בונים מחדש אחרי תקופות של אי־ודאות
- Timna Benn
- 9 ביולי
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 22 ביולי
"חזרה לשגרה אינה פעולה טכנית בלבד, אלא תהליך רגשי עמוק," כותב ד"ר ברוס פרי, אחד החוקרים הבולטים בתחום השפעת טראומה על המוח והנפש. לדבריו, המוח שלנו זקוק לדפוסים קבועים ולתחושת ציפייה מוכרת כדי לחוות ביטחון. אחרי תקופות של חוסר יציבות — כמו המלחמה האחרונה מול איראן, או כל אירוע אחר בשלל האירועים המאתגרים שנכחו בעולם ב5 השנים האחרונות — החזרה לשגרה יכולה להרגיש כמו להיכנס למים קרים, מבהיל, מכאיב ולעיתים בלתי אפשרי.
אבל דווקא בתוך הכאב והבלבול, החזרה להרגלים הקטנים והיומיומיים היא זו שמחממת אותנו מחדש ומאפשרת ריפוי הדרגתי. היא לא רק מחזירה אותנו "למסלול", אלא יוצרת קרקע יציבה שממנה אפשר לצמוח מחדש.
איך זה מרגיש לחזור לשגרה?
לכל אחד ואחת מאיתנו, חזרה לשגרה מעוררת רגשות שונים, ממש כמו שכל אחד מאיתנו מחליט איך להיכנס למים – חלק פשוט קופצים בלי לחשוב, חלק קודם נוגעים במים כדי להתרגל לטמפרטורה. ובכן, יש מי שחווה את השגרה כעוגן, מקום של נחמה ושליטה מחודשת, ויש מי שמרגיש בה מעמסה או חרדה. אחרי תקופות של איום מתמשך, חשוב לעצור ולשאול כמה שאלות:
איך החזרה לשגרה מרגישה לי באופן אישי?
מה עזר לי בעבר במצבים דומים?
אילו כלים אני יכול להביא לעצמי ולילדים כדי לעבור את התקופה בצורה רכה?
המרחב לשאלות כאלה — לעצמנו ולצוותים שאנחנו עובדים איתם — הוא חיוני. הוא מאפשר לעבד רגשות, להרגיש פחות לבד, ולהתחיל את המסע חזרה לשגרה מתוך מודעות ולא מתוך אוטומט.
המודל הנוירוסיקוונציאלי (NMT)- עבודה מלמטה למעלה
המודל הנוירוסיקוונציאלי (Neurosequential Model of Therapeutics, NMT) — מונח שמורכב מהמילים נוירו (עצבי, קשור למוח ולמערכת העצבים) ו-סיקוונציאלי (סדרתי, תהליכי, לפי רצף — כלומר לפי הסדר שבו המוח מתפתח ומתארגן) — פותח על ידי ד"ר ברוס פרי ומציע נקודת מבט מרתקת על טיפול בטראומה.
על פי המודל, חוויות טראומטיות פוגעות במבנה המוח מהאזורים ה"נמוכים" (גוף ותחושות) כלפי מעלה (רגש וחשיבה מורכבת). לכן, כדי לשוב לתפקוד מלא, עלינו להתחיל בייצוב התחושות והגוף ורק לאחר מכן לעבור לתהליכים רגשיים וקוגניטיביים.
המודל משתמש בכלי הערכה ייחודי בשם NMT Metric, שבודק חוזקות ואתגרים ב-32 אזורים שונים במוח. ההערכה מתמקדת בארבעה תחומים מרכזיים: אינטגרציה סנסורית, ויסות עצמי, יכולת לקשר רגשי וחשיבה קוגניטיבית.
העקרון המרכזי הוא עבודה "מלמטה למעלה" (bottom-up). להתחיל מהמערכות הגופניות והחושיות הבסיסיות, ואז להמשיך לפיתוח היכולת הרגשית והקוגניטיבית. לכן ההתערבויות הראשונות יתמקדו בוויסות רגשי ותחושתי, ורק לאחר שהמערכת רגועה ומיוצבת — ניתן להעלות דרישות קוגניטיביות ורגשיות.
לעיתים קרובות, התנהגויות "בעייתיות" של ילדים הן ביטוי לחוסר ויסות במערכות המוח הנמוכות יותר, ולא נובעות ממרדנות או חוסר רצון לשתף פעולה.
המודל מתאים לשימוש במגוון תחומים: טיפול רגשי, חינוך, עבודה עם ילדים במסגרות חוץ-ביתיות ואפילו בספורט. הוא מאפשר לאנשי מקצוע לתכנן התערבות מותאמת אישית, שמקדמת תהליך ריפוי עמוק, רגיש והדרגתי — מהוויסות הגופני ועד לחיזוק כישורים רגשיים וקוגניטיביים.
בעבודה עם ילדים (ובמיוחד בעבודה עם סוסים), הגישה הזו מקבלת משנה תוקף:
התחלה בוויסות תחושתי וגופני
הסוס, כחיה רגישה וערנית, הוא שותף טבעי לוויסות רגשי. הוא מגיב ישירות למצב הפנימי שלנו, ולכן מזמין אותנו להתכוונן אליו ולנשום יחד.
נשימות איטיות ליד הסוס, הקשבה לנשימות שלו ולתחושה היציבה של הגוף הגדול והחם שלו, יוצרות סנכרון רגשי-גופני מיידי.
ליטוף קצבי ועדין, כמו מברשת שמחליקה על פרווה רכה, מחזיר תחושת ביטחון ומייצר מגע שמרגיע גם את הילד וגם את הסוס.
הליכה איטית עם הסוס, בקצב אחיד, יוצרת מעין "מחול משותף" שמעודד קרקוע וביטחון.
אחרי תקופות מאתגרות, גופו של הילד (וגם של המבוגר) נשאר במצב דרוך — לעיתים כמו סוס שמריח סכנה. הפעולות הקצביות, השקטות והמוכרות עוזרות להוריד את רמת הדריכות ולהחזיר תחושת שקט וביטחון.
בניית רצף קבוע
סוסים הם בעלי חיים של הרגלים ושל טקסים ברורים. גם הילדים נתרמים מכך. פתיחת כל מפגש ברגעים קבועים — ברכת שלום לסוס, הכנת הציוד באותו סדר, מגע ראשון מוכר — יוצרת עבור הילד תחושת יציבות, ממש כמו בסוס שחוזר לאותו שביל מוכר. גם רגע לפני סיום המפגש, בין אם בליטוף, גזר קטן או תודה שקטה, הופך לעוגן שמחבר ומרגיע.
חיזוק הקשר הרגשי
כשילד משתמש בשם הסוס, מדבר אליו או בוחר להתמקד בסוס מסוים, הוא מייצר חיבור אישי ואינטימי. ברגע הזה, הסוס הופך מ"עוד בעל חיים בחווה" לדמות משמעותית וקרובה, מישהו שאפשר לסמוך עליו.
שאלות כמו "מה הסוס מרגיש היום?" פותחות פתח לדמיון ולביטוי רגשי, ומלמדות את הילדים לשים לב לרגשות — לא רק של הסוס, אלא גם שלהם עצמם. הם לומדים להקשיב, לשים לב לרמזים עדינים בשפת הגוף, ולהרגיש אחריות עדינה כלפי מישהו אחר.
הסוס, שאינו שיפוטי ואינו דובר, מקבל את הילד בדיוק כפי שהוא, עם הפחדים, ההתרגשות, העצבות או השמחה. הוא לא מבקר ולא מצפה, אלא פשוט נמצא. נוכחות זו יוצרת עבור הילד מרחב בטוח ובלתי מותנה, שבו מותר לטעות, לעצור, להירגע ולנסות שוב.
דרך הקשר עם הסוס, הילד לומד להאמין בעצמו מחדש, לחזק תחושת ערך עצמי ולחוות חוויה מתקנת של קשר — קשר שבו אין דרישות גבוהות או לחץ להוכיח משהו, אלא רק הזמנה פשוטה להיות.
העלאת הדרישות בהדרגה
בדיוק כפי שלא מבקשים מהסוס להתחיל בעבודה מורכבת לפני שהתרגל למרחב והתחמם בהדרגה, כך גם מהילד — כך גם מהילד — אי אפשר לצפות ממנו להתמודד מיד עם דרישות מורכבות לפני שהוא הרגיש בטוח, מווסת ומחובר.
החימום של הסוס כולל הליכה איטית, חיבור לנשימה ולגוף — תהליך שמאפשר לו לשחרר מתחים, לבדוק את הסביבה, ולהתחבר למשתתפים. אותו הדבר נכון גם לילד - תחילה יש לאפשר לו להתחבר לעצמו, לקרקע, לסוס ולמדריך. רק כשהוא חש ביטחון בסיסי, אפשר להזמין אותו "לעלות מדרגה" ולעבור לאתגרים נוספים.
