כשהתנאים משתנים: חשיפה, בחירה וויסות במרחב הסוסים

נכתב בשיתוף עם שירי בלומברג, מדריכת רכיבה טיפולית ומנחת קבוצת עבודה עם סוסים למתמודדים עם PTSD.

הגשם הישראלי איננו מהמרשימים בעולם, אבל כולנו מכירים את הימים שבהם הוא נותן עבודה והופך לנתון משמעותי, בטח ובטח בבנייה ובהתכווננות למפגש בחווה עם סוסים. אלו ימים שבהם מזג האוויר הוא גורם פעיל שמשפיע על הקרקע, על התנועה, על הקצב, ובעיקר על רמות העוררות.

עבור סוסים, שינוי כזה מתורגם במהירות ליותר נמרצות, יותר תגובתיות ויותר אנרגיה זמינה. הריחות מתחדדים, הרעש נוכח, והגוף מגיב. גם החווה עצמה נראית אחרת לגמרי, מגרשים מוצפים, בוץ, קור, והמרחב המוכר מאבד חלק מהיציבות שלו. ועבור אנשים, מדובר בעיקר באי נוחות פשוטה. בגדים רטובים, קור, בוץ, ותחושה כללית שזו לא בדיוק התפאורה המועדפת למפגש.

במצב כזה המחשבה לבטל את המפגש הייתה כמעט מתבקשת. בוודאי כשמדובר בקבוצה של מתמודדים עם PTSD. עבורם, שינוי פתאומי בתנאים, חוסר ודאות ופגיעה בתחושת השליטה עלולים להעלות עוררות ולהפעיל דפוסי הימנעות. יחד עם זאת, לא כל הימנעות היא זהה, ולא כל חשיפה מתאימה לכל אדם ובכל רגע. העבודה עם טראומה מחייבת קריאה עדינה של השטח ושל האנשים שנמצאים בו.

שירי בלומברג

בהקשר הזה חשוב להבין מי היא הקבוצה שפועלת במרחב הזה.

מדובר בקבוצה שנפגשת אחת לשבוע כבר קרוב לשנה. המשתתפים מגיעים מרקעים שונים, עם חוויות טראומטיות שונות ועם מצבים שונים של ויסות ויכולת נוכחות. גם הוותק בקבוצה אינו אחיד, מה שיוצר מרחב שבו מתקיימים זה לצד זה צרכים שונים, ספי עוררות מגוונים ודרכי התמודדות שונות.

ובכל זאת, קיבלנו יחד את ההחלטה לקיים את המפגש. לא מתוך התעלמות מהתנאים אלא מתוך התאמה אליהם. רכיבה לא הייתה אפשרית, חלק מהמגרשים לא היו שמישים, והחווה כולה דרשה חשיבה אחרת. במקום לבטל, בחרנו מבנה שונה - שחרור כלל הסוסים למגרש מקורה, ללא עבודה מובנית, וללא דרישה לפעולה. פשוט להיות בתוך המרחב ולהתבונן.

הבחירה הזו מתחברת ישירות לעקרונות מוכרים מהמחקר על פוסט טראומה, ובפרט לגישת החשיפה הממושכת. גישה זו, שהתפתחה משנות השמונים במסגרת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי ונחקרה לעומק בעשורים האחרונים, יוצאת מההנחה שהקושי המרכזי בטראומה אינו הזיכרון עצמו אלא דפוסי ההימנעות שנבנים סביבו. הימנעות מפחיתה עוררות בטווח הקצר, אך משמרת חרדה, דריכות והצטמצמות תפקודית בטווח הארוך.

אחת החוקרות המרכזיות שתרמו לפיתוח והביסוס המחקרי של הגישה היא עדנה פואה, פסיכולוגית קלינית ישראלית וחוקרת בינלאומית מובילה בתחום הטראומה והחרדה, שעמדה שנים רבות בחזית המחקר והטיפול ב- PTSD. היא הראתה כי הימנעות מתמשכת מונעת מהמערכת העצבית לעדכן את עצמה. לפי מודל זה, הזיכרון הטראומטי נותר מקושר לתחושת סכנה בהווה, גם כאשר האיום כבר אינו קיים בפועל.

החשיפה הממושכת מציעה תהליך אחר מתגובת ההימנעות האוטומטית. במקום להתרחק ממצבים מעוררי עוררות, לדחות אותם או לנסות לנטרל את התחושה במהירות, היא מציעה התקרבות הדרגתית ומוחזקת אליהם. לא עימות חד ולא הצפה, אלא שהייה חוזרת ומוחזקת בתוך העוררות, באופן שמאפשר לגוף ללמוד שהוא יכול לשאת אותה.

