פוליווגל, טראומה וסוסים: תיאוריה במבחן החוויה

בשנים האחרונות גובר העניין בתיאוריה הפולי-וגאלית (Polyvagal Theory) של סטיבן פורג'ס, המדגישה את הקשר בין מצב מערכת העצבים שלנו לבין תחושת ביטחון או איום. התיאוריה מציעה עדשה חדשה להבנת תגובות למצבי טראומה, ומעודדת התערבויות טיפוליות המתמקדות בוויסות מערכת העצבים לצד השיח. במאמר זה נכיר בקצרה את עקרונות הליבה של התיאוריה ונראה כיצד הם באים לידי ביטוי במפגש חי עם סוסים, דרך קבוצה טיפולית בבוספאלוס.

עיקרי התיאוריה הפוליווגלית

התיאוריה מחלקת את תגובות מערכת העצבים לשלושה מצבים עיקריים, הנשענים על חלוקה אבולוציונית של ענפי עצב הואגוס, המתווך המרכזי של המערכת הפאראסימפתטית. כל אחד מהמצבים הללו משקף רמת ביטחון שונה שהגוף תופס בסביבה:

• מערכת ה- Ventral Vagal: מופעלת כאשר הגוף מזהה סביבה בטוחה. זהו המצב שבו אנחנו פנויים לקשר, לתקשורת רגשית, ליצירתיות, ולוויסות הדדי עם אחרים. במצב זה הלב פועם בקצב יציב, הנשימה עמוקה, והבעות הפנים רכות ומעודדות קירבה.

• המערכת הסימפתטית: נכנסת לפעולה כשהמערכת מאתרת סכנה. הגוף נערך לפעולה דרך הגברת עוררות – דופק מואץ, נשימה שטחית, מתח שרירי גבוה. זהו מצב שמקושר לתגובות של "ברח או הילחם" (fight or flight), שמאפשר הישרדות מיידית אך לא קשר רגשי עמוק.

• המערכת הדורסלית (Dorsal Vagal): מופעלת כאשר המערכת חווה איום כבלתי נמנע או מסכן חיים. הגוף עלול להיכנס לשיתוק, קיפאון או ניתוק רגשי, בתגובה דמוית "העמדת פנים כמת". אצל בני אדם, מצב זה עשוי להתבטא בדיסוציאציה, עייפות קיצונית, חוסר תגובה או תחושת ריקנות.

רעיון מרכזי בתיאוריה הוא מושג הנוירוספציה (neuroception) – היכולת של מערכת העצבים לקלוט באופן בלתי מודע אותות מהסביבה ומהגוף, ולהפעיל תגובה בהתאם. זהו מנגנון שאינו עובר דרך החשיבה ההגיונית, ולכן פעמים רבות אנחנו פועלים או מרגישים "בלי לדעת למה".

תגובה מסתגלת היא תגובה גמישה – היכולת לנוע בין המצבים בהתאם לצורך. לעומת זאת, מצב של טראומה נוטה "לתקוע" אותנו במצב אחד – דריכות יתר, קיפאון, או צורך תמידי להיאבק או לברוח. הבנה של הדפוסים הללו מאפשרת להתחיל תהליך של ריפוי מהגוף אל הנפש, לא רק להפך.

התיאוריה זוכה לפופולריות רבה, אך לא חפה מביקורת. חוקרים טוענים שאין מספיק בסיס נוירולוגי להבחנה בין הענפים השונים של עצב הואגוס, ושמדובר במודל פשטני יחסית. אחרים מציינים שחלק מהמושגים בתיאוריה, כמו "נוירוספציה", קשים לאימות אמפירי. עם זאת, כמטאפורה קלינית – היא שפה רגשית נגישה שמסייעת למטופלים להבין את עצמם ולהחזיר לעצמם תחושת שליטה. יתרה מכך, עצם ההכרה בכך שמצבים גופניים משפיעים על רגשות והתנהגות יוצרת גשר חשוב בין גוף לנפש גם אם חלקיו המדויקים של המודל עוד שנויים במחלוקת.

כעת נפנה לזירה המעשית שלנו ונראה כיצד עקרונות פוליווגליים מתורגמים לחוויה חיה בקבוצת טיפול ייחודית הנפגשת אחת לשבוע במרחב בוספאלוס. 

תרגול משולב: נוכחות, התבוננות וחישת אנרגיה

בשלבים הראשונים של הקבוצה, ערכנו תרגיל משולב שנועד לתרגל נוכחות שקטה בקרבת סוס, לצד חקירה של חוויית אנרגיה מכוונת מרחוק. המשתתפים עמדו בשקט סביב הסוס במתחם פתוח, שמרו על מרחק, נשמו, והתבוננו. ההנחיה הייתה להרפות משאיפה למגע או שליטה, ופשוט "להיות.

