קצת יותר מדי, קצת פחות מדי ומה שקורה ליד סוס
- Timna Benn
- לפני יום 1
- זמן קריאה 4 דקות
אני מלווה בחור מקסים, שמתמודד עם אתגרים שונים שהחיים זימנו לו. אנחנו נפגשים לרוב אחת לשבוע, לצד הסוסים. עובדים בכאן ובעכשיו, מנסים לאזן בין ה doing ל being, נהנים משעה של טבע, אוויר פתוח ונוכחות שקטה של סוסים. רוב הזמן, בין מפגש למפגש, אין הרבה מילים, מקסימום הודעות וואטסאפ ענייניות.
עד שיום אחד הוא התקשר. בקול עייף הוא סיפר על קושי, על יום שהתפרק לו בין הידיים. הוא נשמע גמור. לא נכנס לפרטים, אבל משהו בטון, בקצב הדיבור, באופן שבו השתתק בין משפטים, גרם לי להעריך שממש קשה לו. זה ליווה אותי לאורך היום. מצאתי את עצמי חושבת עליו יותר מהרגיל, מודאגת, מנסה להבין מה קורה שם. לקראת הערב שלחתי הודעה לבדוק לשלומו. הוא לא ענה.
למחרת דיברנו שוב. הוא אמר שהוא בסדר. שהיה יום קשה, קצת מעצבן, משהו נקודתי שעורר רגשות לא נעימים, אבל לא מעבר לזה. לא משבר, לא הצפה, פשוט יום כזה.
רק בדיעבד הבנתי. לא פספסתי את הרגש שלו, אבל הגזמתי בעוצמה שייחסתי לו. לקחתי קושי אמיתי, והפכתי אותו בדמיון למשהו כבד יותר.
ומשם, הדרך לשאלה שבה עוסק המאמר הנוכחי כבר הייתה קצרה - מה אם שכשאנחנו שומעים קושי אמיתי, אנחנו בעצם מפרשים אותו כקשה יותר ממה שהוא באמת, ואז מגיבים לגרסה המוגברת שלו?
פרופ׳ ענת פרי, חוקרת אמפתיה והבנת רגשות מהאוניברסיטה העברית, עוסקת כבר שנים בניסיון לפענח איך אנחנו קוראים את עולמו הרגשי של האחר. מחקר חדש שלה, שפורסם בכתב העת Nature Communications וסוקר לאחרונה בעיתון הארץ, מציע תובנה קצת אחרת, שלא התייחסו אליה לפני כן. היא גילתה שכאשר מישהו מבטא רגש שלילי, אנחנו כמעט תמיד חושבים שהוא מרגיש יותר רע ממה שהוא באמת מרגיש. מה שזה בעצם אומר זה, שאנחנו לא טועים בזיהוי הרגש, אלא בעוצמה שאנחנו מייחסים לו. אנחנו שומעים עצב, כעס או תסכול, ומניחים שהם עמוקים וכואבים יותר מכפי שהם נחווים מבפנים.
לא מדובר כאן בטעות חד פעמית או בהבדל תרבותי. ניסוי אחרי ניסוי, בהקשרים שונים ובמערכות יחסים קרובות ורחוקות, נמצא שאנשים מגזימים בהערכת עוצמת הרגש השלילי של הזולת. לא כי אנחנו יצורים דרמטיים (טוב, אולי קצת), אלא כי זהו חלק מאופן הפעולה הרגיל של התודעה האנושית.
באופן טבעי, הממצא הזה מוביל אותנו למושג האמפתיה. לרוב אנחנו סבורים שאמפתיה טובה פירושה להבין בדיוק מה האחר מרגיש וכמה קשה לו. אבל המחקר של פרי מציע כיוון אחר, הוא מראה שקרבה רגשית נבנית דווקא מהנטייה העדינה להגזים.
כשאנחנו מעריכים את הרגש של האחר כקצת חזק יותר ממה שהוא חווה בפועל, אנחנו נוטים להגיב ביותר אכפתיות ונוכחות. זהו חוסר דיוק קטן כזה שמחזק קשר, שמזמין תמיכה ומעמיק תחושת קירבה.
במילים אחרות, אמפתיה אינה מדידה, אלא ויסות. היא פחות עוסקת בכמה חזק הרגש, ויותר באופן שבו אנחנו מגיבים אליו.
כאן נכנסת שאלת הפרשנות. אצל בני אדם יש בלבול מתמשך בין מה מרגישים לבין כמה. הרגש כמעט אף פעם לא מגיע נקי. הוא עטוף בסיפור, במשמעות, בהשוואה לאחרים ובזיכרון של חוויות קודמות. ההטיה שזוהתה במחקר היא הטיה קוגניטיבית. היא נולדת מהאופן שבו אנחנו מפרשים רגש, לא מהחוויה הגופנית עצמה.
הפער הזה לא היה לי זר. הוא הזכיר לי את עצמי, בשנות העשרים המוקדמות שלי. אז, כשהייתי כבר מחוץ לבית, הייתי מתקשרת לאימא שלי ומתלוננת על עניינים שמטרידים בנות 20. לפעמים אפילו בוכה, מביעה ייאוש, פורקת. אחרי השיחה הייתי נפרדת לשלום וממשיכה בענייני. לומדת, יוצאת, פוגשת חברים, שקועה בחיים שלי. לפעמים היו עוברים כמה ימים עד לשיחה הבאה, לא מתוך ניתוק, אלא פשוט כי הייתי עסוקה, והרגש כבר עבר.
