בלוג בּוסֶפאלוס

יש איזו ציפייה לא לגמרי מדוברת ממטפלים, מנחים ואנשי מקצוע בכלל, להגיע למפגש כשהם מסודרים מבפנים. השיער יכול להיות קצת מבולגן, זה אפילו משדר אותנטיות, אבל הנפש אמורה להגיע מאורגנת, מווסתת ורצוי אחרי שעשתה לעצמה הדרכה מקצועית בדרך.אני בדרך כלל טובה בזה. אני מגיעה למפגשים נוכחת, מחזיקה את מה שקורה, שואלת שאלות ומפנה מקום לאנשים שמולי. אני יכולה לשתף משהו מחיי, אבל לרוב אעשה זאת רק אם הוא באמת רלוונטי. לא כי אני מנסה להסתיר את העובדה שיש לי חיים מחוץ לחווה, אלא בגלל שהמפגש ממש לא

מאז שעולם הטיפול באמצעות סוסים הולך ומתרחב, אנשים מוצאים עוד ועוד דרכים להפיץ את הקסם הזה. פעם דיברנו בעיקר על ילדים ובני נוער, אחר כך הגיעו מבוגרים, זוגות, לוחמים, צוותי חינוך, מנהלים ואפילו ארגונים שלמים. נראה שכל כמה חודשים מישהי מעלה רעיון חדש ומסקרן. לפני כמה ימים קולגה התקשרה להתייעץ איתי. "תגידי", היא שאלה, "יש לדעתך מקום לבנות סדנה לאימהות עם ניו בורן ופעוטות סביב סוסים?" כאחת שפגשה את הילד שלה לראשונה כשהוא כבר היה בן שלוש, אני מודה שעולם התינוקות הוא לא בדיוק תחום ה

למי אין את הדודה הזו, שמתייגת אותה בתמונה של סוס ונערה בשקיעה, אליה מצורף משפט מתקתק כמו "הסוס רואה את הנשמה שלך עוד לפני שאת יודעת שיש לך אחת" , או "כשאת נכנסת למרחב בלב פתוח, הסוס יזהה את הילדה הפנימית שנשכחה" . ולעיתים אפילו המשפט האלמותי "סוסים שומעים את פעימות הלב שלנו ממרחקים" ? אנחנו מחייכות, אולי מגלגלות עיניים, כי בפורמט הזה זה תמיד נראה קצת קיטשי מדי, אפילו בשבילנו. אבל אם נשים את הציניות בצד לרגע ונקשיב למה שהחוויה עצמה מספרת, אפשר להרגיש שיש שם גרעין לא קטן של אמת

יש משהו מבלבל בלוח השנה הישראלי. מצד אחד, הקיץ מביא איתו סופים. סיום שנת הלימודים, סוף של תהליכים קבוצתיים, פרידות, עזיבות. מצד שני, כמעט...

יש אינספור כלים ושיטות שעוזרים לנו להירגע, להתאזן, לעבד רגשות ואפילו לעבור תהליכי ריפוי עמוקים. אני, למשל, תמיד נמשכתי ליוגה. בתקופות...