ארבעת המינים, סוסים ותקווה

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

הפסוק הזה, שאנחנו מכירים כבר מימי הגן, מקבל השנה משמעות קצת אחרת. הוא נוגע עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו, עם אחד, גורל אחד, סוכה אחת של תקווה וגעגוע. כבר שנתיים ליום הנורא שהפך את חיינו, והלב עדיין תועה בין פחד לתקווה. יש משהו כמעט בלתי נתפס במרחק הזמן הזה, שנתיים שמרגישות כמו חיים שלמים, ובכל זאת נדמה שהכל קרה אתמול.

חג סוכות השנה עוטף אותנו בעננה שקופה של קדושה, תקווה מבוישת, פצע שאולי מתחיל להגליד, שקט מלא יראה.

זו התקופה בה האוויר מתחיל מתרכך, רוחות ערב נכנסות ומאווררות והחושך שמקדים מזכיר לנו כמה כולנו מבקשים את האור. ואנחנו עדיין כאן, שבירים כמו אז, מנסים להמשיך להאמין בשחר ובחזרה הביתה של כל מי שעדיין שם.

וכמו בכל שנה, אנחנו פוגשים את ארבעת המינים.

כילדים למדנו לזהות את הדימוי הפשטני, זה שיש לו טעם וגם ריח, וזה שאין לו לא זה ולא זה, ואלה שבאמצע – קצת מזה וקצת מזה.

אבל אולי זה לא רק משל יפה, אלא מציאות שלמה. לא סיפור על מי אנחנו, אלא על איך אנחנו מתאספים יחד.

על האפשרות שהשונות אינה מכשול אלא סינרגיה.

לולב, אתרוג, הדס וערבה – שונים בצבע, בצורה, בריח ובמרקם –

וכשהם נאגדים, נולדת מהם ברכה שלמה.

כשאני חושבת על זה עוד קצת, אני רואה מולי את העדר.

את קריסטל, עם הלב הרחב והנוכחות השקטה – האתרוג שלי.

את יופיטר, שיכול לכעוס מאוד, אבל כל כך רך אם רק מתמידים, חזק וזקוף,

ואת שלאגר, שנראה לפעמים מהצד פשוט, אפילו משעמם,

אבל כשמתקרבים ומאפשרים, רואים עומק, קרבה, ויכולת חיבור נדירה.

אין סוס אחד שהוא "הטוב מכולם".

יש מי שמוביל ויש מי שמרכך, מי שמאיר ומי שמקשיב, יש מי שמלמד.

והלב שלי, באמצע המגרש, הוא זה שמחזיק את כל הרב-קוליות הזו באחדות אחת.

הם, כמונו, שונים בתכונותיהם, אבל מחוברים בשדה אחד –

שדה של תקשורת, של נוכחות, של חיים.

וזו אולי המשמעות של ארבעת המינים. האחדות איננה ביטול ההבדלים, אלא הרמוניה שנוצרת מהם.

כשכל אחד מביא את מה שיש בו, וגם מקום למה שחסר לו, נולדת תקווה.

בערב החג, השמיע דורי ברדיו את כל השירים שמחזירים אותנו לאותו מקום בלב. אל התקווה, אל הכאב, אל הרצון הפשוט לראות את כולם בבית. ואני, בלב קצת שבור וקצת מלא, כבר לא יודעת אם אלה אותם שירים ישנים שנשמעים כאילו נכתבו אתמול, או פלייליסט חדש לגמרי, שנולד מתוך התקופה הזו, תקופה שבה כל צליל וכל נשימה נוגעים בעצב חשוף.

אז אני הולכת לנשום עם הסוסים.

לרגע אחד אין חדשות, אין זמן, אין פחדים, יש רק נשימה.

הם נושמים איתי, והאדמה מתחת מתייצבת.

בין שאיפה לנשיפה, הם מזכירים לי את מה ששכחנו לדעת, שהכאן ועכשיו הוא המקום היחיד שבו יש לנו עליו באמת שליטה.

שהנוכחות עצמה היא סוג של תפילה.

הם לא שואלים מה היה אתמול, לא יודעים מה יהיה מחר, אבל בכל מבט, בכל נשיפה חמה אל תוך כף היד, הם מזכירים לנו לבחור שוב בחיים.

בקבוצת כתיבה מיוחדת ומרפאת שאני לוקחת בה חלק אחת לשבוע (כשאני לא מבריזה),

נתנה לנו נילי המופלאה תרגיל קטן ועמוק - לכתוב הזמנות.

שבע הזמנות לישות, תכונה, תפילה או אדם, לבוא ולשבת איתנו בסוכה.

שבע משאלות לב, כמו שבעת המינים התלויים בין ענפי הדקל, מביאים איתם ריח של חיים, טעם של אדמה, וזיכרון של כל מה שטוב וראוי לשמור עליו.

אני מזמינה השנה שקט. חמלה. תקווה. חזרה הביתה.

ושתבוא גם רוח קלה של ריפוי – לי, לנו, לסוסים, ולארץ הזו.

אז מה תזמינו השנה לסוכתכם?

אילו אנשים, תכונות או תקוות תבחרו להכניס אל תוך החלל הפתוח הזה, שבו שמיים נוגעים באדמה ולב פוגש לב?