כשחיוך פוגש צליל פרסות: מחשבות על אמפתיה

בדרך חזרה מהים, בן זוגי ואני, נעצרנו ברמזור. לצידנו, בין המכוניות, אדם שככל הנראה מחוסר בית. הוא נע בין מכונית למכונית, מושיט ידו בבקשה לכמה שקלים. לצערנו, זה מראה לא נדיר במאה ה־21. אבל היה משהו אחר באותו אדם. הוא עמד בצומת של קניון שבעת הכוכבים ואחז שלט קטן ועליו כתוב: "תנו חיוך", עם סמיילי מצויר לידו. בלי לשים לב, הבטנו זה בזו וחיוך ענק נפרש על פנינו. שלפתי כמה שקלים מהתא הקטן המיועד בדיוק בשביל זה, ונתתי לו.

מה היה כאן? נכון, נדיבות, אבל בואו, לא הפכתי לפילנתרופית בגללה, וגם מעשה פשוט ומלא כוח – אדם הנמצא במצוקה, ובכל זאת בוחר לגרום לאחרים לחייך. (לכל הצינקנים שמסננים עכשיו שמדובר בטריק השיווקי הכי ישן בספר, שמרו את זה למאמר הבא, פה נעסוק באופטימיות).

אבל ננסה להבין את הרגע הזה אפילו עוד יותר לעומק, מה באמת היה כאן?

הייתה כאן הצטלבות קטנה של רגשות. הוא בחר לשדר משהו חיובי, אנחנו בחרנו להיענות, ובין שתי הבחירות האלו נוצר חיבור רגעי של אנושיות. וזה, בעצם, הלב הפועם של אמפתיה – היכולת להרגיש את האחר, להשתתף ברגש שלו, ולפעול מתוך זה.

אמפתיה.

בבסיסה, אמפתיה מתוארת כיכולת לזהות את מצבו הרגשי של האחר ולהרגיש שותפות עם החוויה שלו. היא מאפשרת לנו לראות את העולם דרך עיניו של מישהו אחר, ולהרגיש איתו, לא רק עליו.

המילה עצמה מגיעה מיוונית: em (בתוך) ו־ pathos (רגש, חוויה). כלומר, להרגיש בתוך הרגש של האחר. וכמו כל דבר טוב מיוון העתיקה, זה אולי נשמע פילוסופי, אבל מסתבר שזה גם מאוד פרקטי.

חוקרים מראים שהתפתחות האמפתיה מתחילה מוקדם מאוד.

החוקרת ג'ין זאן־וקסלר (Jean Zahn-Waxler) ועמיתתה מריאן רדקה־ירו (Marian Radke-Yarrow) מצאו שכבר בשנת החיים השנייה מתחילים להופיע סימנים ראשונים ליכולת הזו. זו התקופה שבה רגשות מורכבים יותר מתחילים לצוף, וזו גם נקודת הזמן שבה הורים מתחילים לעצב אצל ילדיהם דפוסים ראשונים של אחריות חברתית.

בגיל הזה אפשר לראות פעוטות שמבדילים בין עצמם לאחרים, מביעים דאגה כשמישהו בסביבה במצוקה, ומנסים להבין מה קורה סביבם. הם גם מתחילים לבצע מעשים פרו־חברתיים קטנים – כמו לנחם, לשתף או לעזור. במקביל, מתרחשת ירידה בתגובות של מצוקה עצמית מול כאב של אחרים, וירידה בהתנהגויות פחות אמפתיות.

חוקרת נוספת, קתרין יאנג (Katherine Young), הראתה שרוב הילדים ממשיכים את הקו הזה לאורך שנות ההתפתחות. ככל שהם גדלים, הם נוטים להראות יותר תגובות שממוקדות בזולת ופחות תגובות שממוקדות בעצמם.

מה משפיע על כל זה? מסתבר שהורות משחקת כאן תפקיד מכריע. כשילדים גדלים בסביבה הורית שמצליחה לשלב חמימות עם גבולות ברורים – מה שמכונה "הורות אדפטיבית" – נבנים אצלם יסודות בריאים ליכולת אמפתית שתלווה אותם בהמשך החיים.

ולא מדובר רק בתיאוריה. מחקר שנעשה באוניברסיטת בריטיש קולומביה, וסוקר ב- Wired, בחן ילדים בגיל בית הספר. המחקר הראה שכאשר עודדו אותם לבצע "מעשים אקראיים של טוב לב", כמו למשל לעזור לחבר, לשתף צעצוע או לחבק, מצב הרוח שלהם השתפר, החברויות התחזקו ותופעות של הצקה ירדו בצורה ניכרת. בסופו של דבר, אמפתיה איננה רעיון מתוק בלבד, אלא כלי התפתחותי חיוני שמאפשר לנו לבנות קשרים משמעותיים ולחיות בחברה אנושית מתפקדת.

ואז מגיעים הסוסים.

מה שמרתק בעבודה עם סוסים הוא שהם לא שואלים שאלות, לא מנתחים ולא שופטים. הם פשוט מגיבים. תגובה נקייה, מיידית, כמעט בלתי מתפשרת. אם אנחנו נכנסים למגרש מתוחים, הם ישקפו את המתח הזה. אם נצליח להרפות, הם ירפו יחד איתנו.

דווקא מהפשטות הזו נולדת למידה עמוקה. כי כשסוס בוחר להתקרב אלינו, זה לא מתוך נימוס חברתי או מתוך רצון “להיות נחמד”. זו בחירה אמיתית, שמבוססת על חיבור רגעי ואמון. וכשילד חווה את זה, כשמתבגר מגלה שהסוס מגיב אליו אחרת כשהוא קשוב ולא כשהוא דוחף, מתרחשת תזוזה פנימית.

מחקרים עדכניים מאשרים את מה שמדריכים ומטפלים רואים שוב ושוב במגרש. כך למשל, מתבגרים בסיכון שנטלו חלק בתוכניות רכיבה טיפולית סיפרו שהמפגש עם הסוס תרם להם להבין את עצמם טוב יותר. אבל לא רק את עצמם. הם תיארו שינוי ממשי גם בדרך שבה הם מתייחסים לאחרים כמו יותר רגישות, יותר הקשבה, פחות תגובות כוחניות. במילים אחרות, התהליך לא נשאר בגדר “שיעור רכיבה”, אלא חלחל למערכות היחסים בחיי היומיום.

ואפילו במעבדה הצליחו למדוד את מה שנראה לעין בשטח. במחקר פיזיולוגי נבדק קצב הלב של הסוס, המטפל והמשתתף. התברר שלאורך המפגש נוצרה תופעה מרתקת - הדפוסים של השלושה התחילו להסתנכרן, כאילו הלבבות התאימו קצב זה לזה. הסנכרון הזה נחשב עדות ביולוגית לקשר רגשי שנבנה בזמן אמת – לא רק תחושה סובייקטיבית של קרבה, אלא הוכחה מדידה לכך שנוצר כאן חיבור עמוק.

ומי שעובד עם סוסים יודע לזהות את הרגעים הקטנים האלה. ילד שמניח יד על צוואר הסוס ומרגיש שהוא נענה לו. מתבגרת שמגלה שסבלנות ושקט עובדים טוב יותר מצעקות ומשיכה. הורה וילד שמגלים שדווקא שיתוף פעולה עדין מצליח להזיז סוס ששום כוח לא הצליח להזיז קודם. אלה רגעים שקשה למדוד במספרים, אבל הם מספרים סיפור חזק וברור – זהו חיבור לא מילולי, אמיתי, שמלמד אמפתיה יותר מכל שיעור תיאורטי.

ממש השבוע יצא לדרך מחזור חדש של תוכנית “בדרך הסוס” עם שכבות ז' ו-ח' בבית ספר בצפון. התוכנית משלבת למידה בכיתה עם עבודה מעשית במגרש הרכיבה, ובכל מפגש התלמידים מתנסים במפגש מסוג אחר עם הסוס - אמון, שפת גוף, ויסות רגשי, גבולות, הקשבה. המטרה היא פשוטה ועמוקה כאחת, לאפשר לתלמידים לגלות איך הקשבה אמיתית, לעצמם, לסוס, ולחברים, יכולה לשנות את הדרך שבה הם יוצרים קשרים.

אני מבטיחה לעדכן איך זה נראה מבפנים ככל שנתקדם, אבל כבר עכשיו ברור שהסוסים מצליחים ללמד את התלמידים משהו שאנחנו כמורים והורים מתקשים לפעמים להעביר - קשר נבנה לא בכוח אלא בהקשבה, ושדווקא ברגעי השקט מתגלים הדברים הגדולים.

---

מקורות

• Equine-assisted therapy and autism. (n.d.). Retrieved from Wikipedia.

• Kern-Godal, A., Arnevik, E. A., Walderhaug, E., & Ravndal, E. (2022). Horse-assisted therapy for adolescents with substance use disorder: A qualitative study. Child and Adolescent Psychiatry and Mental Health, 16(1).

• Schlezinger, M., et al. (2025). Heart rate variability synchronization between humans and horses in equine-assisted interventions. Journal of Neural Transmission.

• Wired. (2013). Random acts of kindness. Retrieved from https://www.wired.com/2013/01/random-acts-of-kindness/.

• Young, K. T., Fox, N. A., & Zahn-Waxler, C. (1999). The relations between temperament and empathy in 2-year-olds. Developmental Psychology, 35(5), 1189–1197.

• Zahn-Waxler, C., & Radke-Yarrow, M. (1990). The origins of empathic concern. Motivation and Emotion, 14, 107–130.