שלושת החי״תים של הסוס ומה אפשר ללמוד מהם על החיים שלנו?
- Timna Benn
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
בעולם הסוסים מדברים לא מעט על שלושה עקרונות בסיסיים, פשוטים מאוד לכאורה, שמרכיבים יחד את הבסיס לרווחתו של הסוס: חציר, חברה וחופש.
אלה לא רעיונות פילוסופיים ולא תפיסה טיפולית, אלא מדובר בתנאים יומיומיים שמאפשרים לסוס להיות יציב, רגוע, מתפקד ובריא.
ברוב החוות, כמו בחיים עצמם, התנאים אינם תמיד אידאליים. יש לצערינו אילוצים של מקום, כסף, זמן וכוח אדם. ועדיין, עצם ההכרה בעקרונות המנחים הללו, מאפשרת לנו לשאוף וליצור עבור הסוסים שלנו את התנאים הטובים ביותר במסגרת המציאות הקיימת.
מתוך ההתבוננות הזו עולה שאלה מעניינת. אם אלו התנאים הבסיסיים לרווחתו של סוס, יצור חי רגיש, חברתי ותנועתי, האם ייתכן שחלק מהם רלוונטיים גם לנו בני האדם?
חציר. בסיס פיזי פשוט שמשפיע על הכל
אצל הסוס, חציר הוא הרבה יותר מאוכל. מערכת העיכול שלו בנויה לעיכול כמעט רציף של סיבים. מדובר במערכת מורכבת ורגישה, שבה כל שינוי בהרכב המזון, בכמות או בזמינות, עלול ליצור בעיות עיכול, כאבים, חוסר שקט ולעיתים גם תחלואה משמעותית. ההמלצה הרווחת היא לאפשר לסוסים לאכול במשך מספר משמעותי של שעות במשך היום, אפילו ללא הגבלה כשמדובר במזון פשוט, שאיננו עשיר בקלוריות.
ואצלנו? הרעיון לא כל כך שונה. לא סתם יש כל כך הרבה ביטויי לשון סביב הבטן. "הצבא צועד על קיבתו", קרא נפוליאון בונפרטה כבר בסוף המאה ה 18, ואנחנו ממשיכים לדבר על דברים ש"יושבים לנו טוב בבטן" או על מצבים ש"הופכים לנו את הבטן", מבלי להתבלבל בכלל בין גוף לנפש.
אלה לא רק ביטויים ציוריים. היום כבר ברור למדי שקיים קשר דו כיווני בין מערכת העיכול לבין הרגש. מה שקורה בגוף משפיע על הנפש, ומה שקורה בנפש משפיע על הגוף.
סקירת מחקרים רחבה שפורסמה ב- PubMed מראה כיצד הרכב המיקרוביוטה (חיידקי המעיים שלנו) קשור למצבי רוח, לחרדה, לדיכאון, לתגובה ללחץ וליכולת התאוששות.
המחקר מראה שתזונה עשירה בסיבים, ירקות, פירות ודגנים מלאים תורמת לאיזון חיידקי המעי, מפחיתה תהליכים דלקתיים ועשויה לתמוך גם בבריאות הנפשית. כלומר, לא מדובר רק באוכל כעניין פיזי, אלא במשהו שמשפיע ישירות על אנרגיה, ויסות, מצב רוח ויכולת התאוששות.
ואם חוזרים רגע לסוס… אפשר ללמוד ממנו עד כמה הבסיס הזה, שנראה לפעמים טכני ושולי, הוא למעשה תנאי שבלעדיו קשה מאוד לדבר על רווחה, יציבות או למידה, לא אצל סוסים ולא אצל בני אדם.
בקיצור, ההמלצה היא לאכול במודעות, בהקשב ובאיזון.
חברה. לא תוספת נחמדה אלא צורך בסיסי
סוסים הם יצורים חברתיים. נקודה.
העדר הוא לא בונוס עבורם, אלא תנאי בסיסי לקיום תקין. בתוך העדר הם לומדים גבולות, מווסתים את עצמם, יודעים מתי לנוח, מתי לזוז, ממי להתרחק וממי להרגיש בטוחים. סוס מבוית שחי לבד, גם אם יש לו אוכל, מים ומרחב, נמצא במצב של חוסר יציבות מתמשך. הוא דרוך יותר, פחות רגוע, ולעיתים יפתח גם בעיות התנהגות ובריאות.
ברוב החוות אין תמיד אפשרות לעדר טבעי אידאלי. אילוצי מקום, הפרדות, טיפולים, אילוף, סוסים בעבודה. ועדיין, עצם ההבנה שסוס זקוק לקשר עם בני מינו משנה את האופן שבו אנחנו מתכננים מרחבים, זמני חופש, ומפגשים בין סוסים.
אם בחלק בו דיברנו על חציר ראינו עד כמה בסיס פיזי פשוט משפיע על כל המערכת, בחברה מתברר שהבסיס הרגשי-חברתי משפיע לא פחות.
במקרה זה מתחדד לנו הבדל משמעותי בין סוסים לבני אדם. סוס אינו יודע לזייף קשר. אם אין לו קשר ממשי עם בני מינו, הגוף שלו יגיב מיד ויראה סימני דריכות וחוסר שקט. אצל בני אדם המצב מורכב יותר. אדם יכול להיות מוקף באנשים, להשתייך למסגרות, לעבוד בתוך צוותים ולהיות פעיל ברשתות חברתיות, ובכל זאת לחוות בדידות וניתוק.
בעשורים האחרונים הצטברו עדויות מחקריות ברורות לכך שקשרים חברתיים משפיעים ישירות על הבריאות. נמצא כי אנשים בעלי קשרים חברתיים יציבים חיים יותר, חולים פחות ומתמודדים טוב יותר עם מצבי לחץ. מחקרים נוספים מצביעים על כך שבדידות כרונית אינה רק חוויה רגשית קשה, אלא גורם סיכון בריאותי של ממש, הקשור לעלייה בתחלואה גופנית ונפשית.
דווקא המפגש עם הסוס מחזיר אותנו להבנה פשוטה אך עמוקה שקשר איננו רק נוכחות פיזית. הוא איכות של קירבה, תחושת ביטחון ושייכות שנחווית בגוף. וכמו אצל הסוס, כאשר הקשר חסר או פגוע, קשה מאוד לדבר על רווחה, שקט פנימי או יציבות, גם אם שאר התנאים מתקיימים לכאורה על הנייר.
חופש. תנועה, בחירה והיכולת לא להיתקע
אצל הסוס, חופש מתבטא קודם כל בתנועה. בטבע, סוסים נעים בממוצע בין 20 ל- 30 קילומטרים ביום, בחיפוש אחר מזון, מים וקשר עם העדר. התנועה הזו איננה פעילות גופנית במובן שאנחנו מכירים, אלא אורח חיים שלם. הגוף הסוסי נבנה לתנועה מתמשכת, לשינויי קצב, לכיווץ והרפיה חוזרים של שרירים ולעומסים משתנים על מערכת השלד.
מחקרים וטרינריים מראים שסוסים שחיים בתנועה מוגבלת מפתחים בשכיחות גבוהה יותר בעיות גופנית, בעיות עיכול, סטרס ועלייה בהתנהגויות סטריאוטיפיות כמו הליכה מעגלית או בליעת אויר. כלומר, חוסר בתנועה אינו רק עניין של אי נוחות, אלא גורם סיכון בריאותי של ממש.
בפועל, לא כל החוות יכולות לספק תנאים טבעיים מלאים של מרחב פתוח ותנועה חופשית לאורך שעות רבות. יש כמובן אילוצים של מקום, עבודה, אילוף ותחזוקה. ועדיין, השאלה החשובה איננה האם התנאים מושלמים, אלא עד כמה אנחנו מצליחים לאפשר לסוס לזוז, להתאמץ, לשנות סביבה, לפרוק אנרגיה ולחוות תנועה אמיתית בתוך המסגרת הקיימת.
וכאן, קל מאוד להתחבר גם אלינו.
"מה זה חופש בכלל?!", שאל מוקי איפשהו במהלך שנות האלפיים, והשאלה הזו נותרת פתוחה לא רק ברמה הפילוסופית, אלא גם ברמה הגופנית. חופש, אצל סוסים ואצל בני אדם, הוא לא רק שאלת היעדר הגבולות אלא בעיקר היכולת לפעול בתוך המציאות הקיימת בלי להיכנס לקיפאון.
בשדה המחקר הפסיכולוגי נמצא שחופש ובחירה הם צורך נפשי בסיסי. לפי תיאוריית ההכוונה העצמית של דסי וריאן, תחושת אוטונומיה היא אחד משלושת התנאים ההכרחיים לרווחה נפשית, לצד קשר ותחושת מסוגלות. כאשר לאדם יש אפשרות לבחור, להשפיע ולהניע את חייו, נמצאו רמות גבוהות יותר של חיוניות, שביעות רצון, חוסן נפשי ובריאות פסיכולוגית. כשחופש הבחירה מצטמצם לאורך זמן, עולות שחיקה, דיכאון ותחושת תקיעות.
שלושת החי״תים, חציר, חברה וחופש, מציגים שלושה תנאים פשוטים לכאורה, אך עמוקים מאוד במהותם. דרך ההתבוננות בסוסים ניתן לראות עד כמה הבסיס הפיזי, הקשרים החברתיים והאפשרות לתנועה ולבחירה אינם מותרות, אלא תנאים שמאפשרים יציבות, ויסות ורווחה. למרות ההבדלים בין סוסים לבני אדם, נדמה שהעקרונות הללו חוצים מינים, תרבויות ותקופות.
גוף מוזן, קשר משמעותי וחופש לפעול בתוך המציאות חוברים יחד ליכולת לחיות חיים מאוזנים יותר.
אולי אחד הדברים החשובים שהסוסים מלמדים אותנו הוא לחזור ולשאול לא רק איך אנחנו מתפקדים, אלא גם מהם התנאים הבסיסיים שמאפשרים לנו לתפקד באמת. ולא לוותר עליהם.
