בלוג בּוסֶפאלוס

אנחנו רגילים לחפש סלחנות על ספת הפסיכולוג, בין דפי יומן אישי, או בשיחות נפש שמתחילות בתשע בערב ומוצאות את עצמן עמוק לתוך הלילה. פחות מקובל לחפש אותה דווקא באורווה. ובכל זאת, יש בי חשד הולך וגובר שעבודה עם סוסים דורשת מאיתנו לפתח סוג מאוד מסוים של סלחנות. לא הסלחנות החגיגית של ספרי העזרה העצמית, לא "לשחרר ולהמשיך הלאה", וגם לא איזו רכות אינסופית שמקבלת הכול בהבנה. משהו אחר. סלחנות כלפי חוסר שלמות. כלפי פספוסים. כלפי העובדה שגם אנחנו, גם הסוסים, וגם מערכות היחסים שנוצרות בינינו