מרכיב מרכזי בתהליך הוא השהייה בתוך החוויה עד שהעוררות דועכת מעצמה. דרך חוויה גופנית ישירה אנו לומדים כי עוררות יכולה לעלות וגם לרדת, וכי היא לא בהכרח מובילה לפגיעה או לאובדן שליטה.

במובן זה, החשיפה לא נועדה לבטל פחד, אלא לשנות את המשמעות שלו. המעבר הוא ממצב שבו כל עוררות נתפסת כסכנה שיש להימנע ממנה, למצב שבו היא נחווית כתגובה פיזיולוגית טבעית שניתן לשאת, לווסת ולהישאר איתה לאורך זמן. שינוי כזה לא מתרחש דרך הבנה קוגניטיבית בלבד, מן הסתם, אלא דרך חוויה ישירה של הגוף בתוך סיטואציה מעוררת, שמסתיימת ללא פגיעה וללא קריסה.

במפגש הזה, בו שונו לא מעט אלמנטים, נוצרה בפועל חשיפה במציאות, גם אם לא כזו שמוגדרת כטיפול פורמלי.

עדר של 12 סוסים חופשיים יצר סביבה עתירת גירויים, שבה התנועה, הרעש, הקרבה והעוצמה היו נוכחים בו-זמנית.

עבור המשתתפים, זו לא הייתה סימולציה אלא חוויה ממשית של עוררות, שהתרחשה בתוך מרחב מוחזק, ללא דרישה לפעולה וללא ציפייה להתגבר או להצליח במשהו.

בתוך תנאים אלו, העוררות לא נעלמה, אך היא גם לא הפכה לאיום. היא פשוט הייתה שם, ונשאה את האפשרות להישאר.

הכניסה למרחב נעשתה בהדרגה. זו לא הייתה משימה, לא יעד, ולא ציפייה לתפקוד מסוים. כל אחד בחר את המיקום שלו במרחב, את משך השהייה, ואת הרגע לצאת - וזו נקודה חשובה במיוחד.

הבחירה לצאת, במקרה הזה, לא התפרשה כהימנעות אלא כביטוי לוויסות פעיל. היכולת לזהות מתי זה מספיק ולפעול בהתאם היא מיומנות מרכזית בעבודה עם טראומה, והיא אינה מובנת מאליה. רבים מהמתמודדים נעים בין שני קצוות - הימנעות מוחלטת או הישארות עד הצפה. כאן נוצר מרחב ביניים, שבו ניתן היה להיכנס, להיות, ולהחליט גם לצאת, מבלי שהיציאה תיתפס ככישלון.

ההבחנה בין הצפה לבין חשיפה נשענת על מידת הבחירה שיש לאדם בתוך הסיטואציה. חשיפה מתקיימת כאשר האדם יכול להחליט אם להישאר, לשנות מיקום או לצאת, והוא נשאר בקשר עם החוויה מבלי להרגיש לכוד בה. כשהבחירה נעלמת והאדם נשאר מתוך כפייה פנימית או חיצונית, מדובר בהצפה ולא בחשיפה.

בסיום המפגש עלו תובנות שונות. חלק מהמשתתפים תיארו את החוויה כמעין מסיבה, מקום שמרגישים בו גם שייכים וגם זרים. הדימוי הזה אינו מקרי. עבור רבים, תחושת שייכות חלקית היא חוויה מוכרת, להיות בפנים אך לא לגמרי, נוכח מבלי להידרש להיטמע או להיעלם. האפשרות לשהות במרחב כזה, בלי לבחור בין השתתפות מלאה לנסיגה, התגלתה כחוויה משמעותית בפני עצמה.

מבחוץ, המפגש יכול היה להיראות שקט ואף חסר עשייה. לא הייתה עבודה אינטנסיבית, לא תרגול מובנה ולא תוצרים ברורים. אך מבפנים התרחש תהליך עמוק. שינוי התנאים, העלייה בעוררות והשהייה בתוך מציאות פחות צפויה יצרו רצף של בחירות קטנות, כמו היכן לעמוד, כמה זמן להישאר, ומתי לצאת. דרך עדשה מחקרית, ובפרט לאור עקרונות החשיפה הממושכת, זהו בדיוק המקום שבו מתרחשת למידה.

לעיתים, בעבודה עם טראומה, ההתערבות המשמעותית ביותר אינה עשייה אלא החלטה לא לבטל. להסכים להישאר בתוך מציאות פחות נוחה, פחות צפויה, ולבדוק יחד מה אפשרי בתוכה.