רק שנים אחר כך היא סיפרה לי איך מבחינתה השיחה לא הסתיימה כשניתקתי. היא נשארה עם התחושות שלי. עם הדאגה, עם הכאב ששמעה בקול. כי אני, מצדי, לא טרחתי לעדכן שעבר לי. שהכול בסדר עכשיו.
במבט לאחור מתבהר שלא הייתה כאן אי הבנה של הרגש עצמו. באמת היה קושי. באמת היה תסכול. ובאמת היה רגע לא פשוט. אבל הייתה הגזמה בעוצמה שייחסו לו מהצד השני, במקרה הזה של אימא שלי.
רגש אמיתי קיבל נפח גדול יותר, ארוך יותר, כבד יותר, דרך הפרשנות של מי שנשאר איתו.
נקודה מעניינת נוספת שעולה מהמחקר מראה מה קורה כשאנחנו מפנים את המבט פנימה. בעוד שאנחנו נוטים להפריז בעוצמת הרגש של אחרים, כלפי עצמנו אנחנו עושים לעיתים את ההפך. אנחנו מנרמלים את הקושי, אומרים לעצמנו שזה לא כזה נורא, שצריך להמשיך, להסתדר, לתפקד. מוכר למישהו?
בעבודה עם סוסים הפער הזה נעשה ברור במיוחד כחוויה ממשית. כשאדם נכנס למרחב עם סוס, הוא מביא איתו רגש, גם אם הוא לא מודע אליו עד הסוף. אצל בני אדם הרגש מיד מתערבב בפרשנות, בהסברים ובסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אצל הסוס זה לא קורה.
הסוס פועל בעולם אחר. הוא לא מפרש רגש דרך משמעות, ולא שואל כמה זה חמור. הוא לא מקשיב לנרטיב או למילים, אלא מגיב למה שקורה בגוף, להאותות שמעניינים אותו, ואליהם הוא מגיב.
כך אדם יכול לומר שהוא קצת לחוץ, ולהאמין בכך באמת, בעוד הגוף משדר מתח גבוה יותר. השרירים דרוכים, הנשימה קצרה, התנועה משתנה, אבל המילים כבר מרגיעות את הסיפור. הסוס, במקרה הזה, מגיב למה שהגוף מביא, לא למה שהמילים מספרות. לא מתוך הערכת יתר או חסר, אלא משום שהמידע שהוא מקבל אינו עובר דרך פרשנות, השוואה או ניסיון להסביר.
במובן הזה, המפגש עם סוסים מתרחש לפני הסיפור ולפני ההטיה. הוא פוגש את הרגש כפי שהוא נחווה בגוף, ברמה כמעט ביולוגית, ומזמין אותנו להבחין בפער שבין מה שאנחנו אומרים לעצמנו לבין מה שבאמת מתקיים בנו.
זהו מפגש ישיר בין מערכות עצבים, שמאפשר לפגוש רגש בעוצמה האמיתית שלו, עוד לפני שעבר עיבוד קוגניטיבי. על המנגנון הזה, ועל האופן שבו קרבה, ויסות ותחושת ביטחון נוצרים דרך גוף ונוכחות ולא דרך מילים, כתבנו בהרחבה במאמר על סנכרון עצבי בין בני אדם לסוסים.
הנטייה להעריך בעוצמת יתר את הרגש של מי שעומד מולנו אינה כישלון אנושי, אלא מנגנון הישרדותי. עדיף להגיב מעט יותר מדי למצוקה מאשר לפספס אותה, וההגזמה המתונה הזו תורמת לקרבה, מגבירה אמפתיה ומעודדת תגובות תומכות שמחזקות קשרים בין־אישיים. במקביל, גם הנטייה לצמצם את הקושי האישי משרתת תפקיד הסתגלותי חשוב. היא מאפשרת לנו להמשיך לתפקד, לשמור על רצף יומיומי, ולא להיות מוצפים מכל חוויה רגשית.
הקרבה לסוסים ולטבע אינה מבטלת מנגנונים אלה, אלא מספקת להם איזון. במרחבים פחות מתווכים, שבהם הקשב מופנה לגוף, לקצב ולנוכחות, מתאפשר מפגש ישיר יותר עם רגש לפני שהוא עטוף בפרשנות. סביבות כאלה מאפשרות תרגול של אמפתיה שאינה נשענת על הגברה או צמצום, אלא על ויסות והתאמה. כך נוצר מרחב שבו אפשר לפגוש רגש בעוצמה שמאפשרת גם יציבות וגם קשר.
ובין ההגזמה הקלה שאנחנו מפעילים כלפי אחרים לבין הצמצום שאנחנו מפעילים כלפי עצמנו, נוצר מרחב עדין של קשר. מרחב שבו רגש אינו נמדד או מתוקן, אלא פשוט מקבל מקום. לפעמים הוא מתרחש ליד סוס, לפעמים בשיחה שקטה, ולפעמים רק בנכונות לא למהר להעצים ולא למהר להרגיע.
לקריאה נוספת:
