לא קשר מיסטי - תיאום נוירופיזיולוגי בין מערכות עצביות
- Timna Benn
- 12 בנוב׳
- זמן קריאה 3 דקות
למי אין את הדודה הזו, שמתייגת אותה בתמונה של סוס ונערה בשקיעה, אליה מצורף משפט מתקתק כמו "הסוס רואה את הנשמה שלך עוד לפני שאת יודעת שיש לך אחת", או "כשאת נכנסת למרחב בלב פתוח, הסוס יזהה את הילדה הפנימית שנשכחה". ולעיתים אפילו המשפט האלמותי "סוסים שומעים את פעימות הלב שלנו ממרחקים"?
אנחנו מחייכות, אולי מגלגלות עיניים, כי בפורמט הזה זה תמיד נראה קצת קיטשי מדי, אפילו בשבילנו.
אבל אם נשים את הציניות בצד לרגע ונקשיב למה שהחוויה עצמה מספרת, אפשר להרגיש שיש שם גרעין לא קטן של אמת. לא אמת רומנטית, אלא אמת גופנית, אמת ברורה ומוחשית למי שאי פעם עמד ליד סוס.
יש משהו במפגש שקט עם סוס, משהו שאין לו הסבר מילולי פשוט, אבל הגוף מרגיש אותו מיד. האחיזה נהיית יותר רפויה, הכתפיים נשמטות, משהו מבפנים מתרכך. הנשימה הופכת לטבעית ורגועה יותר. ואז, כמעט כמו השתקפות, ללא הדרכה או כוונה, הסוס מגיב. הראש שלו יורד קלות, העיניים מתרככות, הגוף מתמסר לרגע. לא מתוך ציות וגם לא מתוך אילוף. זו אינה תוצאה של פקודה. אין כאן טריק. יש כאן שני יצורים חיים שמכווננים את עצמם זה לזה. תנועה הדדית. הדהוד. התאמה.
אנחנו נוטים לקרוא לזה חיבור.
במונחים מדעיים מתארים את זה כסנכרון בין מערכות עצביות.
כששני יצורים, או במקרה שלנו, האדם והסוס, חשים בטוחים זה לצד זה, מערכות העצבים של שניהם ממש נכנסות לאותו מצב של ויסות. במילים אחרות, שיתאימו בול לפוסט הבא של הדודה, לפני שהלב רואה את הלב, הגוף מרגיש את הגוף.
מהו סנכרון בין מערכות עצביות
סנכרון בין מערכות עצביות - או neural synchrony - הוא מצב שבו הפעילות העצבית והפיזיולוגית של שני יצורים מתחילה להתאים זו לזו. במקום שכל מערכת עצבים תפעל לבד, הנשימה, קצב הלב, רמת העוררות והקשב מתחילים לנוע בקצב דומה. לראשונה זוהתה התופעה ביחסי תינוק ומטפל, שם נמצא כי במצב של ביטחון, נשימה והבעות פנים מתכווננות זו לזו באופן טבעי. בהמשך ראו תיאום דומה גם בין אנשים המקיימים שיחה רגישה, נגינה או ריקוד משותפים, ואפילו הקשבה משותפת לסיפור.
מבחינה ביולוגית, הסנכרון מופיע כאשר מערכת העצבים עוברת ממצב של דריכות למצב של רגיעה וקשב. כשהסביבה נחווית כבטוחה, הנשימה מתייצבת, קצב הלב נעשה סדיר יותר והשרירים מרפים מתח. התהליך אינו מודע ואינו מצריך מאמץ. הוא קורה כשיש אפשרות פשוט להיות יחד, בלי צורך להוביל או להוכיח. במילים פשוטות, הסנכרון הוא ביטוי לכך שהגוף מרגיש בטוח.
אז איך הפוסטים של הדודה בכל זאת מעוגנים במציאות
כשאנחנו מסירות לרגע את הפילטר הוורוד ומשאירות רק את מה שהגוף יודע, מתברר שהחוויה הזו איננה רק "תחושה טובה", אלא תופעה שניתנת למדידה. בשנים האחרונות נערכו מספר מחקרים שבדקו מה קורה בגוף של שני יצורים כאשר הם נמצאים במפגש רגוע ומשותף.
חשוב לציין כי הממצאים אינם דרמטיים כמו הכיתובים בפוסטים בצבעי השקיעה, אבל הם עקביים - במצבי שהייה יחד במרחב בטוח, יש תנועה פיזיולוגית משותפת, ולעיתים אף סנכרון.
אחד הכיוונים המעניינים מגיע ממחקר שבדק שונות בקצב הלב (HRV) בזמן אינטראקציה בין יצורים. במחקר של Lanata ועמיתיה (2016) נמצא כי כאשר שני גופים נמצאים במגע שקט ולא תובעני, דפוסי קצב הלב שלהם יכולים לנטות להתכנס. חשוב לומר, זה לא אומר שהם "פועמים באותו קצב", אלא ששניהם עוברים יחד ממצב של דריכות למצב של ויסות. המחקר קטן בהיקפו, ובוצע על מדגם מצומצם, ולכן אינו מאפשר הכללה רחבה. אבל הוא מצביע על מנגנון אפשרי, ביטחון הוא תנאי הכרחי לכניסה לתיאום.
במחקר של Jung ו- Yoon ממש מהשנה האחרונה (2025) נבחנה השפעת מגע רגוע עם סוסים על רמות קורטיזול ואוקסיטוצין. אצל חלק מהמשתתפים נראתה ירידה במדדי מתח לצד סימנים עקיפים לעלייה בהורמונים הקשורים לקשר והרגעה. גם כאן, המפגשים היו קצרים והמדדים רגישים, ולכן המסקנות אינן גורפות. יחד זאת, הממצא עקבי - אינטראקציה שאינה דוחקת, המבוססת על נוכחות וביטחון, יכולה להשפיע על המערכת הפיזיולוגית של האדם והסוס כאחד.
דוגמה מובהקת לכך מופיעה במחקר של Keeling ועמיתיה (2009). החוקרים בדקו האם מצב פנימי של אדם משפיע על תגובת הסוס, גם בלי שינוי חיצוני. כ-20 אנשים הובילו או רכבו על כ-10 סוסים במסלול שחזרו עליו ארבע פעמים. לפני הסבב האחרון נאמר למשתתפים שייתכן שיופיע גירוי מפתיע, אף שבפועל לא קרה דבר. במהלך הניסוי נמדדו קצבי הלב של האדם ושל הסוס. נמצא שברגע שהאדם עבר למצב של דריכות וציפייה, גם קצב הלב של הסוס עלה, למרות ששום דבר במרחב לא השתנה. כלומר, הסוס אינו מגיב רק למה שהוא רואה, אלא גם למצב המתח או הרגיעה של האדם. גם כאן חשוב לזכור שמדובר במחקר קטן ובהקשר ניסויי.
אז הדודה אולי נסחפה קצת בפואטיקה, ויש צורך ענק בעבודה אקדמית שתתעד ותחדד את מה שמתרחש במפגש אדם-סוס אבל העיקרון הביולוגי שהיא מצביעה עליו אינו המצאה.
הגוף יודע לזהות ביטחון. וכשביטחון מופיע, הוא מתורגם לתיאום ולסנכרון.
בסופו של דבר, מה שנראה מבחוץ כמו איזה רגע קסום הוא בפועל תהליך גופני פשוט. מערכת עצבים אחת שפוגשת מערכת עצבים אחרת במרחב בטוח. כשהגוף מרשה לעצמו להרפות, הצד השני מגיב בהתאם. לא מיסטיקה, לא סוד עתיק, אלא ביולוגיה של ביטחון ונוכחות.
וזה אולי מסביר למה מפגש קצר ושקט עם סוס יכול להשאיר אותנו רגועים, קצת יותר נוכחים, וקצת פחות עסוקים בלנהל את העולם לרגע אחד.
