העולם דפוק? זו הפרשנות שדפוקה - CBT במפגש עם סוסים

אנחנו רגילים לחשוב שהעולם מפעיל אותנו. שדברים קורים, אנשים מגיבים, מצבים מתגלגלים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים כעס או עלבון, התכווצות או רתיעה, ולחילופין דווקא שמחה, התרגשות או תחושת משמעות. נדמה שהרגש הוא תוצאה ישירה של מה שקרה.

אבל מבט עמוק יותר, כזה שחוצה פילוסופיה, פסיכולוגיה וחיי יום-יום, מציע כיוון אחר. בני אדם לא באמת מגיבים למציאות עצמה אלא למשמעות שהם מעניקים לה.

בדיוק אותו האירוע יכול להיחוות כהזדמנות עבור אדם אחד וכאיום עבור אחר. שתיקה עשויה להיות מרחב לנשימה, או סימן לדחייה. ביקורת יכולה להתפרש כהתעניינות, או כהתקפה אישית. לא מה שקרה הוא שקובע את החוויה, אלא המשמעות שניתנה לו.

כבר במאה השלישית לפנה"ס, טענה הפילוסופיה הסטואית שהשליטה שלנו אינה על האירועים, אלא על הפרשנות שלנו לגביהם. לא הדברים עצמם מערערים אותנו, אלא הדעה שלנו עליהם. רעיון פשוט, כמעט טריוויאלי.

עמנואל קאנט, פילוסוף גרמני מהמאה ה- 18, טען שאנחנו לא חווים את העולם כפי שהוא באמת, אלא כפי שהתודעה שלנו מאפשרת לנו לחוות אותו. המוח שלנו אינו רק קולט מידע, אלא מסדר, מארגן ונותן לו משמעות. כדי להבין את מה שקורה סביבנו, אנחנו משתמשים בתבניות בסיסיות כמו זמן, מרחב וסיבתיות. בלעדיהן, המציאות הייתה נחווית כרצף מבולבל של גירויים. לכן, החוויה האנושית היא תמיד שילוב בין מה שקיים בעולם לבין האופן שבו אנחנו מפרשים אותו.

גם תיאוריות פסיכולוגיות מאוחרות יותר נוגעות בדיוק באותו המוקד. הפסיכואנליזה דיברה על השלכה, על כך שהעבר צובע את ההווה, ושאנחנו פוגשים אנשים דרך חוויות קודמות ולא דרך מי שהם באמת. תיאוריות של התקשרות הראו כיצד חוויות מוקדמות יוצרות עדשות שדרכן אנחנו מפרשים קרבה, ריחוק, ביטחון ואיום. בגישות מערכתיות, אותה התנהגות מקבלת משמעות שונה לחלוטין בהתאם לפרשנות של הסביבה.

אלפרד אדלר, מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, הציב את הסובייקטיביות בלב ההבנה הפסיכולוגית. בני אדם, לשיטתו, פועלים מתוך תפיסת המציאות שלהם ולא מתוך המציאות כפי שהיא. ההתנהגות, הרגש והבחירות שלנו נגזרים מהמשמעות שאנו מייחסים לחוויות, הרבה יותר מאשר מהאירועים עצמם.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי CBT

אנחנו רואים את זה היטב בחיי היום-יום שלנו. בן זוג שחוזר מאוחר ולא מתקשר יכול להיתפס או כמי שמזלזל, או לחלופין כמי שנשאב לעומס ואיבד תחושת זמן. ילד שמסרב לשתף פעולה עשוי להיחוות כעיקש ומתריס, או דווקא כמי שמתקשה לווסת את עצמו ברגע נתון. מטופל שמתרחק יכול להתפרש כחסר מחויבות, או שזה דווקא סימן להצפה וקושי לשאת את הקירבה. בכל אחד מהמקרים הללו, לא ההתנהגות לבדה היא שמכריעה, אלא הפרשנות שניתנת לה. הפרשנות הזו מכתיבה את התגובה, והתגובה היא שמעצבת את המשך הקשר.

הרעיון שהפרשנות היא נקודת מפתח להבנת החוויה האנושית אינו חדש. הוא חוצה זרמים, תקופות ושפות, וחוזר שוב ושוב בניסיונות להבין מדוע בני אדם חווים את אותו עולם באופן כה שונה. לאורך השנים, הוגים ומטפלים הצביעו על כך שהאופן שבו אנחנו מבינים את המציאות, ולא המציאות עצמה, הוא שמכונן את החוויה הרגשית ואת דפוסי ההתנהגות שלנו. 

במילים אחרות, שוב ושוב אנחנו פוגשים את אותה נקודה. המציאות קיימת, אבל היא עוברת דרך מסנן. והמסנן הזה הוא אנחנו.

מתוך ההבנה הזו, נוצר גם ניסיון טיפולי לעבוד ישירות עם האופן שבו אנחנו מפרשים את המציאות. כדרך עבודה, לא כרעיון פילוסופי בלבד. כך התגבשה במחצית השנייה של המאה העשרים הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, המוכרת בשם CBT.

