתה צועד יחד איתו. והורות, כמו מנהיגות, היא מסע מתמשך של הקשבה, תיקון ולמידה.
סוסים בהיסטוריה ובתרבות – השראה מדהרה משותפת רבת שנים
בוספאלוס, כידוע, אינו רק שמה של השיטה, של אלא גם שמו של הסוס האגדי של אלכסנדר הגדול. לאורך השנתיים שילבנו בבלוג גם נקודות מבט היסטוריות-תרבותיות רחבות יותר על קשרי אדם-סוס.
סיפרנו את סיפורם המפורסם של אלכסנדר ובוספאלוס, כיצד נער צעיר הצליח לביית סוס פרא שכולם פחדו ממנו, רק בזכות תבונה ואמון.
אותה אגדה מוכרת מדגימה כיצד מנהיגות, חוכמה ואמון הובילו לניצחון על הפחד ואנחנו שאלנו מה אנחנו יכולים ללמוד ממנה על פיתוח מיומנויות תקשורת ואומץ בחיים שלנו[13]. כי סוסו של אלכסנדר, שנבהל מהצל של עצמו עד שאלכסנדר הפנה אותו לכיוון השמש, מלמד אותנו משהו על התגברות על פחדים. לפעמים שינוי זווית ראייה ואמון הדדי יכולים להפוך צל מאיים למסלול של ניצחון.
בנוסף להיסטוריה, צללנו גם אל תרבות הפנאי והאמנות. אחד הפרויקטים המהנים בבלוג היה סדרת מאמרים על שירים עם סוסים – שלושה חלקים שבהם ניתחנו לעומק שירים מפורסמים שבהם מופיעים סוסים כדימוי. יצאנו ל"מסע מוסיקלי" בין קלאסיקות כמו "A Horse with No Name" ו-"Wild Horses", ודיברנו על חופש, כאב וגעגוע. זו הייתה הזדמנות קצת אחרת לדבר על סוסים. לא במדעי הנפש או הגוף, אלא ברובד הנשמתי והתרבותי. "מסע מוסיקלי בין שירים עם סוסים – על חופש, כאב וגעגוע. ניתוחים עם נשמה... ומה שמתחבא בין השורות ובין הפרסות" – כך תיארנו את הסדרה, שניסתה לחשוף מה מסתתר בין המילים והצלילים[10]. דרך המוזיקה גילינו שסוסים מייצגים עבורנו לא רק טיפול או רכיבה, אלא גם רגשות אנושיים עמוקים וסיפורים אוניברסליים שמלווים אותנו.
לסיכום, הדרך של בוספאלוס
השנה השנייה לבוספאלוס הביאה איתה גם הבשלה ודיוק של הדרך שלנו. במאמר שפרסמנו באביב האחרון שיתפנו בקול רם את מה שכינינו The Bucephalus Way - דרך הפעולה והחזון שמנחים אותנו, שלמעשה הלכו והתגבשו בכל צעד שעשינו. התובנה שהגענו אליה הייתה שזו לא שיטה ששייכת לאדם או "מרכז" פיזי אחד, זו דרך שמתפתחת מתוך קשרים אנושיים ואלפי רגעים קטנים של אמון ותמיכה.
ארבעת העקרונות שגיבשנו; להקשיב לגוף, ליצור שותפות עם הסוס והסביבה, ללמוד מתהליך ולא מתוצאה, ולהשאיר מקום לעיקרון הרביעי שעדיין בהגדרה (או פתוח להגדרה על ידי כל משתתף ומשתתפת), מדריכים אותנו קדימה. אנו ממשיכים לבחור להעמיק, להתעכב, לשהות, גם בעולם מהיר וחסר ודאות, כי "המטרה היא הדרך" כמו שאבא שלי תמיד אומר.
במבט לאחור על השנתיים האחרונות, הלב מתמלא בהכרת תודה ענקית. תודה לכל האנשים שליוו אותנו בדרך, תודה לסוסים שהם השותפים הכי טובים שאפשר לבקש, תודה לאלה שמאמינים בנו ומגיעים ותודה על כל הלמידה והצמיחה שהתאפשרו.
הבחירה בשם "בוספאלוס" מתבררת לי כהולמת בכל יום. בוספאלוס, סוסו האגדי של אלכסנדר, הוא שם שמלווה אותי כבר כמה שנים. שם שמחזיק בתוכו את הסוס, את האדם, ואת המפגש שביניהם – המקום שבו מתאפשרים שינוי, למידה וצמיחה[12]. ואכן, במפגש שבין אדם לסוס אנחנו רואים פעם אחר פעם איך מתרחשים ניצוצות קטנים של שינוי. אלה יכולים להיות רגעים של משתתפת שמניחה יד רועדת על צוואר הסוס ומרגישה את גופה נרגע, נער עם הפרעת קשב שמגלה לפתע ריכוז והתמדה בזמן הברשה, או מבוגר שחווה תובנה עמוקה על עצמו או על מערכות היחסים שלו, דווקא באמצע מגרש הרכיבה.
רגעים כאלה, קטנים אך מדויקים, מזכירים לנו למה יצאנו למסע הזה מלכתחילה.
מקורות
