בלוג בּוסֶפאלוס

בשנת 1989, כשעבודה טיפולית באמצעות סוסים הייתה תחום צעיר וכמעט לא מוכר בישראל, אימא שלי הקימה יחד עם עוד כמה אנשים טובים את המרכז לרכיבה טיפולית העמק. הטיפול היה המטרה שלשמה המקום הוקם, והוא נשאר בלב העשייה לאורך כל הדרך. הסוסים נבחרו והוכשרו בהתאם לעבודה שנדרשה מהם, והצוות למד והתמקצע. יותר מכל שיטה מקצועית, מה שנבנה שם היה שילוב נדיר בין ידע לבין לב. אלפי ילדים, הורים ואנשי צוות עברו במרכז, שנשען על מסירות ועבודה יומיומית שרובה התרחשה הרחק מעיניים חיצוניות. עוד סוס שצריך לה

אחד הדברים היפים ברכיבה הטיפולית בישראל הוא שקל לנו לשכוח עד כמה היא יוצאת דופן. אנחנו רגילים אליה. היא חלק מהנוף. ילדים מגיעים מדי שבוע לחווה, הורים מתווכחים מי יסיע, מדריכים רצים בין שיעור לשיעור, וסוסים ממלאים בשלווה את תפקידם כאילו כך היה מאז ומתמיד. אבל במבט רחב יותר, הסיפור הישראלי הוא למעשה סיפור די מרשים. במדינות רבות בעולם, טיפול באמצעות סוסים הוא שירות פרטי לחלוטין. מי שמעוניין בו נדרש לממן אותו מכיסו ולעיתים מדובר בעלויות שמציבות אותו מחוץ להישג ידם של רבים. בישראל

מעניין מי מבין הקוראים עוד זוכר את סדרת הניינטיז "כוח וידאו" , או בשמה באנגלית, The Power Team .לא הייתי מגדירה אותה כסדרת חלומותיי. פיטר פן, לצורך העניין, היה הרבה יותר מרגש. אבל כמי שגדלה בשנות הניינטיז המוקדמות, במושב נידח בפריפריה, זיפזופ בין ערוצים לא היה פריבילגיה זמינה. היו מעט ערוצים, מעט בחירה והרבה שעות אחר הצהריים שבהן פשוט צופים במה שיש. וכך, כמעט בלי לשים לב, הפכתי לצופה קבועה בסדרה המצוירת הזו. מבין כל הדמויות, הייתה אחת שתפסה אותי במיוחד. קראו לה "כוח סוס". אתם

בשבוע שעבר נפתחה שנת הלימודים האקדמית ברחבי הארץ. סטודנטים חזרו לאולמות, למעבדות ולספריות; הרצאות ראשונות, שמות חדשים על רשימות הנוכחות, ריח של קפה ושל התחלות. יש משהו כמעט פיזי בתחושת ההתחדשות הזו. כמו זרם קל שעובר בגוף, אותה תערובת מוכרת של סקרנות, תקווה והתרגשות שאנחנו מכירים כנראה עוד מהיום הראשון של כיתה א׳. מאחורי התחושה הזו עומד תהליך ביולוגי מרגש לא פחות. כשהמוח פוגש חוויה חדשה, הוא מפריש חומרים כמו דופמין ו-נוראפינפרין - שליחים עצביים שמאותתים למערכת כולה: קורה כאן מ