בלוג בּוסֶפאלוס

בשבוע שעבר נפתחה שנת הלימודים האקדמית ברחבי הארץ. סטודנטים חזרו לאולמות, למעבדות ולספריות; הרצאות ראשונות, שמות חדשים על רשימות הנוכחות, ריח של קפה ושל התחלות. יש משהו כמעט פיזי בתחושת ההתחדשות הזו. כמו זרם קל שעובר בגוף, אותה תערובת מוכרת של סקרנות, תקווה והתרגשות שאנחנו מכירים כנראה עוד מהיום הראשון של כיתה א׳. מאחורי התחושה הזו עומד תהליך ביולוגי מרגש לא פחות. כשהמוח פוגש חוויה חדשה, הוא מפריש חומרים כמו דופמין ו-נוראפינפרין - שליחים עצביים שמאותתים למערכת כולה: קורה כאן מ

בסוף המאה ה-19, ליידי ג’ני ג’רום, אמו של וינסטון צ’רצ’יל, הוזמנה לשתי ארוחות ערב רצופות עם שניים מהפוליטיקאים הגדולים באנגליה, ויליאם גלאדסטון ובנג’מין דיזראלי. כאשר נשאלה למחרת מה התרשמותה מהם, ענתה, “כשישבתי ליד גלאדסטון, הרגשתי שהוא האיש החכם ביותר באנגליה. אבל כשישבתי ליד דיזראלי, הרגשתי שאני האישה החכמה ביותר בעולם.” אולי אתם מכירים מנהיגים כמו גלאדסטון, אנשים בטוחים בעצמם, מלאי כריזמה ותעוזה, שקשה להתעלם מהם. הם מרשימים, ממגנטים, ולעיתים גם שואבים. אבל מנהיג כמו דיזראלי