לאחר שיצרנו קרקוע ובנינו אמון, הילד פתוח הרבה יותר ללמידה, להקשבה ולעשייה. בשלב זה ניתן להתחיל לשלב משימות קוגניטיביות ומורכבות יותר:
ניווט במסלולים — הילד מתבקש לבחור כיוון, לתכנן מסלול ולבצע אותו.
תרגילי קואורדינציה — שילוב בין ידיים, רגליים, מבט ותשומת לב בו-זמנית.
מטלות הדורשות זיכרון וריכוז — למשל לזכור סדר תרגילים, לשמור על רצף פעולות, או לשלב הוראות מורכבות יותר.
כשהבסיס רגוע ומבוסס, הילד מרגיש שיש לו מרחב בטוח לנסות ולהתנסות. הוא לא מפחד לטעות, הוא פנוי להקשיב לגוף ולסוס, ויכול לחוות הצלחה.
בדרך הזו, הילד לומד לא רק מיומנויות רכיבה, אלא גם כישורי חיים חשובים כמו התמדה, גמישות, התמודדות עם תסכולים, והבנה שצמיחה אמיתית מתרחשת בהדרגה ובקצב אישי.
עבודה עם ההורים
ההורים הם חלק מהעדר. חשוב לשתף אותם בתהליך, כי גם הם זקוקים להבנה ולביטחון. יש להסביר להם שהילד עשוי להיות מוסח, רגיש יותר או פחות משתף פעולה בתקופה הזו — וזה טבעי. כשמבינים שהתגובות הן חלק מתהליך ההסתגלות ולא סימן ל"חוסר הצלחה", נוצרת אצל ההורים סבלנות גדולה יותר. בנוסף, כדאי לשתף אותם בהצלחות הקטנות — חיוך ראשון, מבט רגוע יותר, או אפילו צעד קטן של עצמאות — ולעודד אותם לחגוג יחד כל התקדמות. בדיוק כפי שמעודדים את הסוס על כל צעד קדימה, גם הילד זקוק לאישור ולשמחה משותפת מהמבוגרים שסביבו. כך, נוצרת תחושת עדר תומכת ובטוחה שמחזיקה את הילד גם מחוץ למפגש עם הסוס.
חזרה לשגרה כמרחב ריפוי
בסופו של דבר, החזרה לשגרה היא לא רק חזרה לשיעור, לפעילות או ללו״ז הקבוע — אלא חזרה לעצמנו, למהות הכי עמוקה והכי שברירית שלנו. השגרה היא הרבה מעבר ל״מה עושים״; היא איך אנחנו מרגישים תוך כדי.
בין אם מדובר בילדים שחוזרים לחווה אחרי חופשה, או בילדים שחוו מציאות של אזעקות, מקלטים וחוסר ביטחון — המפגש עם הסוס הוא לא עוד חוג. זהו מרחב שבו הילד יכול להניח רגע את כל מה שהוא מחזיק — הפחדים, המחשבות, המתח — ופשוט להיות.
השהות עם הסוס מאפשרת לו לנשום עמוק, להרגיש את האדמה מתחת לרגליים, לחוש את הנשימה החמה והקצבית של הסוס, ולהתחבר מחדש לגוף ולרגש. דרך מגע, תנועה והקשבה, נבנה מרחב שהוא בטוח ולא שיפוטי, מקום שבו כל צעד קטן נחשב ונחגג.
נשתדל לזכור, "כמו שסוס צריך זמן להתחמם לפני רכיבה, כך גם הילדים — וגם אנחנו". כל צעד קטן, כל נשימה משותפת, כל טקס קטן — הם לא רק פעולות חיצוניות, אלא סימנים לכך שהילד מתבסס שוב על קרקע פנימית יציבה.
כל נשימה עם הסוס היא תזכורת לכך שהכול קורה בקצב הנכון. כל ליטוף הוא קריאה לאמון. כל מבט שקט בעיניים הוא רגע של חיבור אמיתי, כזה שלא תמיד אפשר להסביר במילים.
בסופו של דבר, השגרה עם הסוס הופכת להיות לא רק תהליך של חזרה — אלא תהליך של גילוי מחדש. גילוי של כוחות פנימיים, של סבלנות ושל היכולת להתרכך ולסמוך.
כך, יד ביד עם הסוס, בצעדים קטנים ואיטיים, הילד (ואנחנו) חוזרים לחיים — בעדינות, בביטחון, ועם הרבה חמלה.
לינק למאמר של ברוס פרי:
