בלוג בּוסֶפאלוס

בשבוע האחרון אירע אירוע מזעזע שקשה להישאר אדישים אליו. צעיר נרצח. לא בתוך עולם פשע מאורגן, לא בתוך מציאות רחוקה. כאן אצלנו. על ידי ילדים. בני 12 עד 15. כן, אני חוזרת על זה - ילדים. לפי הפרסומים, התעורר ויכוח והם עזבו את המקום, אך חזרו מאוחר יותר וחיכו לו. תכננו. תקפו אותו באלימות קשה ובסופה דקרו אותו למוות. התגובה הציבורית לא איחרה להגיע. זעזוע, כעס, דרישות לענישה מחמירה וחיפוש אחר אשמים. אבל לצד כל אלה, עולה גם שאלה אחרת. פחות נוחה, פחות מיידית. איך הגענו למצב הזה מלכתחילה?

אני מלווה בחור מקסים, שמתמודד עם אתגרים שונים שהחיים זימנו לו. אנחנו נפגשים לרוב אחת לשבוע, לצד הסוסים. עובדים בכאן ובעכשיו, מנסים לאזן בין ה doing ל being, נהנים משעה של טבע, אוויר פתוח ונוכחות שקטה של סוסים. רוב הזמן, בין מפגש למפגש, אין הרבה מילים, מקסימום הודעות וואטסאפ ענייניות. עד שיום אחד הוא התקשר. בקול עייף הוא סיפר על קושי, על יום שהתפרק לו בין הידיים. הוא נשמע גמור. לא נכנס לפרטים, אבל משהו בטון, בקצב הדיבור, באופן שבו השתתק בין משפטים, גרם לי להעריך שממש קשה לו. ז

בדרך חזרה מהים, בן זוגי ואני, נעצרנו ברמזור. לצידנו, בין המכוניות, אדם שככל הנראה מחוסר בית. הוא נע בין מכונית למכונית, מושיט ידו בבקשה...