ה- CBT צמח בעיקר מתוך עבודתם של אהרון בק ואלברט אליס, שביקשו לפתח טיפול ממוקד, מובנה וישים יותר, כזה שמתמקד במה שקורה כאן ועכשיו. המונח קוגניטיבי מתייחס לאופן שבו אנחנו חושבים, מפרשים ומבינים את המציאות. התנהגותי מתייחס למה שאנחנו עושים בפועל, לדפוסים, להרגלים ולתגובות שנוצרות בעקבות אותה פרשנות. החיבור בין השניים מבטא את ההנחה שמחשבה, רגש והתנהגות שזורים זה בזה, ומשפיעים זה על זה באופן מתמשך.

ה- CBT הוא בעצם אחד השמות שניתנו לניסיון שיטתי להתמודד עם מנגנון אנושי מוכר מאוד. מחשבות מפרשות את המציאות, הפרשנות מעוררת תגובה רגשית וגופנית, והתגובה הזו מובילה להתנהגות שמחזקת את הסיפור המקורי. בשפות שונות קראו לזה שינוי קוגניטיבי, עבודה עם סכמות, זיהוי עיוותי חשיבה, או פשוט למידה מחדש של הדרך שבה אנחנו מבינים את מה שקורה לנו.

הייחוד של הגישה הקוגניטיבית התנהגותית אינה בעצם הרעיון, אלא באופן שבה היא מיושמת. במקום להישאר ברמת ההבנה או התובנה, הגישה הזו מבקשת לעצור רגע בתוך ההתרחשות עצמה. לזהות את הפרשנות האוטומטית, לבדוק אותה, ולהעז להטיל בה ספק. מה קורה אם אני מפרשת אחרת את הדברים? מה קורה אם אני מגיבה אחרת? מה משתנה כשאני בודקת את הסיפור, ולא מקבלת אותו כמובן מאליו?

וכאן נכנסים הסוסים לתמונה. כמפגש חי שמתרחש בגוף ובתנועה, ומאפשר לעקרונות שעליהם דיברנו להתגלם במציאות עצמה. הסוס לא מגיב להסברים, לכוונות או לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. הוא מגיב למה שנוכח ברגע. ליציבה, לנשימה, לקצב, לטון, למידת הבהירות או הבלבול.

במפגש עם סוס, שרשרת המחשבה-רגש-התנהגות נחשפת כמעט מיד. מחשבות אוטומטיות כמו, אני לא מסוגלת להוביל, אני חייבת להיות בשליטה, אם אשחרר זה יתפרק, מתורגמת במהירות למתח גופני. המתח משפיע על התנועה, על המגע, על הדרך שבה הבקשה מועברת. התגובה של הסוס מגיעה בהתאם. לעיתים בהססנות, לעיתים בהתרחקות, ולעיתים דווקא בשיתוף פעולה מפתיע.

העבודה עם סוסים מזמינה התבוננות וניסוי. שינוי קטן בעמידה, ברצף התנועה או בקצב הנשימה פוגש מיד תגובה ברורה. כך ניתן לבדוק באופן ישיר מה קורה כשמשהו בפרשנות משתנה. לא דרך שיחה ממושכת, אלא דרך מפגש שמתרחש כאן ועכשיו.

בשונה מעבודה שמתקיימת בעיקר בשפה, באופן מילולי, המפגש עם סוס מחזיר אותנו לגוף. לפני שינוי מחשבתי, נדרשת נוכחות. לפני בחינה מחודשת של הפרשנות, נדרש ויסות. רק כשהגוף מתארגן מתפנה מרחב שבו אפשר לראות את הסיטואציה אחרת.

הסוס משמש מראה חיה ולא שיפוטית. הוא אינו מתקן, אינו מפרש ואינו מציע פתרונות. הוא מגיב למה שנמצא מולו. לא למה שהתכוונו, ולא למה שהיינו רוצים להיות, אלא למה שקיים בפועל.

בתוך המפגש הזה, מתאפשר רגע של עצירה, שינוי קטן, ובחינה מחודשת של האופן שבו אנחנו פועלים בעולם.

במובן הזה, העבודה עם סוסים מאפשרת לעקרונות ה- CBT לקבל צורה מוחשית. הפרשנות אינה נשארת רעיון, והניסוי אינו נשאר תיאורטי. הכול מתרחש בתוך קשר, בתוך תנועה, בתוך מרחב שבו אפשר לבדוק, להתאים, ולפגוש את עצמנו קצת אחרת.

בסופו של דבר, השאלה היא כיצד אנחנו פוגשים את המציאות ולא איך היא משפיעה עלינו.

הפרשנות, אותה פעולה שקטה וכמעט בלתי מורגשת, היא שמתווכת בין מה שקורה לבין מה שאנחנו חווים, בוחרים ועושים. במפגש עם סוסים, המנגנון הזה נחשף בפשטות. הסיפור הפנימי מתגלם בגוף, והתגובה מגיעה מיד, בלי מסכות ובלי תיווך מילולי. בתוך המרחב הזה מתאפשר רגע של עצירה, הקשבה ובחירה מחודשת. 

כך נפתחת אפשרות לפעול בעולם במודעות גדולה יותר, מתוך קשר חי ותגובה שנולדת מבחירה ולא מתוך הרגל.