כשהגוף זוכר, והסוס עונה. תובנות ממחקר על טראומה וריפוי

אירועי השנים האחרונות, ובעצם החיים המורכבים שאנו חיים במדינת ישראל מאז ומעולם, הביאו אל חיינו את המושג 'פוסט טראומה' ביתר שאת. לוחמים ולוחמות רבים מצאו את עצמם מצטרפים למעגל הפוסט טראומה, אך הם לא היחידים. אנו עדים לכך שהפגיעה אינה מוגבלת לשדה הקרב. היא נוגעת גם לאנשים שמשרתים בתפקידי תומכי לחימה וביטחון וגם למי שנחשפים לאיום מתמשך בבית, בעבודה או בקהילה. האזעקות החוזרות ונשנות, חוסר הודאות והלחצים שנחשפנו אליהם לאורך השנים מטשטשים את הגבול בין מי שנושא פוסט טראומה רשמית לבין מי שפשוט חי במתח מתמשך. במציאות כזו, קל להבין כיצד עוד ועוד אנשים מוצאים את עצמם מתמודדים עם סימפטומים של שחיקה נפשית, עוררות גבוהה וקושי בוויסות.

זה קורה ברמה האישית, הקהילתית והלאומית כאחד. וכאשר הפצע הופך רחב כל כך, גוברת גם ההבנה שדרושים מרחבים חדשים של נשימה, ריפוי ושיקום. לא רק טיפולים מסורתיים, אלא גם מרחבים אלטרנטיביים שמאפשרים לגוף ולנפש למצוא שפה נוספת להתאוששות.

מתוך התנועה הזו הולכת ונפתחת דלת גדולה לעולם העבודה עם סוסים. יותר ויותר אנשים נמשכים אל המרחב הלא שיפוטי של החווה. יש מי שמגיע כי הגוף מגיב אחרת ליד סוס. יש מי שמגלה ששקט שלא הצליח להיכנס לחדר טיפול מוצא סוף סוף מקום. ויש מי שמבין שהקשר בין יצור שמגיב בכנות מלאה לבין אדם שמנסה להבין את עצמו מחדש מאפשר סוג של ריפוי שאינו נשען על מילים בלבד.

על הרקע הזה עומד מאמר מחקרי מרתק שמשרטט מסגרת מקצועית סדורה לטיפול בסיוע סוסים עבור מתמודדים עם PTSD. מאמרו של פרופ' יובל נריה ואחרים, שפורסם בשנת 2020 ב- Military Medicine, מציע לראשונה מודל טיפולי מבוסס לעבודה עם יוצאי צבא המתמודדים עם PTSD בעזרת סוסים.

פרופ' נריה, אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום הטראומה, הוא ישראלי בעל שם בינלאומי, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה, מנהל תוכניות מחקר גדולות לזיהוי מנגנוני PTSD ולטיפולים חדשניים, ומי שפעל במשך שנים ארוכות לצד צוותים קליניים וחוקרי מוח במטרה להבין מה מחולל ריפוי ומה מונע אותו. בין יתר תחומי העניין שלו מצויה גם העבודה הטיפולית עם סוסים, והוא קיים מספר שיתופי פעולה עם ד"ר אניטה שקדי, מהדמויות המרכזיות ופורצות הדרך בתחום בישראל, האישה ממנה למדתי גם אני את יסודות העבודה הזו.

המאמר של נריה וצוותו מנסה לעשות סדר בשדה שנשען שנים רבות על אינטואיציה, ניסיון והצלחות נקודתיות, אך כמעט לא על מחקר מסודר. הוא מציג תכנית טיפולית קפדנית ומובנית שמבוססת על שמונה מפגשים קבועים, עבודה עם הסוסים מהקרקע בלבד ושימוש בכלים קליניים תקניים למדידת שינוי לאורך זמן.

הפרסום המקורי ב- 2019 (בגרסה המוקדמת של אותו מחקר) סימן נקודת מפנה משמעותית. לראשונה נוצר פרוטוקול טיפולי מלא, מדורג ומדיד, המבוסס על שיתוף פעולה בין פסיכיאטרים, אנשי מדעי המוח, מומחי PTSD ומובילי התחום בעבודה עם סוסים. לא תיאורי מקרה ולא סיפורי הצלחה, אלא מחקר אמיתי שמנסה לבדוק מה בדיוק קורה במפגש בין אדם פוסט טראומטי לבין סוס, ומהם התנאים שמאפשרים לו להתחיל לנשום מחדש.

איך נראה המחקר מבפנים?

החוקרים גייסו שמונה וטרנים בעלי אבחנה ברורה של PTSD. כל משתתף עבר סדרה של הערכות מקצועיות שכללו ריאיונות קליניים מלאים וגם שאלוני דיווח עצמי. הנבדקים הופגשו עם שני סוסים קבועים, צוות טיפול זוגי ושגרת מפגשים קבועה. במילים אחרות, יצרו עבורם מרחב יציב. יציב באמת.

במהלך שמונת השבועות התקדמה הקבוצה בהדרגה מתרגול בסיסי של נוכחות משותפת עם הסוס, דרך הובלה, קריאת שפת גוף, יצירת מרחב אישי, ועד תרגולים מורכבים יותר שמערבים עבודת צוות, תנועה ותיאום. הכול נעשה על הקרקע. הכול נבנה שכבה אחר שכבה. הכול תוך שמירה על הקצב של המטופלים והקצב של הסוס.

השילוב הזה של קביעות המפגשים, החזרה על תרגולים, וההתקדמות המדודה, יצר תהליך שמאפשר למערכת עצבים פצועה לפגוש סביבה לא מאיימת ולהתחיל ללמוד מחדש מה זה ביטחון. או פשוט, מה זה להיות.

מה מדדו?

כדי להבין האם התהליך אכן יוצר שינוי כל אחד מהמשתתפים עבר סדרה של מדידות מקצועיות בארבע נקודות זמן שונות, שכללו גם ריאיון קליני מלא וגם שאלוני דיווח עצמי. הריאיון הקליני נועד להעריך את חומרת הסימפטומים של הפוסט טראומה, דיכאון ותפקוד יומיומי, באמצעות כלים שנחשבים לסטנדרטיים בעולם המחקר. לצד זה, המשתתפים מילאו שאלונים שבוחנים את החוויה הפנימית שלהם, עד כמה הם מרגישים דרוכים, כמה הם נוטים להימנע, איך נראה מצב הרוח שלהם ומהי איכות החיים שלהם בתקופה הנתונה.

המדידה הרב שכבתית הזו אפשרה לקבל תמונה רחבה ואמינה, כזו שמצליחה ללכוד גם את השינוי הגלוי וגם את זה שמתבשל מתחת לפני השטח.

תוצאות המחקר

בסיומם של שמונת המפגשים נרשמה ירידה משמעותית בסימפטומים הפוסט טראומטיים. ניכרה גם ירידה ברמת הדיכאון ושיפור באיכות החיים. מעבר לכך, דבר נדיר במחקרים מסוג כזה, אף משתתף לא נשר מהתכנית. יתרה מכך, כולם דיווחו על חוויה חיובית ורצון שהתכנית תהיה ארוכה יותר.

החוקרים המהימנים, ממש לא מסתירים גם את החלק המורכב שהם גילו. כעבור שלושה חודשים, חלק מהשיפור החל לדעוך. לא נעלם, אך לא נשמר במלואו. וזה רגע חשוב, אולי החשוב ביותר במאמר הזה. הוא מזכיר שהטיפול אמנם מייצר שינוי עמוק בטווח הקצר, אך על מנת לשמר אותו יש צורך בהמשכיות ובהיצמדות לרעיון של שגרה בריאה, התמדה ומשמעת עצמית.

קשה להתעלם מהמציאות הישראלית. בארץ, בין אזעקה לשגרה מתוחה, בין תקופות עומס לבין תחושת חוסר יציבות, כמעט כל תהליך טיפולי נדרש לעמוד במבחן הרצף. דווקא מהמקום הזה אפשר להבין לעומק את מה שהמחקר מרמז עליו - העבודה עם הסוסים יכולה לפתוח דלת לשינוי, אבל השינוי יציב באמת כאשר ממשיכים לצעוד בו.

זה מזכיר לי את יעל מורן, שמלווה איתי קבוצות דיאדיות. היא סיפרה שכשלמדה אצל אורי פלג, שמעה אותו חוזר ואומר, "לאט מעט והרבה פעמים". משפט פשוט שנושא בתוכו פילוסופיה שלמה על ויסות, על למידה מחודשת ועל בניית אמון, גם של האדם עם עצמו וגם של האדם עם הסוס.

מה עוד אפשר לחקור מכאן?

אני נוהגת ללמד את המנחים והמדריכים שלי לשאול שאלות. לא מתוך ביקורת, אלא מתוך סקרנות שמגדלת אותנו כמקצוע. וכשדיברנו יחד על המאמר, עלו כמה מחשבות טבעיות שיכולות להפוך בעתיד לבסיס למחקרי המשך.

המאמר הנוכחי מתמקד בעבודת קרקע בלבד. זה מיקוד משמעותי, אבל מעניין לחשוב מה היה קורה בתהליך שמשלב גם רכיבה. תנועה משותפת, נשיאת הגוף, שינוי שיווי משקל, כל אלו עשויים, מן הסתם, להשפיע אחרת על מערכת העצבים.

עולה גם השאלה של משך התכנית. שמונה מפגשים הם התחלה מצוינת, אך אולי רצף ארוך יותר היה מאפשר לשימור העדין הזה להתייצב.

וגם ההיקף. שמונה משתתפים הם בסיס ראשוני, אך כדי להבין את התמונה הרחבה נחוצים מחקרים נוספים, קבוצות מגוונות יותר ומודלים שונים של עבודה.

אלו אינן שאלות של ספק, אלא של סקרנות מקצועית אמיתית. הן פותחות דלת לעוד מחשבה, לעוד דיוק, ולעוד הבנה של המפגש המורכב והמרתק בין אדם לסוס. בדיוק כך תחום מתפתח ממשיך להתקדם קדימה.

המאמר של פרופ' נריה מציף משהו שכולנו מרגישים כאן ובכל מקום שבו אדם פוגש סוס. הוא מזכיר שהמפגש הזה איננו פתרון קסם ואיננו הבטחה לריפוי מיידי. הוא צעד. צעד שמציע אפשרות. צעד שמייצר סדק קטן בתוך מערכת עצבים דרוכה ומאפשר לאור להיכנס. העבודה עם סוסים מזמינה אותנו להאט, לנשום, וללמוד מחדש מה זה ביטחון. היא מאפשרת למי שנפגע למצוא רגע שבו לא חייבים לדבר כדי להיות מובנים.

וכמו כל תהליך עמוק, גם כאן נדרש רצף. נדרשת חזרתיות. נדרש מרחב שמחזיק את האדם מספיק זמן כדי לאפשר שינוי אמיתי. אולי זו הסיבה שהעבודה עם סוסים מרגישה כל כך מדויקת בעידן הזה. היא לא מבטיחה שלא יכאב. היא מבטיחה שלא נהיה לבד בתוך הכאב.

כשנותנים לסוס להיות סוס, האדם סוף סוף יכול להיות אדם.

ומשם אפשר להתחיל לצעוד הלאה, לאט מעט והרבה פעמים, אל עבר חיים שניתן לשאת אותם קצת יותר בקלות.

---

לינק למאמר המלא: https://academic.oup.com/milmed/article/185/5-6/e557/5691275

Arnon, S., Fisher, P. W., Pickover, A., Lowell, A., Turner, J. B., Hilburn, A., ... & Neria, Y. (2020). Equine-assisted therapy for veterans with PTSD: Manual development and preliminary findings. Military medicine, 185(5-6), e557-e564.‏‏