בלוג בּוסֶפאלוס

מאז התפרצות מגפת הקורונה, אי שם במרץ 2020, הפסקתי כמעט לחלוטין לצפות בערוצי החדשות ובתוכניות האקטואליה. איכות החיים שלי השתפרה פלאים. מתברר שאפשר להעביר ערב שלם בלי פאנל של אנשים שמדברים בו זמנית, ואפילו להרגיש די טוב בסופו. אבל גם מבלי לשבת מול המסך, התחושה שהבחירות הקרובות לכנסת הן מהגורליות שידעה המדינה, מגיעה אליי מכל פינה. אפשר להתווכח על דירוגן במצעד הבחירות הגורליות, אבל הרצון שיהיה כאן עתיד טוב יותר הוא משהו שאני בהחלט שותפה לו. לאחרונה אני רואה יותר ויותר משפיענים, נ

מעניין מי מבין הקוראים עוד זוכר את סדרת הניינטיז "כוח וידאו" , או בשמה באנגלית, The Power Team .לא הייתי מגדירה אותה כסדרת חלומותיי. פיטר פן, לצורך העניין, היה הרבה יותר מרגש. אבל כמי שגדלה בשנות הניינטיז המוקדמות, במושב נידח בפריפריה, זיפזופ בין ערוצים לא היה פריבילגיה זמינה. היו מעט ערוצים, מעט בחירה והרבה שעות אחר הצהריים שבהן פשוט צופים במה שיש. וכך, כמעט בלי לשים לב, הפכתי לצופה קבועה בסדרה המצוירת הזו. מבין כל הדמויות, הייתה אחת שתפסה אותי במיוחד. קראו לה "כוח סוס". אתם

בשבוע שעבר נפתחה שנת הלימודים האקדמית ברחבי הארץ. סטודנטים חזרו לאולמות, למעבדות ולספריות; הרצאות ראשונות, שמות חדשים על רשימות הנוכחות, ריח של קפה ושל התחלות. יש משהו כמעט פיזי בתחושת ההתחדשות הזו. כמו זרם קל שעובר בגוף, אותה תערובת מוכרת של סקרנות, תקווה והתרגשות שאנחנו מכירים כנראה עוד מהיום הראשון של כיתה א׳. מאחורי התחושה הזו עומד תהליך ביולוגי מרגש לא פחות. כשהמוח פוגש חוויה חדשה, הוא מפריש חומרים כמו דופמין ו-נוראפינפרין - שליחים עצביים שמאותתים למערכת כולה: קורה כאן מ