במהלך השהייה, סימנים פיזיים כמו האטת נשימה וירידת טונוס שרירים הופיעו הן אצל המשתתפים והן אצל הסוסים – שהגיבו בסימני רוגע כמו פיהוק, לעיסה ועמידה רגועה. בהמשך, חלק מהמשתתפים ניסו "לשלוח כוונה" מהלב – תוך חיבור לתחושות פנימיות ונשימה. הסוס, בתגובה, התקרב לעיתים למי שהיה נינוח ופתוח, ונטה להתרחק ממי שהיה מהוסס או מוצף. גם המשתתפים שצפו מהצד דיווחו על תחושת "השתנות באוויר". התרגיל המחיש את מושג הנוירוספציה – ההשפעה של אנרגיה לא מילולית על תחושת ביטחון הדדית.

הזירה העגולה של בוספאלוס

עליית מדרגה: עבודה בראונדפן (הזירה העגולה)

בשלב מתקדם יותר, כל משתתף נכנס לבדו לזירה העגולה, יחד עם סוסה חופשיה. המשימה: להניע את הסוסה ללא מגע – רק באמצעות שפת גוף, כוונה ואנרגיה.

• משתתף עם אנרגיה תקיפה מדי – הסוסה ברחה ממנו. במבט ראשון היה נדמה שזהו שיקוף קלאסי של תגובת סימפתטית מוגברת (הילחם/ברח), אך במציאות הדברים היו פחות חד-משמעיים. התגובה של הסוסה עוררה דיון בקבוצה: האם מדובר רק באנרגיה תקיפה או גם בחוסר מיקוד? האם הסוסה התרחקה מהאדם או מהכוונה הלא ברורה שלו? התרגיל, כמו כל תרגיל טוב, לא הביא רק תשובות – אלא בעיקר שאלות. כך למדנו שמערכת העצבים אינה מגיבה לפי קטגוריות ברורות, אלא מתוך מארג דינמי של תחושות, כוונות ומצבים פנימיים.

• משתתפת מהססת – הסוסה שמרה מרחק. תחילה נראה היה שמדובר בתגובה דורסלית אופיינית של הימנעות ונסיגה, אך גם כאן נפתח דיון עשיר. ייתכן שהסוסה לא התרחקה מתוך חוויית איום, אלא דווקא משום שהתקשתה להבין את כוונתה של המשתתפת, או מפני שהאנרגיה שלה הייתה סגורה, מתלבטת. החוויה הדגישה עבור כולנו עד כמה הדינמיקה בזירה אינה דיכוטומית כפי שנראה בתיאוריה – אלא מזמינה התבוננות עדינה, מורכבת ומתמשכת. עבור אותה משתתפת, הרגע הזה הפך לטריגר לחקירה עצמית ולשאלה מה באמת היא משדרת כלפי חוץ – גם בלי לומר מילה.

• משתתף רגוע ומכוון – הסוסה עקבה אחריו בטבעיות. זה נראה תחילה כביטוי ברור למצב וגאלי בטוח – נוכחות רגועה שמאפשרת קשר. עם זאת, גם במקרה זה הבחנו במורכבויות: האם הסוסה נמשכת רק לרוגע, או גם לסוג מסוים של מיקוד? האם היו משתתפים רגועים אחרים שלא עוררו בה תגובה דומה? ברגעים האלו, השדה נהיה מעבדה לחקירה עצמית – מה מבדיל בין נוכחות שמזמינה קרבה, לבין נוכחות ניטרלית או שקופה? התשובות לא תמיד היו מיידיות, אך עצם ההקשבה לדקויות יצרה למידה עמוקה. הסוסה, שוב, הזמינה אותנו לדייק.

התרגיל אפשר לכל משתתף לחוות את תגובת הסוסה למצבו הפנימי בזמן אמת, ושיקפה כיצד שינוי מודע בתנוחה, נשימה או כוונה משפיע מיידית על הדינמיקה. גם הצופים מחוץ לזירה חוו את ההתרגשות – הגוף קלט את המעבר ממתח לרגיעה, מעמדה נוקשה לחיבור אמיתי. זהו תרגול חווייתי מעמיק של ויסות דרך קשר.

סיכום

הקבוצה בבוספאלוס הפכה את התיאוריה הפוליווגלית ממודל תיאורטי למערכת של תרגולים מוחשיים וחיים. כל אחד מהמשתתפים התנסה בזיהוי של מצבים עצביים בתוכו, ולמד לגייס נוכחות, הקשבה וכוונה כדי לנוע ממצב הישרדותי – למצב של רגיעה וביטחון. הסוסים, ברגישותם הרבה, שיקפו את המצבים האלו בדיוק מרתק – והובילו ללמידה ללא מילים.

עבור אנשי טיפול, המודל הפוליווגאלי בשילוב עם עבודת סוסים הוא הזמנה להרחיב את העבודה מהשפה אל הגוף, מהקוגניטיבי לחווייתי. הסוס, שלא נזקק להסבר או סיפור, מגיב אך ורק למה שמורגש – ולכן מציע אמת פשוטה, ולעיתים מרפאת. דרך אינטראקציה עדינה ומדויקת, המשתתפים פגשו את עצמם – ופגשו את האפשרות לחיבור בין מוח, נפש, לב... וסוס.