מסע הלמידה מתחיל. על ההתרגשות, הגוף והדרך שבין ידע לתבונה

בשבוע שעבר נפתחה שנת הלימודים האקדמית ברחבי הארץ.

סטודנטים חזרו לאולמות, למעבדות ולספריות; הרצאות ראשונות, שמות חדשים על רשימות הנוכחות, ריח של קפה ושל התחלות. יש משהו כמעט פיזי בתחושת ההתחדשות הזו. כמו זרם קל שעובר בגוף, אותה תערובת מוכרת של סקרנות, תקווה והתרגשות שאנחנו מכירים כנראה עוד מהיום הראשון של כיתה א׳.

מאחורי התחושה הזו עומד תהליך ביולוגי מרגש לא פחות.

כשהמוח פוגש חוויה חדשה, הוא מפריש חומרים כמו דופמין ו-נוראפינפרין - שליחים עצביים שמאותתים למערכת כולה: קורה כאן משהו חשוב.

הדופמין יוצר תחושת סיפוק ותגמול, מגביר מוטיבציה ומעודד חזרה על פעולה חיובית.

הנוראפינפרין מגביר דריכות ויכולת ריכוז, ומשמש למעשה כמנגנון "ההתעוררות" של מערכת העצבים.

כאשר שני החומרים האלו מופרשים יחד, הם מסייעים למוח להבחין בין מידע רלוונטי ללא רלוונטי, למקד את הקשב, ולחזק את המסלול העצבּי הקשור ללמידה.

שניהם יחד הופכים את חוויית הלמידה למשהו חי, מוחשי ומלא אנרגיה, מעין: "זריקות מים קרים" למוח שמעוררות אותנו להשתתף באופן פעיל בתהליך.

מה שכן, לא כולנו לומדים באותה צורה.

יש מי שזקוק למחברת מסודרת, לכתוב כל מילה, לסמן, לשנן.

יש מי שצריך לשמוע, להקשיב, לנהל שיחה כדי להבין.

אחרים חייבים לראות תרשימים, צבעים, תנועה.

ויש מי שפשוט צריכים לזוז, לגעת, לחוות.

הלמידה היא תהליך של ניסוי וטעיה. רצף של חיפוש, גילוי והתאמה אישית. רק דרך ניסיון חוזר, הצלחות קטנות וטעויות נבונות, כל אחד מאיתנו מגלה את הדרך הייחודית שבה הוא קולט, מעבד וזוכר.

כאשר משלבים בין ערוצי הלמידה השונים, שמיעתי, חזותי, תחושתי, תנועתי ואפילו גם רגשי, המוח יוצר רשת חיבורים רחבה ועשירה יותר. השילוב הזה מפגיש אותנו עם אפשרויות חדשות, מפתח גמישות קוגניטיבית ורגשית, ומשכלל את יכולתנו להבין את העולם בדרכים מגוונות.

למידה שמערבת כמה חושים בעת ובעונה אחת מעוררת את המוח לפעילות גבוהה יותר, מחזקת את הזיכרון, ומעמיקה את ההבנה.

במובן הזה, הלמידה היא לא רק רכישת ידע, היא התרחבות של התודעה. כל ניסיון חדש, כל שאלה, כל רגע של חוסר ודאות, הם חלק מהתנועה הזו שמצמיחה אותנו, הופכת אותנו לסקרנים, גמישים וערים יותר לחיים עצמם.

גם אצלנו, בבוספאלוס, בשיתוף העמותה לרכיבה טיפולית העמק, נפתח הקורס להכשרת מדריכות ומדריכי רכיבה טיפולית.

הדבר היפה כל כך בקורס הזה הוא שהאנשים שפונים ללמוד את התחום הזה הם לאו דווקא אלה שהצטיינו בבית הספר או שיודעים לשבת בכיתה.

לא פעם אלה אנשים שהלמידה הקלאסית, של כיסא, לוח, מבחן לא התאימה להם, ודווקא משום כך הם נמשכו לעולם של תנועה, מגע, הקשבה וקשר חי. ובכל זאת, כאן הם בוחרים לחזור אל אותו מרחב של למידה, לשמוע הרצאות, לכתוב עבודות, ולפגוש את עצמם מחדש מול האתגר. יש בזה אומץ גדול  לחזור למקום שלא תמיד היה נעים, ולתת לו משמעות חדשה.

אנחנו מצידנו נעניק להם את כל האפשרויות לרכוש ידע, מקצועיות וכלים מעשיים ברמה הגבוהה ביותר, אבל הדרך לשם דורשת מהם הרבה.

היא דורשת אחריות להבין שהלמידה הזו איננה רק למען עצמם אלא גם למען המטופלים והסוסים שיפגשו בעתיד. היא דורשת נכונות להיפתח, לשאול שאלות, להתמודד עם אזורים פחות נוחים, וגם לחזור למרחב הלמידה באופן חדש ובוגר יותר. היא דורשת צניעות להכיר בכך שאין לנו את כל התשובות, ושגם מדריך טוב ממשיך ללמוד כל חייו. היא דורשת הקשבה עמוקה לעצמך, לסוס, ולאדם שמולך; הקשבה שמתרחשת בשקט, בין נשימות ותנועות, לא רק בין מילים.והיא דורשת הומור טוב, אותו תבלין אנושי שמאפשר לשחרר, לשמור על פרופורציות, ולהמשיך לנוע קדימה גם כשהדרך לא פשוטה.

אלה אולי לא תנאי קבלה רשמיים, אבל הם היסודות האמיתיים של המקצוע.

כי מדריך רכיבה טיפולית הוא קודם כול אדם שלומד. לומד את עצמו, את האחר, ואת מה שביניהם.

אפלטון הציע שלמידה היא תהליך שבו הנשמה נזכרת במה שהיא כבר ידעה פעם. ההצעה הזו נוגעת בלב המקצוע שלנו. כשאנחנו משלבים תיאוריה עם התנסות חיה, שמיעתית, חזותית, תחושתית וקינסתטית, אנחנו לא רק אוספים עוד עובדות, אלא מאפשרים לזיכרון העמוק של הגוף והנפש "להיזכר" ביכולת להיות בקשר, לנשום, להקשיב, להוביל ולעורר אמון. כך הידע נעשה לתבונה, והתבונה נעשית לדרך חיים.

ולסיום, משהו אישי. זה בסדר לחשוש. זה בסדר לפחד להיכשל. וזה מדהים שאתם עושים את זה בכל זאת. לצאת ללמוד, להרחיב דעת ולגדול, לא רק כדי לקבל תעודה או לרכוש מקצוע, אלא כי העולם זקוק לאנשים שמחזיקים ידע וחמלה באותו מקום. 

אם נמשיך ללמוד כך, בראש פתוח, בגוף קשוב, בלב סקרן, נמצא שלא רק הסוסים והמטופלים משתנים, גם אנחנו משתנים. וזה, בעיניי, הפרס הגדול באמת.