מה הקשר בין מעבורת החלל לשני סוסים?
- Timna Benn
- 28 במאי
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 22 ביולי
לפעמים, השפעה היסטורית לא נראית כמו מהפכה, אלא כמו… טוסיק של סוס.
כן, כן – כך לפחות מספר המיתוס האהוב, זה שמשלב סוסים, אימפריה רומית, רכבות קיטור ומעבורות חלל באותה נשימה. והוא הולך ככה:
במאה ה-8 לפני הספירה, הרומאים חרשו את האימפריה עם דרכים חדשות וכרכרות רתומות לשני סוסים. הרוחב שלהן? בערך 143.5 ס"מ – בדיוק מה שהיה צריך כדי ששני ישבנים סוסיים יוכלו לנוע זה לצד זה. מאות שנים אחר כך, כשבנו הבריטים את מסילות הברזל הראשונות, הם השתמשו באותו תקן – פשוט כי ככה בנו את דרכי הכרכרות באנגליה. הרוחב הזה נשאר איתנו עד היום: 143.5 ס"מ – הרוחב התקני לרוב מסילות הרכבת בעולם.
ועד כאן, נו, סיפור חביב. אבל הנה מגיע הקטע המגניב. בשנות ה-70, מהנדסי נאס"א תכננו את מעבורת החלל. המאיצים הצדיים שלה – The Solid Rocket Boosters – תוכננו ביוטה, אבל היה צריך לשנע אותם לאתר השיגור בקולורדו. איך? ברכבת. איפה? דרך מנהרות. הרוחב של המנהרות? הוכתב, כמובן, על ידי רוחב הרכבת. והרכבת? נבנתה לפי רוחב… נכון, אותם 143.5 ס"מ, שני טוסיקים של סוסים.וכך, לפי הסיפור, עיצוב אחד מחלקי ההנעה הקריטיים של אחת הטכנולוגיות המתקדמות ביותר בתולדות האנושות, הושפע מרוחב ישבנם של שני סוסים רומיים.
אז... זה באמת קרה?
לא בדיוק.
הסיפור הזה, כמו כל אגדה אורבנית טובה, מבוסס על כמה גרגרי אמת והרבה דמיון. רוחב המסילות אכן נשמר מהתקופה הוויקטוריאנית, ותקני רכבות אכן מגבילים תובלה. אבל תכנון המאיצים לא באמת נאלץ להתאים לרוחב של רכבת. היו פתרונות רבים, וגם הקוטר בפועל היה גדול משמעותית מהרוחב המדובר. ובכל זאת, זה סיפור שנשמע נכון. אולי כי הוא מרגיש כל כך מוכר.
למה אנחנו כל כך אוהבים את הסיפור הזה?
כי הוא מדבר על משהו עמוק יותר מהיסטוריה או הנדסה.הוא מספר על הדרך שבה הרגלים, מוסכמות ותקנים שנקבעו מזמן – לפעמים אפילו בלי מחשבה יתרה – ממשיכים לעצב את החשיבה והפעולה שלנו, הרבה אחרי שאיבדו את ההקשר שלהם. הוא מצביע על הרגע הזה שבו אנחנו מתכננים משהו חדש, נועז, פורץ דרך – ואז מגלים שיש לנו מגבלה. לפעמים פיזית. לפעמים מחשבתית. מגבלה שאנחנו אפילו לא יודעים מאיפה היא באה.
אנחנו מתקדמים – אבל צרים לעצמנו את הדרך, כי "ככה זה תמיד היה".
זה לא רק רכבות וחלליות. זו גם תרבות.
חשבו על כמה מהנחות היסוד שכולנו חיים לפיהן. החל ממה נחשב "מסלול חיים" לגיטימי, או איך אמור להיראות יום עבודה, ועד רעיונות של מושגים גדולים כמו מהי הצלחה, סמכות, אינטליגנציה, יופי.
רבות מהן הונחו במבנים חברתיים של מאות שנים אחורה – לעיתים על בסיס צורך פרקטי, לעיתים מתוך שליטה, ולעיתים פשוט כי לא הייתה אלטרנטיבה. גם כשנפתחו אפשרויות חדשות, אנחנו עדיין נעים בתוך המסילה שהונחה לנו.
ומה לגבי הסוסים?
ובכן, גם הם עברו מסלול דומה.
פעם – מקור תעבורה, חקלאות, מלחמה. בהמשך – סמל ליוקרה, עוצמה, חופש או אצילות. ובשנים האחרונות – שותף שקט לתהליכים עמוקים של שינוי פנימי. אבל מה שמרתק באמת הוא שהם לא שינו את מהותם – אנחנו שינינו את האופן שבו אנחנו רואים אותם.
והאמת? אולי הגיע הזמן שנראה כך גם את עצמנו.
כי אם סוס, שהיה פעם "רכב קרבי משוריין", הפך לשותף לריפוי, לנוכחות, לאמון ולחיים רגשיים – אולי גם אנחנו יכולים להשתחרר מהמסילה של איך שאנחנו רגילים לפעול, לחשוב או לחיות. אולי גם בנו, יש את היכולת לשחרר את "143.5 הס"מ" שמכתיבים לנו איך צריך להיות, ולבחור מחדש.
הסיפור על מעבורת החלל והסוסים אולי לא מדויק היסטורית, אבל הוא מדויק בתחושה.הוא מזכיר לנו שלפעמים, הרגל ישן או קיבעון מחשבתי קטן יכולים להגביל אפילו את הדברים הגדולים ביותר שאנחנו מנסים לבנות.
והוא מזמין אותנו לשאול: איפה גם אני נוסע על מסילה שלא בחרתי? ואיפה מחכה לי שדה פתוח – כזה שדורש אולי אומץ, אבל גם מאפשר סוף סוף – לדהור?
